בענין “אביזרא דמצוה” בהקבלת פני רבו ע”י ראיית תמונתו

יש לעיין במי שאינו יכול לקיים בפועל את מצות הקבלת פני רבו ברגל, אך יש בידו אפשרות לטרוח וללכת למקום מסוים כדי לראות שם תמונה של פני רבו, האם יש בזה איזה סרך חיוב, או על כל פנים ענין של מצוה.

שאלה זו הבאתי לפני מו”ר הרב חזקיהו דב הכהן קוק שליט”א בעבר, ומתפרסמת כעת לראשונה בביאור מורחב [שנכתב ע”י ידידי ר”ד שדה שליט”א], מחמת מצבו הרפואי של מו”ר הרב שליט”א, שאין אנו זוכים להקביל את פניו הקדושות, וזאת כדי שנזכה על כל פנים ב”אביזרא דמצוה” של הקבלת פני רבו, וכולנו תפילה שנזכה במהרה לראות את פניו הקדושות מתוך בריאות איתנה של מו”ר הרב חזקיהו דב הכהן קוק בן שושנה.

כה השיב מו”ר הרב שליט”א:

הנה יש לחלק בזה בין עצם קיום המצוה לבין דבר השייך לגדרי המצוה. דבפשוטו, ראיית תמונתו של הרב ודאי שאינה בכלל “הקבלת פני רבו” ממש, שהרי אין כאן הקבלת פני הרב בגופו, ואין זה אלא תמונה של פניו. וממילא אין לומר שיש בזה קיום המצוה עצמה, ובוודאי שאין “לחייב” את האדם לטרוח וללכת כדי לראות את התמונה.

אלא דמכל מקום נראה שיש בזה גדר מחודש של “אביזרא דמצוה”. דכיון שעיקר ענין הקבלת פני רבו הוא לראות את פני הרב ולהיות לפניו, נמצא שראיית פניו בתמונה, אף שאינה נחשבת ראיית פני הרב ממש לענין קיום המצוה, מכל מקום יש לה שייכות ישירה לתוכן המצוה ולמעשה הראוי הנעשה מחמתה. ועל דרך זה יש לומר דהוי “אביזרא” דהאי מצוה.

ועל כן אמר רבינו שליט”א, ש”אין כאן חיוב, אבל שפיר יש אביזרא דחיוב”, דהא אין הכוונה לומר שהתמונה עצמה נעשית חלק מגוף החיוב, שהרי אילו כן היה מקום לומר שאדם שאינו יכול להגיע לרבו יהא מחויב לכל הפחות לראות את תמונתו. אלא גדר הדברים הוא, דעצם החיוב הוא רק בהקבלת פני הרב ממש, ואילו ראיית התמונה אינה אלא פעולה הנוגעת ושייכת לאותו חיוב, ומשום הכי אין בה חיוב, אך יש בה “אביזרא דחיוב”.

והוסיף רבינו שליט”א להביא לזה מעין ראיה ליסוד זה מדין הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה.

דהנה מבואר בגמרא (בבא קמא נה ע”ב), דהכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, אף שהדליקה עצמה היא שהזיקה את התבואה, והאדם רק עשה מעשה ש”גרם” לכך שהתבואה תעמוד במקום שבו האש יכולה להגיע אליה, מכל מקום חייב בדיני שמים. והיינו, דמצד דיני אדם אין כאן מעשה נזק גמור שעליו אפשר לחייבו ממון בבית דין, אבל מצד עצם האחריות כלפי חבירו, מעשהו נחשב מעשה שיש בו גרימת נזק, ולכן אף שאין החיוב נתפס בדיני אדם, אינו נפטר לגמרי, אלא חייב בדיני שמים.

ויש לדון בכופף קמתו של חבירו אם נפסל מחמת זה לעדות, ופשטות ד’ רוב ככל הראשו’ והפוס’ שאינו נפסל לעדות, [והמאירי (בבא קמא נו ע”א) חידש דכל המחויב בדיני שמים נפסל לעדות עד שישלם, ואכמ”ל], וביאור הדבר, דכיון שאינו אלא “חייב בדיני שמים”, אין זה עושהו “רשע דחמס” שפסול לעדות מעיקר הדין.

אולם כיון שיש במעשה זה “אביזרא דחיוב” ממוני כלפי חבירו, ה”ה שצד וגדר של אביזרא דפסול לעדות על אותו אדם, [ומצינו שיש אומרים שמועילה “תפיסה” מן המזיק באופן שחייב בד”ש, ואמנם אמר רבינו שליט”א, שלענין מעשה לא נראה כן לדינא].

ועל דרך זה לעניינו, אין בראיית תמונת רבו קיום של מצוות הקבלת פני רבו, אבל היא גם אינה פעולה בעלמא שאין לה שייכות למצוה, מאחר שהיא מעין ראיית פני הרב, שהיא עצמה מעיקר ענין הקבלת פני רבו, ועל כן יש בה משום “אביזרא דמצוה, וממילא יש כאן “אביזרא דחיוב”.

ומעתה, מי שאינו יכול להגיע לרבו ברגל, אמנם אין עליו חיוב לחפש תמונה של רבו ולטרוח לראותה, שהרי אין זו המצוה עצמה. אבל אם יש לו אפשרות לעשות כן, והוא טורח במיוחד ללכת למקום שבו יכול לראות את תמונת רבו, הרי יש במעשה זה ענין של אביזרא דמצוה, שהרי הוא עושה פעולה הקרובה לתוכן המצוה ומשתייכת אליה, אף שאינה עולה לכדי קיום המצוה ממש. עכת”ד רבינו שליט”א.

והעידו כמה מחברי הישיבה תלמידי מו”ר הרב שליט”א שליט”א, שראו את מו”ר הרב שליט”א מביט בימי החג בציור פני קדשו של בעל התניא זיע”א, ושמעו מהרב שליט”א שזה משום ענין הקבלת פני רבו ברגל.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום