אפליקצית עץ חיים 
דעת תורה מרבינו דוב קוק שליט”א
אודות פולמוס “היתר המכירה” בשמטה
אל כל ידידינו היקרים, כולם אהובים כולם ברורים, שוחרי תורה ומבקשי דבר ה’ זו הלכה, בעיר הקדש טבריה ודי בכל אתר ואתר.
הנני בשורות אלו להשיב לשאלת רבים וטובים בענין קניית ירקות בשנת השמטה, כי המבוכה רבה מחמת ריבוי הדעות הקוטביות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, הללו אומרים “מותרים לכם” – והאוסרים אינם אלא מחמירים, והללו אומרים “אסורים לכם”, וכת שלישית עונים ואומרים, שמעיקר הדין מותר ויש על מה לסמוך, ו”המחמיר תבא עליו ברכה”.
ומכיון שאנחנו סמוכים על שלחנו של אדונינו מורינו ורבינו גאון ההוראה ושר התורה רבי דוב הכהן קוק שליט”א, ובכל דרכינו אנו נוהגים ככל היוצא מפיו, הנני לבאר בקיצור נמרץ את דעתו להלכה ולמעשה בסוגיא זו, ואת נימוקיו הברורים. [ותורתינו הקדושה היא תורת אמת, ואסור לחכם לסתום את פיו בדבר הברור לו לאיסור, ובודאי שאסור גם לזלזל חס ושלום במי שסובר אחרת. ודי בזה].
ואקדים את מסקנות ההלכה למעשה בקיצור נמרץ:
א. אין לסמוך על “היתר המכירה” כלל, מפני שמעשה הקנין עם הגוי לקוי מאד, ואינו חל כלל ועיקר, ואין כאן גדר “מכירה” של ממש, ולא מצאנו משענת הלכתית למי שסומך על היתר המכירה.
ב. אם יש ברשותו של אדם ירקות של היתר מכירה, והוא לא אוכל מהם, ובא לפניו אדם אחר שסומך על המכירה, ומבקש שיתן לו מהם, אין לתת לו – כיון שמכשילו באיסור, ויבערם מן העולם.
ג. אדם המתארח אצל חמיו וכיו”ב, ואוכלים שם מוצרים של היתר מכירה, אין לו היתר לאכול מפני “כבוד הבריות”.
ד. כלי שבלע טעם מתבשיל שהיה בו ירקות של “היתר מכירה”, אין צורך להגעילו, ובפרט אם אינו בן יומו.
ה. ראוי מאד לכל אדם לעורר על ענין זה בכל אתר ואתר, ולהסביר להמונים את הבעיות המבוארות כאן כדי למנעם מאיסור, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.
ו. יש אומרים שלא לצרוך מוצרי חלב מחברות שמאכילים את הבהמות שלהם מתבואת “ספיחין”, וזו חומרא וחסידות, ומי שמבקש להחמיר בזה תבא עליו ברכה, אך אין כאן דין והלכה. [כן השיב לי רבינו שליט”א, וביארתי הסוגיא בס”ד בתשובה אחרת].
נימוקים ומקורות:
חתימת קנין קרקע ב”טאבו”
א. הנה כמה דרכים יש לבצע קניית קרקע, ובקידושין (כו ע”א) אמר רב, דבמקום שנהגו לעשות הקנין בשטר, לא מועיל קנין כסף. ופרש”י דכיון שרגילים בשטר, לא סמכא דעתיה דקונה, עד דנקיט שטרא. וכ”פ הרמב”ם (פ”א ממכירה ה”ד), “במקום שדרכן לכתוב שטר מכר, לא קנה עד שיכתוב את השטר”. ע”כ. וע”ש בלח”מ. וכ’ בתשו’ “רשמי שאלה” (סי’ נב), דכל זמן שלא נכתב השטר, גם המוכר יכול לחזור בו אע”פ שהקונה חפץ לקיים את המקח, וזה דבר פשוט. עכ”ד. והו”ד בפ”ת חו”מ (סי’ קצ סק”ה). וטעמא דמילתא, דמאחר שלמדנו שלא נעשה קנין שלם, גם לבו של המוכר לא שלם עד שיבוצע השטר, וכמ”ש בתשו’ תורת חסד פרחיה (סי’ קעט).
דברי גדולי האחרונים בגדר קנין קרקע
ב. ומדורי דורות היה נהוג רישום קנין המקרקעין בטאבו, וכתבו הפוסקים בנידוניהם שכל זמן שלא נכתב ונחתם ברישומים הללו, הו”ל כמקום שנהגו בשטר דלא קנה בכסף, צא וראה בשו”ת מהר”י באסאן (סי’ צא) בענין רישום ה”מוטיבילי” שהיה נהוג בזמנו. [וכ”כ בשמו הגאון החבי”ב בכנה”ג חו”מ (הגהות הטור, סי’ קצ אות לב). וכ”כ גאון דורו מהר”י בכר דוד בדברי אמת (סי’ יב). ע”ש]. ובשו”ת תועפות ראם (חו”מ סי’ יג) בענין ה”טאבלאציה”, ובשו”ת דברי מלכיאל ח”ד (סי’ קמג) בענין ה”פארמאלנא”. ע”ש. וע”ע בשו”ת ישכיל עבדי ח”ג (חו”מ סי’ ו). ובשו”ת יביע אומר ח”י (חיו”ד סי’ מ). ובמש”כ הגרא”ד לוין שליט”א ב”פסקי דין” (ח”א עמ’ עה והלאה).
קנין בלא טאבו בא”י
ג. ובפשטות אין הבדל בזה, בין קנין בא”י לקנין בחו”ל, שהרי הכל בתר גמירות דעת אזיל כמבואר בראשו’, ובפרט היכא דהקונה גוי, דלא מחשיב בדעתו שום ערך לקניה בלא רישום בטאבו. ואמנם ידועים ד’ מופת הדור החזו”א זיע”א (מעשרות סי’ י, וליקוטי חו”מ סי’ טז אות ה) שהקונה מחבירו קרקע בא”י, וקנאה בכסף או בשטר או בחזקה, או בקנין סודר, כל שיש לו שטר ראיה המועיל בדיני ישראל, קנה גם בלא רישומי הטאבו. ע”ש. אכן גם מרן החזו”א מיירי כשיש אנן סהדי ששני הצדדים מתרצים לקנין ע”פ תורה, ובזה דברו גם כל האחרו’ שהביא ביבי”א שם. ובלא”ה מצינו להחזו”א בב”ק (סי’ י אות ט) שכתב דהוא חוזר בו מהנ”ל, ושאין קנין ללא הטאבו. ע”ש.
שטר קנין או שטר ראיה
ד. וכבר דנו בענין השטר של ה”טאבו”, אם הוא “שטר קנין” או “שטר ראיה”, ובפשוטו הוא שטר ראיה וכמ”ש בתשו’ דברי מלכיאל שם, וכ”כ בשו”ת חבצלת השרון (חו”מ סי’ יח), ולפי”ז העירו שלדברי ה”יש מפרשים” שהביא הר”ן בקידושין שם, דכל דינו של רב דלא קונה בכסף היכא דנהגו בשטר, היינו בשטר קנין – ולא בשטר ראיה, א”כ לא איכפ”ל בהעדר שטר הטאבו. אבל רוב ככל הראשו’ הסכימו, דגם שטר ראיה מעכב בקנין היכא דנהגו בו, וכמ”ש הר”ן והריטב”א שם, וכן מורה פשט לשון הרמב”ם שם כמ”ש הר”ן והכס”מ שם. והכי נקטי כל האחרו’ הנ”ל. וע’ בב”י (חו”מ סי’ קצ).
המכירה ללא שום תוקף אמיתי
ה. אמור מעתה, המכירה הזאת של הקרקעות לגויים, כיון שאינה רשומה בטאבו הרגיל, שרק עליו סומכים כל קוני הקרקעות, ממילא אין בה ממש. ולכן אמר לי מרנא הגר”ד קוק שליט”א, שלדעתו הדבר ברור ללא צל של ספק, שאין שום צד לסמוך על “היתר המכירה”. וכן הרחיב בזה הגאון הנורא מהר”ר בן ציון אבא שאול במבוא לס’ “אור לציון” על שביעית (ענף ג) שאין כאן גמירות דעת כלל, והמכירה הזאת היא בגדר חוכא ואיטלולא, ולא שייך לומר בכאן דברים שבלב אינם דברים, כיון דקיי”ל שבמקום שיש אנן סהדי ואומדנא דמוכח – ל”א הכי, וכמ”ש התוס’ בקידושין (מט ע”ב, ד”ה דברים) ובכתובות (עח ע”ב, ד”ה כתבתינהו), ועוד ראשונים.
ומה שחידשו מטעם הרבנות “סעיף מיוחד” לענין כח הקנין, הנה אנו יודעים שבפועל אם יבא הגוי לממש את “זכויותיו” בקניית הקרקעות, יגלגלו אותו מכל המדרגות ויתנו לו כדור בראש אם יעיז להשתלט על הקרקע, ואפי’ יתן כל הון ביתו וכו’, וכלשונו החריפה של הגאון ר’ יהודה צדקה זצ”ל במכתבו הנדפס בס’ “עטה אור” (שביעית, סי’ יד), ובספרו “קול יהודה” (עניני הלכה סי’ כ), וכחה של ה”רבנות” אינו יפה לצערינו אפי’ בעניני הלכה הכלליים אשר אותם יום יום ידרשון, וק”ו בעניני ממון וחזקות.
שאני מכירת חמץ
ו. וזה ידוע לכולם דמכירת חמץ לא דמיא כלל למכירת קרקעות. והדבר ברור, שאם ירצה הקונה הגוי לבצע את מכירת החמץ בתשלום, הרי שהמוכר ימכור לו בשמחה את כל החמץ, וכיון שעשה מעשה קנין ברור על החמץ, לא איכפת לן אם בלבו חושב לקנות בפועל או לא, דעל זה יאות לומר “דברים שבלב אינם דברים”, מה גם שהיו כמה פעמים שבא לקחת את אשר קנה, וכל מעיין ישר ישכיל על דבר וימצא חילוקא דרבנן בין מכירת חמץ למכירת קרקעות הזו. [ואמנם יש שלא סומכים גם על מכירת חמץ מכמה סיבות, וכעת אכמ”ל בסוגיא זו].
ואכן אם הקונה מצהיר שאינו מוכן באמת למכור ורק עושה המכירה בשביל חותמת הבד”צ, הרי שיש בזה ריעותא, ולכן הצריך הגרי”ש אלישיב זיע”א לעשות במכירות כאלה תוקף של עו”ד וכו’ ע”פ חוקי המדינה. [וידוע שכבר העירו מעין זה על היתר המכירה, הרידב”ז וילובסקי מסלוצק שהיה אח”כ רב בצפת, בהקדמת ספרו “בית רידב”ז”, וכן טען סבא קדישא מהרש”א אלפנדרי זיע”א כמבואר בשו”ת הסבא קדישא ח”א (סי’ כב). ע”ש].
ז. ואמר לי רבינו שליט”א, שזה ידוע שכבר לפני מאה שנה היתה מחלוקת על היתר המכירה, ואמנם גם הראי”ה קוק זיע”א ושאר גדולים שהסכימו על היתר הזה, בודאי שלא היו מתירים לעשות כן בעתות כאל, ובפרט בתנאים הבעיתיים הכרוכים במהלך עבודת הקרקע, דבר שלא היה בזמנים ההם כלל. וכדברים הללו אמר ג”כ רב רבנן מהר”ר עזרא עטיה זצ”ל לתלמידו הגר”ש בעדני שליט”א כמ”ש במכתבו הנדפס בס’ “קול מהיכל” (כסלו תשס”ח, עמ’ נד). וכך שמענו בתוקף גדול מרבינו הגאב”ד טבריה ר’ אברהם דוב אוירבך זצ”ל. וראה מה שכתבתי משמו בס’ “ויסע אברהם” (עמודים ע – עב).
ח. ורבו פארותיה של מכירה זו בכמה דיונים, וכבר ידוע מה שדנו בזה מצד איסור “לא תחנם”, ולאור האמור ליכא לא תחנם כי אין כאן מכירה באמת, אכן אם היתה המכירה קיימת בקושטא היה מקום לדון מצד איסור חניית גוי בקרקע, וכבר פלפלו בזה טובא מכל אנפין. וכמו כן פולמוס גדול עשו גדולי עולם בענין זה, מצד דינא דאין קנין לגוי בא”י להפקיע, ובית הספר פתוח לכל שואל ודורש ואין ענין לכפול ולשלש דברים שכבר נאמרו ונכתבו ודשו בהו רבים.
ואיך שיהיה אמר לי הגר”ד קוק שעיקר הטענה היא הנושא הנ”ל שאין כאן באמת מכירה, ולכן אין לסמוך כלל ועיקר על זה גם לדעת גדולי רבותינו הספרדים, הגם שידועה דעת הגרע”י זיע”א להקל בזה, והרחיב למאד מאד בשו”ת יביע אומר העשירי בביסוס ההיתר לדעתו הרמה, אך למעשה הדברים לא מחוורים כלל. [ואמר לי רבינו שליט”א, שאמנם יש לו קושי לצאת באמירה בפיו ובשפתיו נגד הוראת מופת הדור הגרע”י זיע”א, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מבני ספרד, אכן, תורה – אמת כתיב בה, ולכן יש לפרסם הדברים].
דעת חכמי הספרדים
ט. וידוע גם מה שכתב הגר”ש בעדני שליט”א שם משמו של רב רבנן מהר”ר עזרא עטיה זצ”ל, שאין לסמוך על היתר זה, ושלא שייך לצרף שיטה שאין דין שביעית כלל בזה”ז, מאחר והוכרע ע”י רוב בנין ומנין ובראשם הב”י, שיש שביעית בזה”ז מדרבנן עכ”פ, ושכן דעת חכמי ישיבת פור”י שלא סומכים על ההיתר הזה כלל וכלל. ע”ש. וראה מה שכתב ידיד נעורינו הרה”ג ר’ חיים בעז כדורי שליט”א בס’ “באר בשדה” (שביעית עמ’ סג) שכן דעת חכמי זמנינו הגר”ש כהן והגר”מ צדקה שליט”א ראשי ישיבות פור”י.
וכבר עלתה שלהבת מאליה בענין זה מקולמוסו הטהור של מרן הגרי”ח סופר שליט”א במאמרו הרחב שנדפס בראש מסכת שביעית [מהדורת בנו ידי”נ רדא”ס שליט”א], וכתב בתו”ד, מי רואה כל אלה, הגאון החסיד רבי אהרן עזריאל, והגאון רבי יוסף רחמים פראנקו, והגאון מהרש”א אלפנדרי, והגאון רבי יוסף ידיד הלוי, והגאון רבי עזרא עטייה, והגאון רבי יהודה צדקה, והגאון רבי בן ציון אבא שאול זכר צדיקים לברכה וזכותם תהא מגן לנו, שבעה קני המנורה הטהורה אשר כולם דחו מכל וכל היתר מדומה זה והם אסרו ומי יתיר”. ושוב הביא שהגאון ר’ יעקב מוצפי היה מתמרמר מאד על היתר זה. ע”ש.
נתינת ירק של היתר מכירה למי שמיקל בזה
י. ולכן אמר לי רבינו שליט”א, שאם באו לרשותו של אדם ירקות של היתר מכירה, והוא לא חפץ בהם מחמת שיודע את האיסור המבואר לעיל, אך שכניו ושאר חבריו לא מקפידים בזה, ומבקש לתת להם ממה שבידו, הרי שזה אסור, כי הוא מכשילם באכילת דבר איסור, ומה שהם טועים להתיר אין בזה שום נימוק לתת להם עוד, וכעין מה שאמרו “מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף יותר”.
האם מותר לאכול כדי שלא יתביישו
יא. וכן אם אדם מתארח בבית חבירו או הוריו וחותנו וכיו”ב, והם אוכלים מהיתר מכירה, אין להתיר לו לאכול על סמך סברת “כבוד הבריות” וכו’, כי צריך הוא להסביר להם את האיסור הברור שבדבר, ולא דמי כלל לעניני בושה ובזיון שעליהם דברו רבותינו להקל, דכאן לא נכונה היא הבושה כלל, ועל זה אמרו הוי עז כנמר. [כן השיב רבינו שליט”א לשאלת ידיד נפשי הרה”ג החסיד ר’ אלחנן לבהר שליט”א].
וכעין זה אמר לי הגאון ר’ טוביה וייס שליט”א, הגאב”ד של העדה החרדית, כששאלתי ממנו אודות פעמים הרבה שהנני מגיע לבתי יהודים רחוקים כדי לקרבם לתורה, והם מביאים שתיה בכלי שאינו טבול, ובקשתי למצוא פתח היתר לשתות מעט כדי שלא יבושו, ואמר לי שאין שום היתר. וכן השיבני הגר”ד קוק שליט”א. והעירני הג”ר שמחה פאכטמן שליט”א למש”כ בזה הראי”ה קוק זיע”א בשו”ת דעת כהן (סי’ רכז). ואכמ”ל.
כלים שבשלו בהם מאכלי היתר מכירה
יב. ולגבי המתארח במקום שהכינו בכלים מוצרים של “היתר מכירה”, שדנו הפוסקים אם מותר לאכול ממה שנתבשל שם ללא “הגעלת כלים”, שמעתי מרבינו שליט”א שאין לחשוש לזה כ”כ, ובפרט בכלי שאינו בן יומו, שהרי הכלים שלנו משוחים בכל מיני חומרים, והם חלקים מאד, באופן שנראה שהבליעה לא מצויה בהם כלל, וציין לי רבינו שליט”א שידוע לו שכבר העיר הגאון מהרש”ז אוירבך זצ”ל דבכלים של דורינו ליכא מציאות של בליעה האוסרת.
וחפשתי ומצאתי שכ”כ משמיה דהגרש”ז, הרה”ג ר’ אוריאל אייזנטל שליט”א בס’ “מגלת ספר” (בב”ח סי’ צו ס”ד, עמ’ קד), דמטו משמיה בבי מדרשא שאמר להקל בכל ספק בעניני בליעה, לצרף הסברא הנ”ל דבכלים שלנו אין שום טעם וממשות כלל. ושכן פסק בנו הגאון ר’ שמואל זצ”ל, והוכיח מחולין (קיא ע”ב) דרמו ליה בשולא בגווה, דמשמע שהיה בזמנם טעם ממה שבלוע בכלים.
יג. וכבר אמרו בע”ז (לד ע”א) דטעם איסור כלי חרס המצופה בעופרת, משום דמינכרא מילתא שיש בהם בליעה, שהרי כאשר שמים משקה מבפנים יש בהם זיעה מבחוץ. וזה ל”ש כלל בכלים שלנו, וכדינא דכלי זכוכית שאינם בולעים ואינם פולטים כמ”ש באבות דר”נ (פ’ מא), והטעם משום שהם חלקים מאד, כמבואר בתשו’ הרשב”א ח”א (סי’ רלג), וכ”פ בשו”ע (סי’ תנא סכ”ו), ועמש”כ הגיעב”ץ במור וקציעה שם, ולדבריו ברור שיש להקל בכל כלים שלנו.
יד. ואמר רבינו שליט”א, שהלב נוטה להקל בענין זה הן בשאלה שלפנינו, וגם בשאר עניני בליעה, כגון אם מתארח במקום שבשלו בסירים בשר שאינו חלק, וכן על זה הדרך. וראה מאמרו של הרה”ג ר’ רועי סיטון שליט”א בירחון “המעין” (ניסן תשע”ג, עמ’ 37 והלאה) מש”כ בענין זה בשפה ברורה ע”פ דין התורה בהתאם למדע שיש בידינו.
והאמת אגיד, שכבר שלחתי את כל הטענות הללו לידידי היקרים אשר מחזקים את היתר המכירה, ובקשתי מהם להשיב על הטענות הברורות הנ”ל, ולא קבלתי שום תשובה מספקת על הטענות, רק שמחזיקים בכח בהכרעת הגאון יביע אומר, ואע”פ שרואים מול עיניהם טענות ברורות כשמש, ואינני יודע מה כבוד תורה יש בזה להחזיק בכח הוראה שאינה ברורה כדבעי, ובפרט שכמעט כל גדולי ההוראה בכל הדורות הביעו דעתם לאסור איסר בזה.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם:
- מרתק ביותר: כל הנהגותיו וחידושיו של רבינו הגר”ד קוק שליט”א מיום הכיפורים האחרון
- הספר המיוחד על זקן רבני טבריה הרב אברהם דוב אוירבך זצ”ל
- סגירת חלון או דלת – צוואת רבי יהודה החסיד