אפליקצית עץ חיים
מרן החד”ה קוק שליט”א
בביאור דברי מרן הראי”ה קוק זיע”א
שנאת הגאוה מביאה למחשבות רצופות בתורה
בשנה שעברה נכנס חדב”נ ידידינו מהר”ן בקר שליט”א לקראת יום פטירת מרן הראי”ה קוק זיע”א וביקש להקריא לפני מרן החד”ה קוק שליט”א את לשון קדשו של הראי”ה קוק זיע”א מתוך ספר מידותיו:
וז”ל “מי ששונא את הגאוה באמת, כל המחשבות שעולות בלבו הן דברי תורה“. עכ”ל.
ונתבקש מרן שליט”א לבאר את דברי קדשו של שאר בשרו זיע”א.
בתחילה אמר רבינו שליט”א בענות קדשו:
מה יש לבאר… זה דרגה… אני יכול להגיד לך… זה מובן, אבל אני לא ראוי לדבר…
ושוב אמר רבינו שליט”א דברים קצרים וברורים, וז”ל:
הלא ידוע דרמ”ח אברים ושס”ה גידים שיש באדם – כנגד רמ”ח מ”ע ושס”ה מל”ת, (ע’ שלהי מכות), הרי שהאדם הוא תבנית של תורה, וכמ”ש (במדבר יט, יד) “זאת התורה אדם”, ואם האדם מתגאה הוא מפריד את עצמו ומעקם את היושר שבו הוא נברא, וכמ”ש (קהלת כז, כט) “האלהים עשה את האדם ישר”, וכן בתורה כתיב (יהושע י, יג) “הלא היא כתובה על ספר הישר”, וכאשר האדם מופקע מ”תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז, ה), ממילא חוזר וניעור בו האור האלהי הטבעי שהוא “אדם דתורה”.
וציין רבינו שליט”א דוגמא לזה ממ”ש במדרש בראשית רבה (פרשת חיי שרה פרשה סא) על אברהם אבינו, “אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה“, הרי שהוא נעשה מקור תורה.
[וכעי”ז מצאנו בויקרא רבה (פרשת בחקותי פרשה לה) על מה שאמר דוד בתהלים (קיט, נט) “חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך”, אמר דוד רבש”ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה”ד ואשיבה רגלי אל עדותיך].
סיים רבינו שליט”א: אבל אני לא ראוי לומר את זה… אני מתבייש…
נ”ב. נראה שיש דגש מיוחד על הגאוה, הגם שכל מדה רעה מכבעת את קדושת “אדם דתורה”, ועוד יש לשים לב שמרן הראי”ה זיע”א לא כתב שהענוותן זוכה למחשבות תורה, אלא “מי ששונא את הגאוה באמת”, בבחי’ מ”ש “תועבת ה’ כלא גבה לב”.
ומשמע סיבת הדבר, כיון שהענוה היא כלי קיבול לתורה כמבואר בתענית (ז ע”א) שאין ד”ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו, והגאוותן לא מבין את התורה ואינו יכול לזכרה, ונמצא דדמות אדם דתורה היא בלבוש הענוה, כי מלבושי גאוה הם מרידה במלכות, דהא כתיב “ה’ מלך גאות לבש”, [והוא מזמור דיום ששי שבו בריאת האדם הממליך את ה’ ולא שיתגאה ויכפור במלכות. ודו”ק], וע”כ במידת הענוה ושנאת הגאוה דייקא – מתעוררת טפי החכמה וחוזר וניעור “אדם דתורה”. תן לחכם ויחכם עוד
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום