מרתק ומחזק ביותר: ההכנות של מרן החד”ה קוק שליט”א לקראת שבת קדש…

סיפרו חבריו של רבינו מתקופת “קול תורה”, שרבינו הגדול היה רגיל בימי ששי ללמוד בהתמדה נוראה כל היום כולו, והיה חוטף כמה דקות כדי ללכת למקוה ולהתעסק בכמה ענינים של הכנת שבת קדש.

בכל ימות השבוע לא היה רבינו מתקלח כלל ועיקר, רק טבילת המקוה של יום ששי היתה לו לתועלת לכל ימות השבוע, והתבטא פעם באזני חבריו, אינני מבין למה צריכים להביא כ”כ הרבה בגדים להחלפה.

ואני הקטן לא פעם לקחתי את בגדיו הפנימיים של רבינו לאחר שהוציאם ביום ששי, ולמרות שלבשן כל השבוע, לא ניכר הדבר כלל ועיקר, וכידוע אצל כל טהורי וקדושי עליון דל”ש אצלם ריח רע וכיו”ב. [וכעת אכמ”ל בענין זה].

והיה רבינו שליט”א רגיל לומר לחבריו, ביום ששי יש לי הנאה גדולה יותר משבת, כי בכל רגע אני מרגיש את הזמן המתקרב לכניסת שבת המלכה, לא כן בשבת שיש בחי’ צער מסויים על כל רגע ורגע שהולך.

עוד סיפר הרה”ג ר’ אליהו רביע שליט”א, חבירו של רבינו לספסל הלימודים ב”קול תורה”, שפעם אמר לו רבינו בימי הבחרות, שחידושי התורה שמתחדשים לו ביום ששי הם כבר בסגנון שונה מכל ימות, וניכרת בהם הארת שבת קדש, וחידושי התורה של שבת, אין ערוך אליהם.

וכבר אמר מרן החזו”א זיע”א שיש סברות דקות בסוגיות מסויימות כמו “חזרה שליחות אצל הבעל” (גיטין כד ע”א, סג ע”ב) דצ”ב אמאי לעיכובא הוא שתחזור שליחות למקומה. [וידוע כמה דיו נשפך לביאור סוגיא זו].

ואמר לי רבינו שליט”א, שדקות הסברא צריך בה “הרגש” טפי, והנשמה היא מקור הרגש [וכדחזי’ דלא שייך “רגש” אלא בבנ”א שהם “בעלי” נשמה ולא בבעלי חיים], וכיון שיש בשבת “נשמה יתירה”, ממילא תוספת ה”רגש” שיש בה, דין גרמא להבין דברים דקים טפי, וזה מלבד הענין הכללי דהכל מודים שבשבת נתנה תורה (שבת פו ע”ב).

וכן ידוע לכל באי שעריו של רבינו שליט”א דרכו להכנס לחדרו ביום ששי מיד לאחר תפלת שחרית, ומלבד עבודת הצדקה הגוברת ביום ששי לצרכי שבת של רבים המשחרים לפתחו, יושב ועוסק בסוגיות הש”ס וכתיבת החידושים עד דקות בודדות קודם כניסת השבת, שאז מביאים לו קוצץ צפרניים לקצוץ את צפרניו, ונכנס במהירות אל המקוה הסמוך לחדרו, [היו זמנים שהיה הולך לטבול בכינרת לכבוד שבת קדש], ויוצא לבית המדרש כשהוא לבוש בבגדי השבת, וכל הכנות השבת לוקחות ממש רגעים בודדים.

מרן בדרכו לטבילה בכינרת

לאחר פשיטת הטליתות בסמוך למים

לקראת הטבילה

והנה כתיב בפרשתן (בראשית ו, כב) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה”, ופרש”י, “זה בנין התיבה”, וכ”כ הרמב”ן שם וז”ל, שעשה את התיבה ואסף המאכל. ודרך הכתוב לאמר “ויעש”, “וכן עשה”, לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה. עכ”ל. [ורבינו בחיי שם כ’, ויעש נח, זה מעשה התיבה. “כן עשה”, שהכניס שנים מכל המינים ומזונות לכולם, וכן דרשו רז”ל (ב”ר לא, יט) הכניס נח זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות. ע”כ. וכ”כ בקיצור בפי’ החזקוני ד”כן עשה” קאי על איסוף המאכל].

ולהלן (ז, ה) כתיב שוב “וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר צִוָּ֖הוּ הוי”ה“, ופרש”י, “זה ביאתו לתיבה”, [והוכרח לפרש כן דהלא כבר כתיב “ויעש” על עצם בנייתה, וכמ”ש הרא”ם בפסוק כב הנ”ל]. ומבואר דהכניסה אל התיבה נקראת בשם “עשיה”, וכמדומה דבעלמא לא שכיח לשון עשיה על כניסה מהכא להתם.

והנה כתיב (שמות לא, טז) “וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם”, וצ”ב הלא השמירה היא שלא לעשות ט”ל מלאכות והכל בשב ואל תעשה וא”כ לשון”לעשות” מה עושה כאן.

וב”תרגום יונתן” שם איתא, “לְמֶעֱבַד תַּפְנוּקֵי שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַים עֲלָם”, ומבואר שהוקשה לו ענין זה ולכן פי’ דקאי על עונג שבת, [ומשמע דאם אינו מענג את השבת הו”ל חסרון מיהא בשמירה].

וה”אבן עזרא שמות” בפירוש הארוך שם כ’, “ושמרו שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו איזה יום הוא שבת, ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה. והנה פי’ לעשות את השבת כמו וימהר לעשות אותו (בראשית יח, ז)”. עכ”ל. הרי לדבריו “לעשות” היינו “להכין”.

ויש לפרש “ושמרו” גם מלשון “ואביו שמר את הדבר”. וכן רמז לזה בקיצור נמרץ בפי’ ה”חזקוני”. [ויש להוסיף מיא וקמחא דיעקב ששמר את הדבר הוא סוד שבת, וכמ”ש יעקב ובניו ינוחו בו, ועיקר שבת ב”מוסף” שהוא כנגד יוסף, ושמר את הדבר היינו שצפה לקיום החלום שיהיה מלך וז”ס שבת המלכה. ודו”ק]. ובספרים האריכו בזה בכמה דרכים כידוע.

ולאור האמור בביאור “ויעש נח” (בתרא) שהוא מלשון כניסה אל התיבה, יש לנו לפרש “לעשות את השבת”, שיהיה אדם מ”מכניסי שבת” להכניס עצמו אליה, וכמ”ש בשבת (קיט ע”א) רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה, [ובב”ק (לב ע”ב) איתא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא]. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה. [וראה להלן בנספח מה שהראני רבינו שליט”א לדברי מהר”ל בענין שינוי לשונות אלו]. ועפי”ז יסד הפייט מ”ש “לקראת שבו לכו ונלכה”, והיינו שנצא מימות החול ונכנס לאור השבת ולא נמתין שהיא תכנס אלינו.

והנה “תיבה” אותיות בית ה’, ושבת היא בחי’ בית ה’, רמז לדבר “שבתי” [אותיות שבת] בבית ה’ כל ימי חיי, [וירמוז לסוד ת”ח דאקרי שבתא כולהו יומי, ובפרט דוד הידוע בסוד מלכות ובת שבע וכו’].

וכל זה נרמז ב”ויעש נח” דכתיב פעמיים האחד על בנית התיבה [בחי’ יום חול] והשני על כניסתו לתיבה [בחי’ שבת], כי שבת מנוחה [בחי’ נח] כדכתיב (שמות כג, יב, ודברים ה, יד) “למען ינוח” וכו’, וכתיב (שמות כ, יא) “וינח ביום השביעי”, והוא אותיות חן [“ונח מצא חן”] שאינו דומה מאור פנים של אדם בשבת וכו’.

ולהכי כתיב ב”ויעש נח” הראשון “ככל אשר צוה אותו אלהים“, ובשני כתיב “ככל אשר צוהו הוי”ה“, דכיון שהראשון הוא בחי’ “חול” מתאים בו שם ה”דין”, [והיינו “צוה אותו” שיש בלשון זה בחי’ “פירודא”] ובשני דקאי על שבת קדש נופל לשון הוי”ה של רחמים פשוטים, [והיינ דכתיב ביה “צוהו” שהוא לשון צוותא וחיבור כל הנפרדים וכו’], ושבת קדש “יכולה היא שתרחם” (שבת יב סע”א). תן לחכם ויחכם עוד טובא טובא במים שאים להם סוף.

עת רצון וחדוה עם מרן שליט”א אנא ה’ “חדש ימינו כקדם” והשב כהן גדול לעבודת קדשו

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

נספח

לפני שנים רבות הראני מרן החד”ה קוק שליט”א בחידושי אגדות למהר”ל על ב”ק (לב ע”א) שכתב, אלו שלשה לשונות שבת, כלה, מלכתא, כי ג’ דברים בשבת והם מצות שבת. המצוה האחת, שצריך לשבות מן המלאכה כמו שמשמע לשון שבת, והמצוה השנית, שצריך שינוי בגדים שלא יהי’ מלבוש שבת כמלבוש של חול, ובשביל כך נקראת שבת כלה כי הכלה צריך לקשוט ביותר לכך קרא שבת כלה, והמצוה השלישית, עונג שבת באכילה ושתיה ומפני כך קרא השבת מלכתא, כי המלכתא יש לה עונג כמ”ש אפי’ אתה עושה להם סעודה כסעודת שלמה בשעתו (ב”מ פ”ג), וכן אמרו שלחן של מלכים (ע”ז ל”ח) כלומר שיש בשלחן של מלכים כל תענוג, ולכך קרא מלכתא.

ואלו ג’ דברים נרמזים בשם שבת, השין שביתה, הב’ בגדים, התיו תענוג, ובזה יתורץ שאלת המדקדקים ששאלו על דקדוק המלה שאין לה דמיון כי התיו היא שורש מלשון שביתה ותיו הנוספת כמו בלשון דלית (?) היא חסירה ולכך אמר בשבתו (במדבר כ”ח י’) התיו דגושה שהדגש מורה על התיו השניה ומלת שבת התיו חסירה מפני כי ג’ אותיות שבת מורה על שלשה דברים שהם בשבת, וכולם נרמזו יחד בכתוב א’, (ישעי’ נ”ח) אם תשיב משבת רגלך. רגלך, דבר זה נאמר על השביתה, וכבדתו מעשות דרכיך. על זה דרשו (שבת קי”ג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וקראת לשבת עונג. הוא עונג שבת.

והם כנגד ג’ דברים שהם באדם ולכלם שייך השבת, האחד לגוף של אדם, והשני הוא לנפש האדם, השלישי צלמו, והוא כבוד האדם. ולגוף נתן התענוג, הוא האכילה והשתיה, שהוא לגופו של אדם, המנוחה מן המלאכה הוא לנפש שהנפש ממנו התנועה וכל מלאכה, שהכל בא מכח הנפש ולכך אל הנפש הוא המנוחה ג”כ, וזהו דכתיב (שמות ל”א) שבת וינפש, כי כאשר שביתה הנפש בשלימותה, והבגדים שהם לכבוד האדם, שהרי ר’ יוחנן קרי למאניה מכבדותא, (שבת שם ב’) וזה שייך לצלם האדם, כי הצלם של אדם הוא כבודו והוד האדם, ודבר זה א”צ ראיה. (ואצל) [ואלו] ג’ דברים הם חלקי האדם והם ג”כ חלקי העולם כמו שבארנו במסכת אבות אצל כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו (פ”ו) ע”ש ותמצא, ולפיכך צריך לקיים השבת שהוא שביתה ממלאכה באלו ג’ דברים כמו שאמרנו. ולכך אמר בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא.

אמנם לישנא קמא לא רצה להזכיר שבת מפני שכך דרך לצאת לקראת כלה ומלכה אבל שבת אין יוצאים לקראתה ולכך לא אמר רק בואו ונצא לקראת כלה מלכתא. ואידך לישנא רצה להזכיר שבת כדי להזכיר כל ג’ שמות שהם חשיבות לשבת. ור’ ינאי אמר בואי כלה בואי כלה מפני כי בשם כלה נכלל שלשתן שהכלה ביום חופתה אינה עושה מלאכה ויש לה שביתה ויש לה סעודה ויש לה קשוט בגדים ובזה שאמר בואי כלה היה כולל שלשתן ובזה היה יוצא שלשה שבחים שיש בשבת כמו שאמרנו, ולכך לא אמר רק בואי כלה בואי כלה.

אבל נראה יותר דזה החלוק שיש בין לישנא קמא ואידך לישנא כי ללישנא קמא אין להזכיר שבת מפני שאין יוצאים רק לקראת כלה שנקראת מלכה ולכך לא אמר שבת ואידך סבר שאם כן יהיה משמע כלה ומלכה ממש ולכך אמר שיש לומר לקראת שבת כלה מלכתא ופי’ כלה מלכתא כי הכלה יש לה חבור בבעלה וכן השבת יש לה חבור בו יתברך ומפני כי השבת נבדל מכל הימים שהם חול ומפני כך השבת היא מלכה כי המלכות הוא נבדל מן כל העם ולא אמר מלכתא בלבד כי השבת באמת היא כלה שעתה הגיע השעה להזדווג בו יתברך כי השבת הוא אל השם יתברך, ורבי ינאי לא רצה להזכיר שבת דלא יפול על זה לשון לקראת וגם לא רצה להזכיר מלכתא בלבד כי הכלה שייך אצלה בואי כלה בואי כלה כי הכלה באה אל החופה שהכינו לה, אבל מלכה שאין מכניסין אותה לחופה לא שייך לומר בואי. אבל רבי חנינא לא היה חושש לזה כיון שלשון בואי שייך גבי כלה יש להזכיר עם זה כלה שהיא מלכה ורבי ינאי סבר כיון דלא שייך בואי אצל מלכה אין להזכיר רק כלה, והכלה היא בעצמה מלכה שהרי חתן דומה למלך וכלה דומה למלכה וזה מבואר.

אמנם נראה לפרש לפי פשוטו וזה כי השבת הוא השלמה כי העולם נברא בששת ימי המעשה וביום השבת וכדכתיב בקרא כי השבת הוא השלמת העולם ומצד השלמה הזאת מתחבר העולם אל השם יתברך ולכך נקרא השבת כלה שיש לה חבור אל בעלה. ונקראת עוד מלכתא והוא עוד יותר מדריגה שיש לעולם הזה מצד השבת מעלה נבדלת כי יום השבת נבדל משאר ימים כמו המלך שהוא נבדל מן העם והשבת הוא קודש כי כל דבר שהוא קודש נבדל מהכל, ולכך שבת כלה מלכתא מורים על ג’ מעלות, האחד שהוא השלמה אל העולם, השני כי יום זה יש לו חבור אל השם יתברך, השלישי כי יום זה מקבל קדושה אלקית ואינו כמו ימי החול. ולכך אלו ג’ דברים – ג’ מעלות שיש אל השבת, והם מעלות זו על זו, והבן זה.

ומה שאר”ח בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכת’ ואלו רבי ינאי אמר בואי כלה בואי כלה מפני כי אין הדרך לצאת לקראת שבת כמו שהדרך הוא (אבל שהם) [שאדם] יוצא לקראת הכלה ולהכניסה להחופה, ולכך אמר בואו ונצא וכו’ כלומר כי אנו רצים לקראת שבת כלה. אבל ר’ ינאי לא אמר רק בואי כלה בואי כלה והכל נוהגים לצאת לקראת כלה ולפיכך לא היה צריך לומר בואו ונצא לקראת כלה אבל אמר כפל לשון כלומר שתמהר לבא לחופה מפני שהיא נכנסת לחופה עם המלך לכך תמהר לבא, וכן השבת הוא מתחבר אל הש”י שהוא מלך מלכי המלכים ולכך אמר כפל לשון בואי כלה בואי כלה. עכ”ל המהר”ל.

ואכתוב למשמרת שבזמן שדיבר רבינו על הגמ’ הנ”ל בב”ק, אמר שיש במהר”ל ביאור לג’ חילוקי הלשונות, ואמר בענות קדשו בפשיטות, אין כאן את הספר של המהר”ל, האם תרצה שאני אומר לך כעת את כל דבריו, כיון שהענין סובל מעט אריכות, אולי כדאי שאחר כך תעיין בדבריו כשתגיע הביתה, דזיל קרי בי רב הוא…

• איזו ברכה יש לברך על מפלת נשיא איראן וחבורתו?!
• פולמוס “פינוי בינוי” והכרעותיו של מרן הגר”ד קוק שליט”א
• איך הגיב מרן הרב דב קוק שליט”א עם שמיעת הבשורה על השבת 4 חטופים?
• מוות למחבלים.. פסק הלכה מנומק מגדולי עולם איך לנהוג עם המחבלים

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום