קובץ פסקי הלכות לימי ראש השנה מאת רבינו החד”ה קוק שליט”א

קובץ פסקי הלכות והנהגות לימים הנוראים  מאת מרן אור העולם החד”ה קוק שליט”א

א”ה. הבאתי רק את הפסקים כמעט ללא שום נימוק וביאור

רוב ככל הדברים ביארתי באריכות במק”א וכאן הבאתי העיקרים

ימים המכינים לר”ה

א. בפסח שנת תש”פ היה רבינו שליט”א גונח מכאבים ויסורי תופת, ואמר באחד הימים שעשה חשבון נפש, למה הגיע לו כל זה, והוא משום ש”לא התכוננתי מספיק לראש השנה”…

אמירת קטעי סליחות בארמית כשאין מנין

ב. אין שום חשש לומר קטעי סליחות בארמית גם כאשר אין מנין אנשים, ובפרט בעשרת ימי תשובה שבהם גדר “קראוהו בהיותו קרוב” כמבואר בר”ה (יח ע”א).

התרת נדרים דרך הטל’

ג. רבינו שליט”א אמר שיכול אדם להתיר את נדרו דרך הטל’, ואם עושה כן באופן [המותר] שרואין המתירין אותו ע”י וידאו, הדבר עדיף טפי. [ועמש”כ בזה ידידינו הרה”ג ר”א מימון שליט”א בס’ “דרך האתרים” ח”א (סי’ עד). ע”ש].

אכילה בברית מילה בצום דערב ר”ה

ד. השו”ע (סי’ תקפא ס”ב) הביא מנהג ישראל להתענות בערב ר”ה, וכ’ הרמ”א שם שאם יש ברית מילה אפשר לאכול. ורבינו שליט”א היה נכח בברית ועם כל זה לא אבה לאכול, ואמר שהתועלת שבתענית הרבה יותר בטוחה עבורינו מאשר התועלת שבאכילה. [ואכמ”ל].

מאכלים חריפים בר”ה

ה. יש שאינם אוכלים מאכלים חריפים בר”ה, כיון שרואים בזה סימן שאינו טוב, וכמו שכתבו הפוסקים [ע’ משנ”ב סי’ תקפג ס”ה ובן איש חי פ’ נצבים אות ה] שלא לאכול דבר מר וחמוץ בר”ה, אך רבינו שליט”א אמר דאדרבה יש בחריפות סימן טוב “שנהיה חריפים בתורה”.

בכיה בעת התפלה

ו. רבינו שליט”א מקפיד שלא לעורר את הבכי בתפלות ר”ה, אך אם הבכי פורץ מאליו אינו עושה פעולה לדחותו, ובכל פעם בתפלות ר”ה ובפרט בקריאת ההפטרה דמעות רבות זולגות מעיניו, [וידועים בזה ד’ האריז”ל בשער הכונות ד”צ ע”א, ואכמ”ל].

ניגון בני עדת מרוקו ב”נקדישך ונעריצך”

ז. מנהג רבים מבני עדת מרוקו לנגן ניגון ארוך ומיוחד באמירת “נקדישך ונעריצך”, ורבינו שליט”א מחבב מאד ניגון זה ועושין אותו בכל תפלות הימים הנוראים. [ושמעתי שיש בניגון זה מאה ואחד קולות כמנין ק”א קולות דשופר, והוא פלא].

קידוש קודם התקיעות

ח. יש שהנהיגו לעשות קידוש ולאכול קודם התקיעות, וכתב רבינו שליט”א “מתוך כאב”, שאם אמרו (ברכות י ע”ב) “לא תאכלו על הדם” – קודם שתתפללו על דמכם, וקראו את האוכל קודם התפלה גאוותן שדואג לגופו קודם שהתפלל על נפשו, ק”ו כשמדובר לפני שמיעת קול שופר שחורץ את דין הדם והנפש והנשמה לכל השנה כולה כמ”ש בזוה”ק, ומי שבכל זאת אוכל הרי מעיד על עצמו שאינו מרגיש [אינו מאמין] בענין הזה.

והדפיס רבינו שליט”א ענין זה כמה וכמה בהקדמות ספריו האחרונים, ואמר לי שבודאי לא בא לערער על האוכלין מעט וכו’, והתורה דרכיה דרכי נעם וכו’, רק עיקר כוונתו על העושים מזה “עסק”. וראה עוד מה שכתב לפלפל בזה בסק “אילנא דחיי” (עמ’ מ). וכשסיפרתי לו שבכמה מקומות קבלו עליהם שלא לאכול מידי עד אחר התקיעות, ראיתי על פניו שמחה גדולה. [והבן].

נוסח לשם יחוד של תקיעת שופר

ט. לפני תקיעת שופר אמר רבינו שליט”א לתוקע שיאמר בנוסח לשם יחוד “הריני בא לשמוע ולהשמיע קול שופר”, מפני שאם אומר רק לשמוע היינו בשביל עצמו, והנוסח “להשמיע” הוא הנכון שהרי ע”י שמשמיע הוא מוציא את הציבור י”ח. [וידועה שיטת רב האי גאון שאפי’ למא”ד מצוות אי”צ כוונה, אין זה אלא כלפי השומע, אבל ה”משמיע” צריך לכוין להוציא את השומעים. וראה ד’ הראשו’ בסוגיא דר”ה (כט ע”א). ע”ש].

על דעת רבותינו

י. רבינו שליט”א אמר להוסיף כשאומרים “והרי אנו מכוונים לדעת משה רבינו ורשב”י ורבינו יצחק לוריא” – ותלמידו ר’ חיים ויטאל, ורבינו שלום מזרחי דידיע שרעבי, ורבינו הרמח”ל”. ורבינו שליט”א רגיל לומר על מאמר חז”ל כל שנה “שרשה” בתחלתה מתעשרת בסופה, היינו דתוקעין בתחלתה בר”ה עם כוונות הרש”ש.

אופן הוצאת קול התקיעה

יא. רבינו שליט”א העיר כמה פעמים שהתקיעה צריכה להיות “פשוטה” – “כפשוטה”, ודלא כאלו התוקעים ובסוף התקיעה יש קול עולה, [ונשמע כמו “טואואו”], וזה מצוי מאד אצל המתחילים שאינם מלומדים היטב לשלוט על פשיטות התקיעה בסופה.

שיעור אורך התקיעה בתשר”ת

יב. קיי”ל בשו”ע (סי’ תקצ ס”ג) דשיעור תקיעה כשיעור תרועה, ולכן יש להאריך בתקיעת תשר”ת, [והחשבון הוא, דשיעור תרועה הוא ג’ יבבות וכל יבבה היא ג’ טרומיטין, ובסה”כ ט’ טרומיטין, וכמבואר בתוס’ ר”ה לג ע”ב שהובא בשו”ע שם ב”יש בתרא”, ושיעור שברים הוא מעט יותר מן התרועה כמ”ש בשו”ע שם, ולפי”ז בעינן בתקיעת תשר”ת מעט יותר מח”י טרומיטין, והחוש מעיד שבשניה אחת יש אפשרות לעשות לפחות 7 טרומיטין, וא”כ בג’ שניות בודאי יש שיעור של “שברים ותרועה”, ולכן אמר לי מרן שליט”א דבתקיעה של תשר”ת בודאי סגי בד’ שניות [וגם בפחות מזה], ופעם אחת אמר לתוקע שיעשה שיעור ו’ שניות לרווחא דמילתא.

וידוי בין התקיעות

יג. בענין הוידוי שבין התקיעות ידוע מה שנחלקו אם לאומרו רק בהרהור או שאפשר גם בדיבור פה, ורבינו שליט”א ס”ל שאין חשש לאומרו בפה, הן לבני ספרד והן לבני אשכנז.

האם יש להקפיד לאכול קודם חצות בר”ה

יד. רבינו שליט”א אינו מקפיד לסיים התפלות בר”ה מוקדם בכדי שיאכלו סעודת החג קודם חצות, ואמר פעם, הלא יש שיטות בראשונים שצמים בר”ה, ואמנם לא נפסק כך בשו”ע (סי’ תקצז), אך לגבי עסק התפלה בודאי שאי”צ לרוץ בה בשביל הסעודה. [ויותר מזה אמר לי רבינו שליט”א ש”העוסק בתפלה” פטור מסעודת ר”ה].

חשיבות תקיעות היוצאות מפי גברא רבה

טו. בר”ה תשפ”ה שאל מרן שליט”א את הסובבים אותו לפני התקיעות האם יש דין לאחוז את השופר ביד, ונפק”מ אם יכול לתקוע בשופר המונח ע”ג השלחן, וכן יש לדון אם היתה חציצה בין השופר לבין היד האוחזת בו, החברים החלו לפלפל ולומר צדדים בזה, וכולם בקשו להביא ראיה ממ”ש בר”ה (כז ע”ב) דשיעור שופר “טפח”, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, וכמובן שאין כאן ראיה ברורה כלל, שיש לומר דשיעור אחיזת יד הוא “סימן” ולא “סיבה”.

והראה רבינו שליט”א לד’ התוס’ (בדף לד ע”א, ד”ה נעבריה) שכתבו, “פירוש שיאחזנו בידו ויתקע, ולא שיניחנו ע”ג שום דבר ויתקע”. ע”כ. הרי מפורש יוצא שיש דין לאחזו בידו. [וראה ב”מקראי קדש” על (ימים נוראים, סי’ יב) שפלפל בשאלה זו, והביא ד’ התוס’, ושוב כתב בשם הגר”י אברמסקי שדחה הראיה, די”ל דהתוס’ באו לומר שהשופר צריך להיות ראוי למצב שיאחז בו ולא שיש דין בפועל לאחזו בידו. עכ”ד]. ואמרתי למרן שליט”א שאולי יש לקשר זה לפלוגתת קמאי אי המצוה בתקיעה או בשמיעה, והיה נראה שלא ניח”ל לומר כן. [שו”ר מש”כ הגר”י כהן ב”הררי קדש” על המקראי קדש שם].

שוב אמר מרן שליט”א, ומה יהיה הדין אם תבא רוח ותתקע בשופר, הרי זה ברור שלא יצאו ידי חובה, [וכיסהו הרוח דחולין (פז ע”א) שאני דהתם סגי בתוצאה. וע”ש כל פרטי הדינים], כיון דבעינן מעשה דגברא בתקיעה, ולפי”ז נלמד שאם התוקע הוא “גברא רבא” מסתמא יש בזה ענין טפי, דלא בעי’ רק שמיעת קול שופר, אלא “גברא משמיע”, אמור מעתה, כמה חשיבות יש לקול שופר היוצא מפי גברא רבא.

[ובעיקר החקירה הנ”ל, הנה הרמב”ם (פ”א משופר ה”ג) כ’, “שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל”. הרי שאי”צ לאחוז את השופר בידו. [ועמש”כ בעלי תמר לירושלמי רפ”ג דסוכה]. וראה מש”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בחשוקי חמד (ר”ה שם). ואכמ”ל].

תקיעות דלחש בשעת החזרה

טז. רבינו שליט”א הורה שלא לתקוע בתפלת לחש של מוסף, כיון שהלחש בבית מדרשו לוקח לערך שעתיים וכל אחד נמצא במקום אחר והדבר יוצר בלבול, ואמר רבינו שליט”א, שכבר נהגו בהרבה מקומות לעשות כל התקיעות דמעומד בחזרת הש”צ וכן אנו ננהג.

טעם שנשים לא מוותרות על שמיעת קול שופר

יז. מצד הדין נשים פטורות מתקיעת שופר, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ושאלתי את רבינו שליט”א אמאי נשים כ”כ מקפידות לבא לשמוע שופר הלא פטורות ככל מ”ע שהזמ”ג, והרי לא חזי’ שיקפידו על לולב וכו’.

[והיה נראה כיון דמאה קולות כנגד מאה קולות של אם סיסרא כמ”ש התוס’ בר”ה לג ע”ב בשם הערוך, וזה בחי’ “אם לבינה תקרא” כנודע, ע”כ רבות בנות באות למתק הענין. ועוד היה נראה דאמנם לא שייכות במצות השופר, אך בדין שנמצא בשופר בודאי שייכי, וע”כ מזלייהו חזי לשמוע תק”ש].

ואמר רבינו שליט”א לבאר ע”פ מאי דאיתא בר”ה (כו ע”א) דתקיעת שופר כיון שלזכרון אתיא כעבודת פנים דמיא, א”כ תקי”ש היא זכות להיות “מרואי פני המלך”, וכל בר דעת רץ לראות כבוד המלך גם בלא ציווי, “באור פני מלך חיים”.

בקשות רוחניות וגשמיות בר”ה

יח. האחרונים דנו אם יש לבקש בר”ה על עניני רוחניות או על עניני גשמיות, [ע’ בכתבי הסבא מקלם (ימים נוראים, עמ’ שיח), ובס’ הליכות שלמה (עניני ר”ה פ”א אות טו). ועוד]. ורבינו שליט”א אמר שאין לאדם להכין את עצמו על מה להתפלל בר”ה, אלא יש לעסוק כל היום אך ורק בענין אחד, והוא “להמליך” את ה’, כי זו עבודת היום של ר”ה, ורק אם מתפרץ משהו אז מתפללים עליו [גם בעניני גשמיות].

כח השבת פועל את פעולת השופר

יט. רבינו שליט”א הרחיב מאד בשיחת קדשו לבאר שעיקר מטרת השופר היא לעורר עלינו רחמים, וכשחל ר”ה בשבת כח השבת עושה את כל הפעולות וכפי שאמרו חז”ל “יכולה היא שתרחם”. [והדברים ארוכים ע”פ סוד כידוע לבאים בסוד ה’].

דינא קשיא ודינא רפיא

כ. הכל רואים על פני רבינו שליט”א שביום הראשון של ר”ה אינו מעלה בת שחוק על פניו, וכולו אש להבה ורצינות ומורא ופחד מהדין הממשמש ובא, אך ביום השני עוברת על פניו הארה שונה ופניו מאירות לרבים בחדוה מסויימת.

עישון ביו”ט

כא. ידועה מחלוקת האחרונים בענין עישון ביו”ט, ודעת רבינו שליט”א לאסור בזה, כיון שאין העישון שוה לכל נפש, [והמציאות מוכיחה שרוב האוכלוסיה לא מעשנת], וכן אמר לי רבינו שליט”א כמה פעמים שמה שאומרים שבשמו שמתיר לעשן ביו”ט, שמועת שקר היא. ובנו ר’ שמואל קוק שליט”א אמר לי שזה שנים רבות שאינו מעשן ביו”ט מפני שדעת אביו שליט”א ברורה לאסור איסר בזה.

אך אמר רבינו שליט”א חידוש בזה, דמי שאינו יכול לצאת לנקביו באופן נורמלי בלתי העישון, אכן יהיה מותר לו לעשן ביו”ט, דצורך העיכול הוא אכן דבר השוה לכל נפש, וכיון שמטרת העישון שלו היא בשביל ה”עיכול” שהוא “נושא” ששוה לכ”נ, בתר העיכול אזלי’ ולא בתר ה”סיפור” של מעשה העישון המצומצם.

ואמר לי רבינו שליט”א לפרסם בהמון שצריך יראת שמים בדבר, ויזהר אדם שלא יטה את עצמו אחר המדמה שכאילו הוא צריך לזה מחמת העיכול כיון שלרוב בנ”א אין הכרח בעישון כדי לעזור לעיכול, ולכן רובא דאינשי נשאר אצלם איסור העישון במקומו.

שינה בר”ה

כב. ידוע מה שהובא בפוסקים משם הירושלמי שלא לישן בר”ה, ומי שישן בר”ה מזלו ישן, [ע’ ברמ”א סי’ תקפג ס”ב ובמשנ”ב שם סק”ט] ואמר רבינו שליט”א שבתורה כתוב על ר”ה “יום תרועה”, והצדיקים שומעים כל היום את השופר מריע, ולכן א”א להם לישן.

זהירות בזמן הדלקת הנר ביו”ט ב’ דר”ה

כג. יש להזהיר את הנשים שלא ידליקו את הנרות בליל יו”ט של ר”ה רק לאחר שעבר זמן ר”ת, ואשה שאינה נזהרת בזה תדע שמכניסה עצמה בספק איסור סקילה, [אליבא דרוב הראשו’ שכמותם נפסק בשו”ע סי’ רסא], וכן לא יעשה כל מי שיש בו דעת, ובפרט בימי הדין החשובים.

זמן פטירת ר’ עקיבא

כד. פטירת רבי עקיבא בערב יוה”כ, ולא ביוה”כ כפי שנפוץ בפי העולם, ולכן יש לומר בסליחות דיוה”כ עשה למען עבדך רע”ק הנהרג על קידוש ה’ “כהיום הזה”.

היכן התשובה בימי ר”ה

כה. במסכת ראש השנה (יח ע”א) איתא, דעל “עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים” – נאמר – “דרשו ה’ בהמצאו”, ובלשון הראשונים הימים הללו נקראים “עשרת ימי תשובה”. ומבואר, דב’ ימי ר”ה – הם הראשונים והפותחים לימי התשובה, וכ”כ הרמב”ם (פ”ג מחנוכה ה”ו), דר”ה ויוה”כ הם ימי תשובה ויראה, לא ימי שמחה יתירה, לפיכך אין אומרים בהם הלל. וראה עוד בפירוש המשניות להר”מ (שלהי מס’ ראש השנה).

ושאלתי את מרן שליט”א דצ”ב, שהרי אין שום בקשת סליחה בנוסח התפלות דר”ה, ואסור לצום בו ולא להזכיר עוון, וכמבואר בשו”ע (סי’ תקפד, וסי’ תקצז) ובזמן התקיעות יש שנוהגים לומר וידוי [בפה או בהרהור כל חד לפום מנהגו], ולדעת הגר”א מוילנא זיע”א אין לומר שום וידוי כנודע, וא”כ צ”ב במה ואיך מתבטאת התשובה ב”ראש השנה”.

השיבני רבינו שליט”א: זו לא שאלה בכלל, כי השופר זה יותר מכל הוידויים שיש, וידוע על גדולי ישראל שכשהיו שומעים שופר היו מגיעים למצב סכנה ממשי… וזו המציאות, ומה שאנשים לא מרגישים בפועל רגשי תשובה בעת תקיעת שופר, זה כמו שישנם אנשים רבים שמרגישים הנאה במנה פלאפל מיותר מדף גמרא, אמנם האמת ברירא לכולם שדף גמרא יותר נעים מכל תאוות העולם הזה… עכ”ד רבינו שליט”א.

למה התורה לא גלתה את הדין של ר”ה

כו. אמר רבינו שליט”א דהטעם שלא כתוב בתורה בהדיא ענין ה”דין” של ר”ה, כי אם היה כתוב בהדיא הרי שהכל היו רואים את הדין, ובודאי שהיו שבים בתשובה וממליכים את ה’, אך ה”חכמה” היא להכיר את “עומק הדין” שהוא מהדברים ה”מכוסים” מבני אדם כמ”ש בפסחים (נד ע”ב), וזהו גדר “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו”.

[והנה הרמב”ן (פ’ אמור) עמד על זה שהתורה אמרה על ר”ה “יום תרועה יהיה לכם”, וכן “זכרון תרועה”, ולא פרשה תורה טעם הדבר כמו בשאר המועדים שנתבאר טעם מצות מצה וכו’ וכן סוכות וכו’, עוד עמד הרמב”ן למה נצטרך לזכרון לפני ה’ בחדש השביעי באחד לחדש טפי משאר יומי, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל.

וכ’ הרמב”ן, אבל מפני שהוא בחדשו של יוה”כ, בראש החדש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך, כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו, רמז הכתוב הענין, כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות הקדושים. ע”כ.

ומבואר מד’ הרמב”ן שמה שלא נתבאר בתורה ענין יום הדין, היינו משום שמרוב פשיטותו אין צורך לאמרו בפירוש, שבודאי לא תתכן מחילה בלא משפט, ואם יש יום כיפורים פשוט שקדם לו משפט, ומסתבר שזה בראש אותו החדש שבו חל יוה”כ, וכאילו כתבה התורה בפירוש שזה ענינו של יום ראשון בתשרי שבו נצטוינו בשביתת המלאכה ותקיעת שופר].

הלימוד והעיון בענינים אלו יהיה לרפואתו השלמה של

מרן אור העולם רבינו חזקיהו דב הכהן קוק שליט”א בן שושנה

המוטל זה כד’ חדשים ללא הכרה כאבן דומם – אכן חלינו הוא נשא וכו’

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום