בדין נשיאת כפים לכהן שאצבעותיו נקצצו

כבוד ידי”נ הדיין הנודע לשו”ת כמהר”ר ישראל מאיר הכהן קוק שליט”א – המוסר נפשו עבור רבן ש”י שליט”א

בימים אלו אשר עיני כל ישראל נשואות בתפלה לבורא עולם לרפוא”ש של מר אביו רוח אפינו מרן גאון ישראל הכהן הגדול מרן החד”ה קוק שליט”א באה שאלתו הקשה אודות אצבעות יד שמאלו שהושחרו למאד מאד באופן שאין בהם זרימת דם כלל ועיקר, וע”פ כל חכמי הרפואה יש לכורתם לאלתר, ולפי טבע העולם גם אם לא יכרתום כעת בודאי יפלו מאליהן וזמן ממילא קאתי, אלא שיש סיכון לא מבוטל בהשארת המצב כמות שהוא מחשש התפתחות נמק שיכול לגרום גם לכריתת כף היד ח”ו.

זאת ועוד, שימור האצבעות במצב הקיים עד שינשרו מאליהן, כרוך בהשקעה רפואית וכספית עצומה, הדבר דורש הקמת מערך שלם, רופאים מהתמחויות שונות ושילוב טיפולים מסוגים שונים, ונפשו לשאו’ל הגיע’ה כדת מה לעשות בכגון דא, ותורף השאלה די שדר לן מר היא, האם כהן כריתת אצבעות מונעת את הכהן בברכת כהנים, ולהצד שהדבר נכלל בפסולין מלברך, האם יועיל מה שנהגו היום לכסות את הידים בטלית. עכת”ד שאלת חכם שיש בה חצי תשובה. 

מקור הדין והטעם שכהן בעל מום לא נושא את כפיו

א. שורשא דהאי דינא במתני’ דמגילה (כד ע”ב) “כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו’, מפני שהעם מסתכלין בו“. ופרש”י, דאמרי’ בחגיגה (טז ע”א) שאין להסתכל בכהנים בעת שמברכין את העם, לפי ששכינה שורה על ידיהם, והמסתכל בכהנים בשעה זו עיניו כהות. והתוס’ בחגיגה (שם, ד”ה בכהנים) הק’ עדרש”י במגלה הנ”ל קו’ אלימתא, דבחגיגה שם איתא שאיסור זה נאמר בברכת כהנים שבביהמ”ק שהוא מקום השראת השכינה והיו מברכין שם בשם המפורש, ומתני’ דמגלה איירי בברכת כהנים שבמדינה *), ולכן פי’ התוס’ כמ”ש בירושלמי דמגלה אמתני’ שם, שהאיסור לישא כפיו כשיש בידיו מומין וכו’ הוא משום היסח הדעת של הקהל שאינם מתכוונים לברכה. [וקצת משמע מזה כדברי ה”חרדים” שהביא הביאוה”ל (ר”ס קכח) שיש מצוה על הישראל להתברך. שו”ר כבר כ”כ בשו”ת “דבר אברהם” ח”א (סי’ לא אות ב). ואיכא למדחי דשאני היכא דכבר עומד בעת ברכה מחוייב הוא לנהוג כבוד. וק”ל].

*) ובביאור דברי רש”י דאע”פ שבגבולין ליכא שכינה כבית המקדש, מ”מ אכתי איכא מראה שכינה כמ”ש שבמדבר רבה (פ’ נשא פ’ יא) “בשעה שאמר הקב”ה לאהרן ולבניו כה תברכו וגו’, אמרו ישראל לפני הקב”ה, רבון העולמים לכהנים את אומר שיברכו אותנו, אין אנו צריכין אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך, הה”ד (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו’, אמר להם הקב”ה אע”פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, עמהם אני עומד ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם לומר שהקב”ה עומד אחרינו, ולכך הוא אומר משגיח מן החלונות – מבין כתפותיהם של כהנים, מציץ מן החרכים – מבין אצבעותיהם של כהנים, ענה דודי ואמר לי ואני אברכם”. וא”כ גם בברכ”כ דידן איכא כעין אביזרא דבר”כ של ביהמ”ק. ומצאנו בפירוש הריבב”ן (מגילה שם) שכתב דטעמא דמתני’ דמגלה הוי משום גזירה אטו ביהמ”ק, וכן יש לומר גם בדעת רש”י. ועיקר סוגיא בדוכתא הוא במגילה ושם לא העירו התוס’ מידי עפרש”י, ורש”י בסוגיא דידן הזכיר ההיא דחגיגה, וכל זה עד ממהר לאוקמי חד מגו תרי ביאורי הנ”ל.

היתר לברך היכא ד”דש בעירו”

ב. ובגמ’ שם איתא, אריב”ל, ידיו בוהקניות [מנומרות בנקודות לבנות] – לא ישא את כפיו. תנ”ה, ידיו בוהקניות – לא ישא את כפיו. עקומות [כפופות. רש”י], עקושות [נוטות לצידיהן. רש”י] – לא ישא את כפיו וכו’. אמר רב הונא, זבלגן [עיניו זולפות דמעה. רש”י. והרמב”ם (פט”ו מנ”כ ה”ב) פי’, שרירו יורד על זקנו בעת שמדבר] לא ישא את כפיו. והא ההוא [זבלגן] דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה, ההוא דש בעירו הוה וכו’. א”ר יוחנן, סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. והא ההוא [סומא בא’ מעיניו] דהוה בשיבבותיה דר”י דהוה פריס ידיה, ההוא דש בעירו הוה. תנ”ה, סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו – מותר. ומבואר דלגבי מומין ד”זבלגן” ו”סומא באחת מעיניו” דאם הכהן “דש בעירו” מותר לברך ב”כ, ומשמע דלענין ידיו “בוהקניות” ו”עקושות” לא מהני “דש בעירו”. [ובנ”ד שהאצבעות שחורות כעורב יתכן דמעכב את הברכה מצד דינא דידיו בוהקניות].

ג. וביאר הר”א מן ההר דשאני זבלגן וסומא באחת מעיניו דהן מומין דשכיחי, ולא חיישי’ כולי להיסח הדעת, לא כן ידיו עקושות וכו’ דגם אם דש בעירו, אכתי איכא חשש הסתכלות של המתברכים. וכ”מ לשון הרמב”ם (פט”ו מנשי”כ ה”ב) וז”ל, המומין כיצד, כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו, כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות או שהיו ידיו בוהקניות, לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו, מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב, מותר, לפי שאין מסתכלין בו וכו’. ע”כ. הרי דתחום עשה בהיתרא דדש בעירו כנ”ל. וכ”כ המאירי במגלה (כד ע”א, ד”ה סומא), והראבי”ה (מגלה סו”ס תקפה). ויש נוסחאות דגרסי הכי בנוסחת הרי”ף במשנה דסומא אינו נושא את כפיו, וכפי שהביא בשו”ת שאילת יעב”ץ (סי’ עה).

ד. אמנם התוס’ במגלה (שם, ד”ה אם) כ’, דהיתרא דדש בעירו הוא גם לגבי מומין שבידיו, והביאו דברי הירושלמי (שם ה”ח) גבי ההוא כהן דהוו ידיה עקישי, אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר. ע”כ. ומשמע דס”ל הכי גם בדעת הבבלי. וכ”כ הרא”ש שם (סי’ טז), והמרדכי (סי’ תתטז). ועוד. [וע’ בחי’ הריטב”א (מגילה כד ע”ב) שהביא בזה פלוגתא דקמאי ונראה דס”ל כהרמב”ם הנ”ל]. וכ’ הב”י (סי’ קכח) על הנ”ל, “ומשמע דאפילו סומא בשתי עיניו אם היו בני עירו רגילים בו מותר לישא את כפיו, ומה שלא הוזכר בתלמוד אלא סומא באחת מעיניו, היינו לאשמועינן שאע”פ שאינו סומא אלא באחת מעיניו לא ישא את כפיו כל שאינו דש בעירו אע”פ שמדברי רבינו ירוחם לא משמע הכי”. ע”כ. וכ”פ בשו”ע שם (סעיף ל). ויש מן האחרו’ שחששו בזה לסב”ל נגד פסק השו”ע, ומהם הגאון יעב”ץ בשאילת יעב”ץ שם. ועוד.

אין חשש מומין במקום שהכהנים מתכסין בטלית

ה. והנה כ’ הב”י שם כ’, “ונ”ל שבמקום שנוהגים לשלשל הטלית על פניהם, אפילו יש כמה מומין בפניו ובידיו ואינו דש בעירו, ישא את כפיו, דתו ליכא למיחש להיסח דעת, ואע”פ שאפשר דגזרי’ אטו מקום שאין נוהגים לשלשלו, כיון דהא דיש מומין בידיו ופניו לא ישא את כפיו אינו מן הדין אלא משום שלא יסיחו דעתם, כל שנוהגים לישא כפיהם בענין דליכא למיחש להיסח דעת שפיר דמי, ומיהו היכא דאין שאר כהנים משלשלין, וזה שיש בו מומין משלשל אין להתיר, דכיון שהוא משונה מחביריו יבואו להסתכל בו ולהסיח דעתם, ואפילו אם רצו הכהנים שעמו לשלשל אין להתיר, דהא כיון שלא הורגלו בני העיר שהכהנים ישלשלו טליתותיהם, כשרואים שמשלשלים אותם יודעים שבשביל זה שיש בו מום הוא, ובאים להסתכל בו, וכ”ש אם הוא לבדו נושא כפיו ומשלשל טליתו”. עכ”ד. וכ”פ בפשיטות בשו”ע שם (סעיף לא). אמנם בכס”מ (פט”ו מנשי”כ ה”ב) כ’ דמספק”ל האי מילתא.

ו. לאור כל האמור לכאורה יש לומר בנ”ד דגם אם ח”ו יהיו אצבעותיו קטועות, הרי כיון שכולם ידעו בזה והו”ל לאחר זמן כדין “דש בעירו”, וכדברי הירושלמי שפסק מרן בשו”ע שגם בזה איכא לקולת ד”ב, ובפרט לאור דברי הב”י שאם משלשל הטלית על ידיו אין בו חשש כלל ועיקר, [שלפי סברא זו יש להקל גם לד’ הרמב”ם דלא ס”ל קולת הירושלמי], והגם דנידון אצבעות שנטלו לכאו’ חמיר טפי טובא מאצבעותיו בוהקניות ועקושות, [ולא שמענו במשנה ובגמ’ צד לקולא במי שנטלו אצבעותיו לגמרי], הלא אמרי’ בתענית (כז רע”א) דכהן בעל מום אינו נפסל לברכת כהנים כדין כהן בעל מום הפסול לעבודה, משום דברכת כהנים הוקשה לנזירות. [וכל הסוגיא דלעיל אינה מצד עצם החפצא דמום, אלא מצד היסח הדעת שבדבר, ולכן במום שבסתר אין שום חשש לברך, וגם בגלוי מהניא סברת דש בעירו, ולפי”ד הב”י כל שמכוסה שפיר דמי בלא”ה]. ועמש”כ רבינו שליט”א בס’ “תורה אור” (עמ’ קכט).

חסרון מצד דין “נשיאת כפים”

ז. אכן יש לדון טובא בזה, דגם אי נימא דכל מום לא מעכב אם הוא נסתר או דש בעירו, הלא הכא לא רק מצד סוגיית מומין הידועה אתי’ עלה, אלא מצד שלימות דין “נשיאת כפים”, ושמא כל שאין אצבעותיו שלימות הרי זה מחוסר בתנאי “נשיאת כפים”, וכבר נפסק בשו”ע (סי’ קכח סי”ד) כ’, “אין מברכין אלא בלשון הקדש ובעמידה ובנשיאת כפים ובקול רם”. וכ’ המג”א (שם ס”ק כא), “אין מברכין. אפילו בדיעבד לא יצא“. [כנה”ג]. ע”כ. וע”ש במשנ”ב (ס”ק נ). וידועים ד’ הנובי”ק (חאו”ח סי’ ה) דמטעם זה כהן זקן שמחמת חולשתו לא יכול להגביה את ידיו, שלא ישא את כפיו. וע”ע בשו”ת כת”ס (חאו”ח סי’ יג). וכשדברתי בענין זה עם מרן המשגיח ר’ דן זאב הלוי סגל שליט”א, גם הוא העירני בתוך דבריו שהענין פוגע בידים שמברכות את עמו ישראל באהבה, [והבאתי לפניו דברי הפוסקים שיובאו להלן בענין זה], וגם איך יעשוהו בעל מום בזמן שמהרה עתיד לעבוד עבודה בביהמ”ק.

ראיות דבעי’ אצבעות בברכת כהנים ולא סגי בכף היד

ח. וכן נראה ממ”ש בסוטה (לט ע”ב) אמר רב חסדא, אין הכהנים רשאים לכוף קישרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהם מן הצבור. ופרש”י, לכוף קשרי אצבעותיהם. שפושטין אצבעותיהם כשמברכין ולאחר שגמרו סוגרין אגרוף שלהם כשאר בני אדם קשרי אצבע הם החליות שכופפים ופושטין בהם. ע”כ. וע”ש בתוס’ רא”ש שכ’, שצריכין אצבעותיהן להיות פשוטין וכו’. וכ”פ הרמב”ם (פי”ד מתפלה וב”כ ה”ו), והשו”ע (סי’ קכח סט”ז). הרי לפנינו בפשיטות דהאצבעות הם חלק בלתי נפרד מצורת נשיאת כפים, דאל”ה מאי כולי האי שצריכין להשאירן פשוטות גם לאחר הברכה. וק”ל

ט. ובמדרש שיר השירים רבה (שלהי פרשה ב), “הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, משגיח מן החלונות, מבין כתפיהם של כהנים, מציץ מן החרכים, מבין אצבעותיהם של כהנים, ענה דודי ואמר לי מה אמר לי יברכך ה’ וישמרך”. [וע’ בתוס’ רא”ש שם, ובב”י  שם], וכן איתא במדרש במדבר רבה כמ”ש לעיל (אות א בהערה). ומבואר שבאצבעות הכהנים יש גדר “מציץ מן החרכים”, ולפי”ז יש מקום לעכב את הכהן שאין לו אצבעות מלברך ב”כ. ואמנם יש לומר דאין למדין הלכה מן האגדות, אך בצירוף הסוגיא בסוטה הנ”ל נראה שיש כאן עיכוב. רק שי”ל דכיון דגם לאחר הכריתה משאירים את פרקי האצבעות הסמוכים לכף היד, נמצא דאכתי יש בו בחי’ “מציץ” הנ”ל. אא”כ נתעקש דרק באצבעות שלימות הו”ל בחי’ “חרכים”, ובפרט אי נימא דהאצבעות כלולות בדין “נשיאת כפים”, די”ל למחצה לשליש ולרביע לא שמענו.

י. וחזיתיה בפרי מגדים (אשל אברהם שם ס”ק כא) שכ’, “ובר”מ פי”ד מהל’ תפלה הי”א משמע דמן התורה הוא, מפי השמועה כה תברכו בעמידה ובנשיאות כפים ובקול רם ובלשון הקודש ופנים נגד פנים. ועיין סעיף כ”ד ובט”ז אות כ. ומשמע דהני כולהו מעכבים, וכהן שנקטעה ידיו אין נושא כפיו, ועיין פרי חדש [אות יד] כתב כן דכולהו לעיכובא”. עכ”ד. ויש מי שביקש לתלות בד’ הפמ”ג קולא היכא דכף היד נותרה, אכן אין שום מקום לדיוק זה מד’ הפמ”ג, ופשט דבריו נראה דקאי גם אם רק אצבעותיו נקטעו שהם בכלל לשון נקטעו ידיו. והרבה הרבה יש להרחיב בראיות ממקומות הרבה בביאור לשון נקטעה ידו וכיו”ב. וכן הוכיח במישור הגאון רח”ב פונטרימולי בס’ “פתח הדביר” (סי’ קכח ס”ק כג) ממש”כ בתשו’ הגאונים (שע”ת סי’ קעז) לגבי כהן שנשא גרושה שאם אינו חפץ להוציאה קוצצין לו את ידיו כדי שלא יוכל לעלות לדוכן בשום מקום שיהיה *).

*). ובשו”ת יבי”א ח”ח (חאו”ח סי’ יג אות ד) ע”ד הפתה”ד, ונוראות נפלאתי על הרב, שהרי גם כשנקצצו ראשי אצבעותיו בודאי שיכול לפרוס כפיו כהוגן, ומחוורתא שדעת הגאונים דלא מהני דש בעירו במומין שבידיו כהאי גוונא, וכמ”ש הלחם משנה והב”ח בדעת הרמב”ם לגבי ידיו עקושות ועקומות וכו’, וא”כ פשוט שכן הוא דעת הגאונים הנ”ל. עכ”ד. ובקושטא לא מצינו בד’ הגאונים שהכריעו בפלוגתא הנ”ל, אי ס”ל כהירושלמי דמהני דש בעירו בכל המומין, או דס”ל כסתמות הבבלי [וכפי שהכריע הרמב”ם], ולאור מה שכתבנו בס”ד דבאצבעותיו קצוצות לכו”ע לא מהני דש בעירו, דבכגון דא הוא חסרון בשם נשי”כ, א”כ שפיר כתב הפתה”ד וכסאו נקי.

יא. וכן עולה ומתבאר ממש”כ החת”ס בתשובותיו (חאו”ח סי’ קצד), דאפי’ למאי דקיי”ל קידוש ידים ורגלים עד חבור כף היד עם הזרוע, מ”מ סתם יד הוא עד מקום חבור אצבעות אל כף היד, ומה”ט קרי להו לדוכן “נשיאת כפים” ולא “נשיאת ידים”, משום שצריכים לישא “גם כפיהם”, והתם נמי כתיב “וישא אהרן את ידיו” את לרבות כפות הידים.  ומתבאר דפשיט”ל דלנשיאת כפים בעי’ גם האצבעות ולא סגי בכף היד, ואדרבה, תוספת הברכה בכף היד היא החידוש שבברכת כהנים, אך האצבעות פשיטא דבעי’ להו. וע”ש בחת”ס מה שדקדק מקרא דכתיב “המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה”. ודו”ק. וראה בס’ ישועות כהן (סי’ י אות ט) שהקשה ע”ד החת”ס מסוגיא דערכין דמבואר דסתם יד היינו עד למעלה. וע”ש מה שביאר היטב בזה.

יב. והאחרו’ הביאו מש”כ בתשו’ הרדב”ז ח”ה (סי’ ב’ אלפים קיז), דכהן שנקטעה ידו מסתברא שלא ישא כפיו אף במקום שמכסים פניהם וידיהם, כיון שהמום ניכר מתחת הטלית והכל מסתכלין עליו אפי’ הרגילין אצלו וכו’, וליכא למימר דטעמא משום שאינו יכול לישא כפיו, דאין זה מעכב, תדע, דהא ידיו עקומות פרש”י ז”ל כפופות, והר”ן פירש שנתעקמו ידיו אחרונית, וזה ודאי אינו יכול לפרוש כפיו, ואפ”ה יהיב טעמא משום שהעם מסתכלין בו, וע”כ שאין נשיאת כפים מעכב. ע”ש. ולאור האמור לעיל יש להעיר בזה טובא, וכבר כתבו האחרו’ לחלוק ע”ד הרדב”ז.

יג. ובס’ “מגן גיבורים” (סי’ קכח, שלט”ג ס”ק כא) כ’ ע”ד הרדב”ז, ובאמת שראייתו אינה מוכרחת, דשאני הך דידיו עקומות, דעכ”פ איכא כאן ידים ואנן נשיאת כפים בעינן והאיכא, וזקיפת אצבעות וידים שוות לא כתיב בקרא רק וישא אהרן את ידיו, משא”כ בנקטעה ידו דאין כאן ידים כלל, ואנן ג”ש ילפינן דבעינן נשיאת כפים ומעכב, וראיה ברורה דהך ג”ש מעכב, דהרי בהא דדרשינן שם בסוטה דף לח כה תברכו בלשון הקודש וכו’, נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך את העם, מה להלן בלה”ק וכו’, ר”י אומר אינו צריך, הרי הוא אומר כה עד שיאמר בלשון הזה, וכתבו התוס’ שם ד”ה ור”י, דלרבנן לא משמע להו כה לעיכובא אלא ככה. ע”ש. הרי דלרבנן דלא משמע להו כה לעיכובא צריכי לג”ש ואז מעכב, וא”כ ה”ה הך ג”ש מעכב דבעינן נשיאת כפים. עכת”ד. וע”ש מה שביארו עפ”י יסודם כמה מילי.

יד. לאור כל האמור ומדובר מובן ממילא שאין נפק”מ אם נכרתו האצבעות בידי אדם או בידי שמים, דלאו בדיני פצו”ד איירי’ כאן אלא בחפצא ד”נשיאת כפים”. ובעת שמסרתי הדברים בשיעור לבני הישיבה אמרו שיש להסתפק שמא גם אם לא יכרתו, אכתי איכא מניעה מצד דינא דבעינן אצבעות לנשי”כ, והכא חשיב דליכא אצבעות, כיון שהן יבשות לגמרי, א”כ שמא הו”ל כ”נטול” ושוב חזרנו לחסרון מטעם “נשיאת כפים”. ונתעוררתי עוד שיש לדון היכא דקוטעין [או שנקטעו] חצאי האצבעות, מי חשיבי שיורי האצבעות להחשיבן לנשיאת כפים, או דילמא ליכא בהא דין חצי שיעור לטיבותא, וכל חסרון בפרק האצבע כבר מעכב, וכיו”ב יש להסתפק אם רוב האצבעות נכרתו ומיעוטא נשארו בשלימות, מי מהני מטעם דסו”ס שם אצבעות מיהא איכא ביה. וצ”ע.

האמת שיש לי עוד להאריך הרבה בהאי שמעתתא ובדברי הפוסקים שלא הובאו בתשובתי, וכעת איני יכול להרחיב טפי, ומכל האמור ומדובר נראה שיש לענין מעשה שאי אפשר לסמוך בשופי על המתירים לברך ב”כ כשאצבעותיו של הכהן כרותות, וכן נראה ריהטת דברי מרן שליט”א בספריו כפי שיובא להלן בנספח.

וב”ה שזכינו לעצתו של המשגיח מרן הגר”ד סגל שליט”א ולא בצעו את כריתת האצבעות, ובינתיים בא ציר נאמן שלוחא דרחמנא וטיפל בטיפול מחודש באצבעות באופן שאין כעת שום דחיפות לכרתם, ואין חשש נימוק בכף היד, והמלצנו על רבינו שליט”א “אין הקב”ה מביא תקלה על ידי צדיקים”, ואמנם עדיין האצבעות שחורות כעורב והמצב לא פשוט, ובפרט מצב המח שצריך בו התעוררות והולכת חשמל אל הגוף, ולא נצרכה אלא לתפלה שתבא הרפואה במהרה בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו של מרן רוח אפינו שליט”א.

נספח

אציגה נא בזה תרי עניני מספריו של רבינו שליט”א שבהם מדבר בענין נשיאת כפים, והמתבונן בדברים יראה שגם לפני פנימיות הענין האצבעות הם ממש חלק מדין נשיאת כפים, ואם כי אין למדין הלכה בכך, מ”מ מאחר עלות כל הני מילי נאים הדברים, ובפרט דמילתא אלבישייהו יקירא.

בסוטה (לח ע”ב) איתא, ואמר ריב”ל, כל כהן שאינו עולה בעבודה – שוב אינו עולה, שנאמר “וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים”, מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה. וכ’ רבינו שליט”א בס’ “סימנא מילתא” (פ’ שמיני, עמ’ קמג) דמשמע שמכח העבודה הויא ברכת הכהנים, משום דנחשבים שלוחי דרחמנא לכפר על ישראל, ולאחר שמוליכים את התשובה מישראל אל קוב”ה במעשה הקרבנות, זוכים להוליך את הברכה מהקב”ה לישראל בסמיכת ברכה לעבודה הנ”ל, ונקשר לימוד נשיאות כפים לעקירת רגלים בעבודה מברכת אהרן הנ”ל משום דהכשר העבודה הוא ע”י כף הכהן דייקא, וממילא הוי נמי מצות הברכה שמחמת העבודה [כמבואר לעיל] בנשיאות כפים דוקא, וכשם שמצינו הדגשת “כף הכהן” בהזאת שמן של מצורע שבה נעשית כף הכהן ככלי קיבול של השמן, וממילא בדין הוא שיהיו כפים אלו כלי קיבול של הברכה לישראל וכהנ”ל.

ורבינו שליט”א בס’ “פיסוק טעמים שבמקרא” (פ’ שמיני, עמ’ קפד) שנה פרקו לבאר שהכשר כפיו של כהן לשמש לברכה על ישראל כלשון נשיאות כפים הוא מכח עבודת המקדש שעובד בהם ומכפר בהם על העוון ואז ראויים הם לרצות לברכה, והעיר מד’ התוס’ (פ”ד דסנהדרין) שהוכיחו מהגמ’ שמניעת כהן שהרג את הנפש מלישא כפיו היא רק בנשיאות כפים ולא בעבודת המקדש משום ידיכם דמים מלאו ואין קטיגור נעשה סניגור, וחזינן דאף שבעבודת המקדש יש חומרות טפי מנשיאות כפים (כשלהי תענית), מ”מ לענין בהן שהרג את הנפש הוא בהיפוך, וטעם הדבר, משום שבעבודת המקדש הוו ידי כהן רק מכשיר העבודה, משא”כ בנשיאות כפים שבהם משמשות ידיו ככלי של הברכה ממש, ודמו לכלי שרת דקרבנות, ולכן נפסלות משום דם שבהם כעין אבני מזבח דאינהו חפצא דמצוה שנפסלות בהנפת ברזל שמקצר ימיו של אדם וקרוב לשפיכות דמים *). עכ”ד מרן שליט”א.

*) וסיים שם רבינו שליט”א, שזוהי ההדרגה של עבודת המקדש ברישא שבהם משמשות הידים רק כמכשיר לעשיית המצוה, ועי”ז מקבלות עילוי של מעלין בקדש להחשב כחפצא דקדושה ממש אשר מתבטא בנשיאות כפים הנ”ל, וזוהי סמיכות עבודה לברכה כמבואר. גם י”ל שידוע בעבודת דם שהיא בשורש גבורה, ולכן מובא בזהר שכהן לא ישחוט בקרבנות דמקדש דאיהו סיטרא דחסד, וע”י שלימות תיקון הגבורות באים להמשכת החסדים בברכת כהנים שהם המשפיעים בגבורות כידוע. עכ”ד רבינו שליט”א.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום