סערת המתפללים המתפלפלים בענין שליח ציבור שטעה ואמר בעשי”ת “האל הקדוש”

סערת המתפללים המתפלפלים בענין שליח ציבור שטעה ואמר בעשי”ת “האל הקדוש”

מעשה שהיה בבית הכנסת “מנחת יהודה”, שטעה החזן ואמר “האל הקדוש” במקום “המלך הקדוש”, ועבר זמן תוך כדי דיבור, רב בית הכנסת הורה לו לחזור ל”אתה קדוש”, אך כמה מחכמי בית המדרש העירו לרב שלא זו דרך ההוראה הנכונה, ואמרו לחזן לחזור לראש התפלה כדין כל אדם בתפלת הלחש, החזן נבוך מאד ולא ידע את נפשו, כי הרגיש מונח בין הפטיש לסדן.

אחד הרבנים שהוא מורה הוראה מובהק, אמר בקול גדול ובאופן נחרץ לאחר בקשת המחילה מרב בית הכנסת, שאם החזן לא יחזור לראש, הרי שכל ברכותיו מכאן ולהבא יהיו לבטלה, כיון שהוא עושה שלא כדין, ואנן לתקוני שדרנוהו ולא לעוותי, ולכן אם הוא חושש ואינו רוצה לחזור לראש, אני אעלה כעת לומר את החזרה מעיקרא.

רב בית הכנסת שוב היה שונ’ה לטעון ששונה דין החזן מדין יחיד שטעה ואמר “האל הקדוש”, דדוקא שם אמרינן דהני מוטב תלתא דברכתא כחדא אינון, אבל בנידון דידן שהופסק רצף הברכות באמירת “קדושה”, אין צורך לחזור לראש וסגי לחזור ל”אתה קדוש”, והביא בידו ספרי אחרונים שכתבו כן באופן ברור להלכה ולמעשה.

מהכא להתם עלתה תבערת אש התורה ונתלקחה סערה גדולה בציבור, באופן שכמעט כל המתפללים החלו מתפלפלים בסוגיא זו כדת מה לעשות, עד שאמר אחד מהחברים הלא עוד רגעים אחדים כבר ישהה החזן כדי לגמור את כולה, וממנה נפשך צריך לחזור לראש.

סוף דבר ראינו שהסוגיא לא מחוורת לנו די צרכה, והענין לוטה בערפל, וברצונינו לדעת את ההלכה הברורה בזה ואת הכרעתו של מרן אור העולם עמוד התורה וההוראה רבינו החד”ה קוק שליט”א.

תשובה בקיצור: אמנם בספרי ההלכה של דורינו יש בענין זה דעות לכאן ולכאן, אך לאחר העיון בסוגיא זו ההכרעה ברורה היא ע”פ דברי מרן השו”ע ורוב ככל הפוס’ ראשונים ואחרונים, שדין שליח ציבור כדין היחיד, ואם טעה חוזר לראש התפלה. וכ”כ הגאון מהר”א הלוי בתשו’ “זקן אהרן”, ופסקו את דבריו להלכה רוב ככל האחרו’ שבאו אחריו. וכן הורו מרנן הגרש”ז אוירבך זיע”א, והגרב”צ אבא שאול זיע”א, ומהר”ש הכהן והגר”ד פוברסקי ועוד רבים מגדולי הדור, ועד אחרן מרן החד”ה קוק שליט”א.

נימוקים ומקורות:

פשט לשון הרמב”ם והשו”ע דחוזר לראש

א. פשטא דשמעתתא גלוי וידוע לכל יודעי דת ודין, שהחזן חוזר לראש התפלה, שהרי קיי”ל ביחיד שטעה בתפלתו ואמר האל הקדוש שחוזר לאבות, כיון דהני תלתא כחדא אינון, ולא שמענו הבדל בין תפלת ש”צ ליחיד בענין זה, ואדרבה מבואר בהדיא ברמב”ם (פ”י מתפלה הי”ג) וז”ל, “עשרת הימים שמר”ה ועד יוה”כ טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש וכו’, אחד יחיד ואחד ציבור“.

ב. וכן מבואר בשו”ע (סי’ קכו ס”ב), “ש”צ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו, יעמוד אחר תחתיו, ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיות. ואם היה בשלש ראשונות מתחיל בראש, ואם בשלש אחרונות מתחיל ברצה”. ע”כ. ומקור דבריו בלשון הזהב של הרמב”ם (פ”י מתפלה ה”ג וה”ד). הרי מפורש לפנינו באר היטב מפי גדולי ההוראה, הרמב”ם ראש לראשונים ומרן הב”י ראש לאחרונים, שאין לומר דהקדושה חוצצת בין ברכת אתה גיבור לברכת האל הקדוש, והחוט המשולש לא ינתק בכל ענין.

הכרעת הגאון זקן אהרן וגדולי האחרונים

ג. והכי מיפשט פשיטא ליה להגאון מהר”א הלוי בשו”ת “זקן אהרון” (סי’ רו) שאם טעה הש”צ ואמר האל הקדוש, חוזר לראש, הגם שהקדושה הפסיקה בין ברכת מחיה המתים לאתה קדוש. ואף הוא לא הוזקק לומר דברים האלה, אלא בכדי לחדש שיאמרו קדושה שוב, ולא עלה על דעתו לומר שהקדושה תחצוץ בין הברכות. ע”ש. וכדבריו מבואר לדינא בס’ שלמי צבור (דש”ו ע”ג), ובשערי תשובה (ר”ס תקפב), ובזכור לאברהם (מע’ ש), ובמטה אפרים (סי’ תקפב אות ח), ובס’ בן איש חי (פ’ נצבים אות חי). ועוד רבים מאחרונים חביבים.

הצעת ד’ הירושלמי בענין קדושת יוצר

ד. ובירושלמי (פ”ה דברכות ה”ג) איתא, בטיטי אישתתק באופנים, אתון ושיילוה לר’ אבון, אמר להם בשם ריב”ל, זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק, אמרו לו והרי שנינו שחוזר מתחלת הברכה שטעה זה אמר להם, מכיון דעניתון קדושה כתחילת ברכה דמי. והובאו ד’ הירושלמי בספרי הראשו’ (ברכות לד ע”א). ובב”י (או”ח סי’ נט) כ’, שצ”ב למה הרמב”ם השמיט ד’ הירושלמי בזה. ושוב כ’ הב”י שמצא בתשו’ הרשב”א (ח”א סי’ לה) שכ’, דהירושלמי לא ס”ל בזה כהבבלי. ועפי”ז כ’ הב”י, דשמא זו סיבת הרמב”ם שקרא שמטה לד’ הירושלמי. ומ”מ הרוצה לסמוך ע”ד הירושלמי אין מוחין בידו. ע”כ. וכן הובא לדינא בשו”ע (שם ס”ה) בלשון “אין צריך השני להתחיל אלא ממקום שפסק הראשון”.

הכרעת המאורי אור ע”פ הירושלמי

ה. ולפי”ז כתב הגאון מהרא”ו בס’ “מאורי אור” (חלק “באר שבע” דל”א ע”ב), דה”ה בחזרת הש”צ כאשר טעה ואמר בעשי”ת האל הקדוש, שלא יחזור לראש, כיון שאמרו קדושה, וסגי ליה לחזור לאתה קדוש. וכבר קדם בזה רבינו המאירי בברכות (לד ע”א) שהביא בשם “יש מי שאומר” כסברא הנ”ל, וכ’ המאירי שיש להביא סמך לזה מד’ הירושלמי הנ”ל. וגאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בתשו’ יביע אומר ח”א (סי’ ח) ובס’ חזו”ע (ימים נוראים, עמ’ רב), האריך טובא בסוגיא דקמן, והביא דברי המאירי והמאורי אור, ושכ”כ בס’ “על הכל” (עמ’ יא), והעלה כן להלכה ולמעשה.

האם מרן השו”ע הכריע כד’ הירושלמי

ו. והנה המעיין בב”י עיניו יחזו שלא החליט להלכה כד’ הירושלמי, והוציא בשו”ע את הדין בלשון של זהורית שאין צריך לחזור מראש, ומשמע דאם ביקש לחזור מראש – רשאי, [ויתכן לומר שגם לשון הירושלמי משתמע לתרי אפי במשא ומתן שאינו מוכרח לצד אחד]. ואמנם במחצית השקל שם הבין דהשו”ע חזר בו ממש”כ בב”י, וס”ל דמעיקר הדין יש להמשיך היכן שפסק הראשון, כיון שהקדושה הפסיקה, אכן אין הכרח ברור לזה כלל. ובפרט שהרמב”ם השמיט הענין, ובדרך כלל הוא מרבה להביא מד’ הירושלמי כנודע.

בירור ד’ מרן השו”ע בהאי שמעתתא

ז. וגם אם נאמר שמרן השו”ע חזר בו, וס”ל בצורה ברורה שדברי הירושלמי נאמרו להלכה, הלא עין רואה שפסק להדיא דש”צ שטעה בברכת שלישית חוזר לראש, וקרי בחיל דלא אמרי’ סברא זו דקדושה מפסקת, וא”כ שלהבת הקושיא עולה מאליה על מרן השו”ע שמזכה שטרא לבי תרי. ומ”ש ביבי”א (שם אות ח) דהשו”ע נקט לשון הרמב”ם אגב שיטפיה ולא דק, הוא דוחק נורא, גם מ”ש בחזו”ע (שם, עמ’ רד) דמיירי באופן שלא אמרו קדושה, הוא דוחק ולחץ עוד יותר קשה וא”א להולמו, ועל כרחין לומר דאיכא חילוקא דרבנן בין ג’ ברכות שהם שונות זו מזו ועם כל זה אמרו בהם ד”כחדא נינהו”, משא”כ בברכות ק”ש שאין הכרח לומר שהם ממש כחדא, ועל כן בברכות ק”ש מקום יש בראש לשמוע דקדושה מפסקת.

בירור שיטת המאירי בהאי שמעתתא

ח. והמעיין בלשונו של המאירי, עיניו יחזו שלא הביא שיטה זו בשם “גדולי המפרשים” או “גדולי המורים” כדרכו להציב ציונים על כל שמועה, ורק סתם זאת בשם “יש מי שאומר”, להורות על זאת שהיא שיטה יחידאה, [וידוע מעין זה גם בכללי מרן השו”ע, ואכמ”ל], ובר מן הדין פוק חזי בלשון המאירי שלא כתב שיש ראיה לדבריו אלא “סעד”, והוא סעד לתומכו כמו לסעוד את הנופל, ונמצא שאין כאן ראיה ברורה אלא כעין “זכר לדבר”. והעד על כל זה הוא מה שמצאנו לרבינו המאירי ב”חיבור התשובה” (מאמר ב פ”ב, עמ’ 262) שכ’ בהדיא, דש”צ שטעה ואמר האל הקדוש חוזר לראש, ולא העלה על דל שפתיו סברא זו שהקדושה מפסקת. וידוע שאין לצרף שיטת ראשון שדבריו יושבים בסתר, ולדברינו מעיקרא לא פסק המאירי כותיה, ורק הציב סברא זו בשם יש מי שאומר ותו לא, ובפרט שחיבור התשובה הוא “סוגיא בדוכתא”.

ט. ובס’ “עינים למשפט” (ברכות לד ע”א, שלהי אות ז) שהעיר, דשיטת ה”יש מי שאומר” שהביא המאירי, היא שיטה יחידאה, ומדברי הפוסקים מוכח לא כן, והוכיח מדברי רבינו חננאל, שהביא דברי הירושלמי דבטיטי באופנים, ועם כל זאת פסק שגם ש”צ שטעה חוזר לראש. [ועל כרחין שיש חילוק בין ברכות יוצר לג’ ברכות ראשונות דצלותא, אלא שלא ביאר מאי חילוקא איכא בינייהו. ע”ש]. ולאור האמור לעיל אין לייחס פסק הלכה למאירי בענין זה, רק מה שכתב בחיבור התשובה. וע’ בשו”ת מנחת שלמה (סי’ ב, עמ’ ו) שכתב כעין הנ”ל בדעת המאירי. ובגליון יבי”א החדש נרגש מזה ברמיזה. ע”ש.

דעת מרנן הגרשז”א ומהרב”צ א”ש

י. וכן ראיתי להגאון הנורא מהרב”צ אבא שאול זיע”א בשו”ת “אור לציון” ח”א (סי’ יג) שכתב בפשיטות דיתכן שהרמב”ם ס”ל כירושלמי הנ”ל, [והוכיח כן מד’ הב”י הנ”ל שהפליא למה הר”מ לא פסק לירושלמי], ומ”מ ג’ ברכות ראשונות שאני, שיש בהם דין מיוחד דהוו כחדא, ולכן העלה לדינא כהוראת הזקן אהרון וסיעתו הנ”ל. גם הגרש”ז אוירבך בשו”ת מנחת שלמה (סי’ ב) הרחיב לבאר דל”ש לומר דקדושה מפסקת הרצף של ג’ ברכות, וכתב שיש לחלק בין נשתתק לקלקל את הברכה. ובמנח”ש שם הביא לשון הרמב”ם בסדר התפלה שכתב, דהש”צ מתחיל ברכה שלישית ב”נקדישך” וכו’, הרי דהקדושה היא חלק בלתי נפרד מברכה ג’. וראה מה שכתב להעיר על טענה זו בחזו”ע (עמ’ רד). והעירוני שבמכתב ששיגר הגרשז”א אל הגרב”צ א”ש לאשר את קבלת ספרו אור לציון ח”א, כתב אליו שהוא שמח שמצא לו חבר בפסק הלכה זה.

יא. וכבר מצאנו מעשה רב שהעיד עליו מהרא”י בעל “תרומת הדשן”, שהחזיר מהר”ם את החזן שטעה באומרו האל הקדוש – לראש התפלה, וכמ”ש בס’ “לקט יושר” (עמ’ כא) והו”ד ביבי”א (שם אות ד). ולפי המבואר לעיל, זה ברור שכן דעת הרמב”ם. ומסתברא טובא שזו דעת השו”ע. ומדברי המאירי לית לן ראיה שהכריע אחרת. וכל האחרו’ העלו דחוזר לראש. וכבר ידוע דכל דבר דשכיח ולא אמרו קמאי, סתמו כפירושו שסמכו על הידוע ממקו”א, וכעין מ”ש הרי”ף (פ”ח דיבמות) משם רב יהודאי גאון, וה”נ ברור דכיון דלא אישתמיט חד מן קמאי לומר חילוק כזה, בודאי שסמכו על הדין הידוע, וכן נהגו בכל תפוצות ישראל מדורי דורות ע”פ המבואר בספרי האחרו’, וא”כ יש לנו כאן רוב בנין ומנין של קמאי ובתראי, וגם ידוע דל”א סב”ל במקום מנהג, ועוד, דאדרבה, אם יחזור רק לאתה קדוש, הלא לדעת רבוותא הוא מכניס עצמו בקו”ע לספק ברכות לבטלה מצד מה שהיה לו לחזור לראש, [וידוע שזו היתה טענת היבי”א לענין מי שלא אמר המלך המשפט. ודו”ק].

הכרעת גדולי הדור הלכה למעשה

יב. ולענין מעשה שאלתי את אור העולם מרן החד”ה קוק שליט”א, ואמר לי, שראה לפני שנים רבות את ד’ היבי”א והמנחת שלמה הנ”ל, ומסתברין דברי המנחת שלמה בנימוקיו וראיותיו, ושכן יש להורות הלכה למעשה, שגם הש”צ חוזר לראש התפלה אם טעה. ומעשה היה בישיבת “פורת יוסף”, שהחזן אמר בטעות “האל” הקדוש, והורה לו ראש הישיבה חכם שלום כהן זצ”ל לחזור לראש, ובאו אליו כמה חכמים ובידם ס’ חזו”ע והכרעתו הנ”ל, והרש”כ התעקש שיחזור לראש. וכן ראיתי לפני שנים רבות תשובה ארוכה מאר’ש להגאון רבי משה הלוי זצ”ל שהלך ברוח הדברים הנ”ל, וזאת הלכה העלה כדברי רוב בנין ומנין הנ”ל. וכיו”ב ראיתי עתה לידידינו הרה”ג ר’ אופיר מלכא שליט”א בס’ “הליכות מועד” (עמ’ קפט) שנרגש בקיצור מכל הנ”ל. ע”ש. וכן עיקר להלכה ולמעשה.

וידי”נ הרה”ג המיוחד ר’ יעקב שכטר שליט”א כתב אלי, שבלומדו בישיבת פוניבז’ אירע מעשה בשבת שובה  (בין תשל”ח לתשמ”ד) שבתפלת מוסף טעה הש”ץ ואמר “האל הקדוש”, ועבר שיעור דתוך כדי דיבור, והורהו מרן הגר”ד פוברסקי זצ”ל בנוכחות הגרי”ג איידלשטיין ושאר הרבנים שיחזור לראש, ואמרו שוב קדושה כמובן. ובדרך כלל היו נוכחים שם גם בעלי הוראה מובהקים רבים, ולא עלה על דעת אחד מהם לפקפק בזה. וגם בסוף התפילה לא היה שום נידון בכלל. אתה הוראת לדעת שדעת רוב מנין ובנין של חכמי ישראל שגם ש”צ שטעה ואמר האל הקדוש, חוזר לראש אם עבר תוכ”ד, ולאחר העיון היטב בסוגיא זו נראה שאין בדבר שום ספק כלל ועיקר.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום