אפליקצית עץ חיים
כפרה ותיקון על השתלשלות רצח ב”צומת רמות”
כבוד ידידינו הרה”ג רי”ח בקר שליט”א
אודות השאלה שהעלה הגאון ר’ עזריאל אוירבך שליט”א בשיעורו היומי בעקבות עובדא דהוה בקדוש רבי יצחק פש הי”ד שעלה “טרמפ” ברכב שעצר ב”צומת רמות” לכיוון “בית וגן”, כדי להגיע למקום עבודתו בישיבת “קול תורה”, ובא אחד וביקש ממנו לוותר לו כיון שיש לו “תור” בבית הרפואה “שערי צדק” וחושש להפסידו, והלה ויתר וקם ממקומו ופנהו לטובת המבקש להגיע בדחיפות לשער”צ, והמתין לאוטובוס שהגיע לאחר זמן קצר, ונורה למות ע”י מחבל שעלה לאוטובוס והרג כמה יהודים באכזריות נוראה כנודע, ונפשו של החולה לשאול הגיע’ה האם הוא זקוק לכפרה, באשר בגין הפצרתו נותר הנ”ל ועלה לאוטובוס, או שאינו קשור כלל לענין זה, ורגלוי דבר איניש אינון ערבין ליה והכל מפלאות תמים דעים ואין לנו השכלה והבנה בעומק הדין.
א. מראש צורים אראנו לרבינו המג”א בהלכות יוה”כ (סי’ תרג) שהביא מה שכתב הגרי”ב איילנבורג בס’ “באר שבע” (סנהדרין צה ע”א) על אודות אחד ששלח שליח לעשות משהו בדרכים, וכשעשה שליחותו מת בדרך, ופסק שצריך המשלח כפרה. [וכ’ הבא”ש שפסק כן מכח הגמ’ בסנהדרין שם, שנתייחס מעשה הריגת נוב עיר הכהנים לדוד המלך. ע”ש במחצית השקל שם]. והמשנ”ב (שם סק”ד) הבי”ד המג”א. ובאמת שכבר כ”כ בתשו’ מהר”י וייל (סי’ קכה) וציין לראיה מסנהדרין שם, והביא עוד מ”ש בשבת (קמט ע”ב) כל שחבירו נענש ע”י, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב”ה. וכן העלו בשו”ת מהרש”ל (סי’ צו), ובתשו’ מהר”ם לובלין (סי’ מג עד סי’ מה). ע”ש העובדות שבאו לפניהם וכמה פרטים וחילוקים.
ב. וכ”כ הגאון מהר”י לנדא בתשו’ נוב”י קמא (חאו”ח סי’ לד) בעובדא דזקן אחד שביקש ממאן דהוא להעביר סחורות ממקום למקום תמורת שכר, ואשת הישיש זעקה שלא יעשה כן כי הוא חלוש, אך הישיש הפציר שרוצה לעשות כן, ולבסוף נפטר לרוב קושי המשאות, וכתב דרק אם הוא פנה אל השליח שיעביר עבורו סחורה ומת בדרך, יש לו צורך בכפרה כדמוכח בדוד, [ואפי’ אם נתן שכר לשליח], אך אם השליח בא וביקש להשתכר אצלו, אי”צ כפרה, וראיה לדבר דלא מצינו טענה על דוד שאבנר נהרג בסיבתו, כיון דאבנר מרצונו הציע להמליך את דוד. ע”כ. [והוב”ד בקיצור בשע”ת או”ח סי’ תרג הנ”ל]. וע”ש בנוב”י שסיים, דכיון שהרב בקהלתו של השואל הצריכו כפרה, אינו רוצה לחלוק על דבריו. וכ”כ חילוק זה ממש הגר”ש קלוגר ב”חכמה שלמה” ע”ד המג”א שם, דהלא דוד הוא זה שפעל את הפעולה עם לקיחת הלחם מאבימלך, ודמי למי שמבקש מן השליח, ואין לך בו אלא חידושו. עכת”ד.
ג. גם הגרמ”מ קרוכמל מניקלשבורג בשו”ת “צמח צדק” (סי’ ו) נשאל אודות מי ששלח חבירו וקצב לו שכרו ונהרג השליח בדרך אם המשלח צריך כפרה, והשיב, כי אמנם כתבו כמה מגדולי האחרונים ז”ל דהמשלח חייב כפרה על זה, ועל פי זה היה הוא עצמו נמנע מלשלוח שליח יהודי בשעת חירום, וכן מחה ע”י אחרים, אף שלא היה בידו למחות ועשו כן הרבה פעמים הרבה בעל כרחו שלא מדעתו, מ”מ גמגם שם על פסק זה, וצידד דכשהוא שליח בשכר אין המשלח צריך כפרה כלל, ואדרבה מצוה קעביד שמפרנס את העני ע”י ששולחו לעבודה, וכבר אמרו בב”מ (קיב ע”א) על העובד לפרנסתו את הפס’ “ואליו הוא נושא את נפשו” וכו’. [א”ה, ובקושטא לא נמצא בעובדא דמהרי”ו שנתן שכר לשליח, ושמא גם הוא יסכים לחילוקו של הצ”צ. וצע”ע].
והא דקאמר דא”ל הקב”ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, התם שאני, מפני שדוד היה הגורם, שהוא נתן המכשול לפני אחימלך ששאל ממנו לחם וחנית, והוא נתן לו לפי תומו את אשר שאל ממנו על פי מה שהגיד לו שדבר המלך נחוץ, ולא הרגיש אחימלך שסכנה לו בדבר, ודוד היה לו לידע זה שאם יוודע הדבר לשאול יסתכן אחימלך, אבל בכל שאר מילי מה ששאול ודואג ואחיתופל הרעו לעשות לדוד ונענשו על ידו, ודאי דלא מיקרי דוד הגורם, ולא הוכיחו הקב”ה לדוד אלא על מעשה דנוב, שזה נחשב לו לעון, כיון שהוא היה הגורם, וההיא דכל שחבירו נענש ע”י היינו שהקפיד עליו, משא”כ בנ”ד דלאו מידי עביד. [וע”ש בהגהת בן המחבר מה שהעיר מד’ התוס’ בב”ב כב ע”א]. עכ”ד. [ועמש”כ בתשו’ חת”ס (או”ח סי’ קעז) עפי”ד הצ”צ].
ד. ולענין דינא העלה ה”צמח צדק” כדעת האחרונים הנ”ל דצריך כפרה להתענות מ’ יום ואם יש לשליח בנים קטנים יתן להם מה בתורת צדקה וינצל מצרה וצוקה, וכ’ שאין בכחו לחלוק ע”ד כל הגדולים הנ”ל. וע’ בתשו’ אבניי נזר (חיו”ד סי’ שעח) שהסביר מה שהורה חכ”א לכל הקהל לצום בעת שנפל ס”ת מיד אחד מהם, כיון שהוא שליח שלהם ודמי להנ”ל. ע”ש. ובאמת שלכאו’ יש לקיים ראיית מהרי”ו וסיעתו מההיא דדוד, דהלא אם לא שהיה דואג הולך ומדבר לא היה נעשה כל הדבר הזה, ונמצא שבבחירתו של דואג נוצרה הקלקלה, אמור מעתה מאן יימר שהמעשה מתייחס לדוד, ולמה לו לחשוש שדואג יעשה כדבר הזה. ועל כרחין כד’ רבוותא הנ”ל דבעי כפרה מ”מ. וי”ל.
ה. ויסוד לחילוק בין חנם לשכר ברמ”א חו”מ (סי’ קעו סמ”ח), דמי ששלח חבירו בעסקיו ונתפס, י”א דאם הלך בחנם חייב לפדותו, ויש חולקין. וע”ש בב”י שמקורו בד’ המרדכי (ב”מ סי’ שנט) שכ’, דאם שלחו בחנם הו”ל כשואל את גופו, דמה לי חבל בגופו מ”ל חבל בממונו, אבל אם שלחו בשכר, פשוט דפטור. וע”ש בב”י שהביא מתשו’ רמב”ן דגם אם הלך בחנם, המשלח פטור, וק”ו בשליח בשכר שע”ז נאמר “ואליו הוא נושא את נפשו”, שבעבור שכרו הכניס א”ע לסכנה זו. ע”ש. ועמש”כ הגרי”א מקובנא בס’ נחל יצחק (סי’ קי, דרכ”א ע”א) בדין ערב בחנם וכו’.
ו. ודעת השו”ע בחו”מ (סי’ קפח ס”ו) נראה כד’ רמב”ן הנ”ל, שכ’ דמי שהפסיד ממון בגין השליחות, פטור המשלח. ע”ש. וכ”כ הט”ז שם, אמנם הסמ”ע שם כ’ דשאני התם דמיירי שהשליח הפסיד ממון ולא שניזוק בגופו שנתפס למלכות, ובזה גם המרדכי מסכים דהמשלח פטור. ולאור האמור לעיל צ”ע טובא מה שדנו כל האחרו’ הנ”ל, אכן יש לומר דכל המבואר בשו”ע וברמ”א הנ”ל לפטור את המשלח בשכר לכו”ע, ואפי’ בחנם לחד שיטה [שו”ת המיוחסות לרמב”ן הנ”ל] וכו’, אין זה אלא בדיני ממונות דאדם, ויתכן דלכו”ע בדיני שמים יש לו חיוב, ועכ”פ בענין נפשות יתכן דלכו”ע חייב בד”ש, ושוב מצאתי שכבר כ”כ הגאון מהרש”ם ב”משפט שלום” (סי’ קעו). ע”ש. וכעי”ז ידוע מהקצוה”ח (ר”ס לב) דאמנם גרמא בנזיקין פטור, אך בדיני שמים חייב אפי’ “בגרמא דגרמא”. [אמנם הגר”מ אריק ב”מנחת פתים” (סי’ שפה) כ’ דגרמא בשוגג פטור גם בד”ש, ושאני ד’ הקצוה”ח דאיירי במזיד. ולפי”ז בכל נידוני האחרו’ הללו הלא באונס מיירי והמשלח לאו מידי עביד ולאו מידי ידע].
ז. ובנ”ד שאין כאן שליחות לא בחנם ולא בשכר, אלא גזירה שמיימית שנתגלגלה על ידי זה שבקשו לצאת מן הרכב, נראה פשוט וברור דלא דמי לעובדא דדוד ונוב עיר הכהנים, וגם לא חשיב ש”חבירו נענש על ידו”, שהרי לא הקפיד עליו כלל, וגם לא “שלח” אותם במסויים למקום פלוני, והרי יכול היה לחכות לעוד טרמפ, או להמתין לאטובוס נוסף כמו רבים שלא רצו לעלות באוטובוס מלא כ”כ, רק שכך גזרה חכמתו ית”ש האל תמים דרכו ותמים פעלו, ונראה שלפי כל הדעות שהובאו לעיל כאן בנ”ד אין זה צריך כפרה כלל ועיקר. וגם למתעקש שלדעת מהרי”ו בעי כפרה, לך נא ראה מש”כ הגרע”י שלזינגר בשו”ת רביע”י (יו”ד ח”ב סי’ נא) שנשאל מאחד אם יש חשש להקים ישוב סמוך לנהר, פן ימותו אנשים מחוסר זהירות במים וכו’, וכתב בתו”ד, ואמת אגיד דכל המובא בשע”ת (סי’ תרג) להצריך כפרה על משלח בשביל שליח שבא לו אסון בדרך, שמעתי ולא אבין, דהרי ש”ס ערוך הוא בחולין (טז ע”א) דבכח שני פטור וגירי דגירי הוה, ע”ש, ועיין בב”ק דף כד, ואם בכה”ג שהוא עשה עכ”פ בכלל סחור סחור לכרמא לא תקרב למקום סכנה פטרו, כ”ש בלא ידע כלל מחשש סכנה ונאנס.
ח. וסיים הגרע”י שלזינגר, דמה שאמרו כלפי דהע”ה דאמר ליה הקב”ה עדיין החטא הזה בידך דעל ידך נהרג נוב כדאיתא בסנהדרין (צה ע”א), אפשר לומר דשאני התם דהקב”ה מדקדק עם צדיקים שלא יגולגל חובה על ידם כעין “לא יאונה לצדיק כל און” (משלי יב, כא), ועוד בזה נתחייב דהוה ליה לבקש לחם מיונתן שלא לצאת בלא לחם לסכן נפשו, אמנם מי שלא שלח למקום מסוכן, או שאפילו היה מקום מסוכן והשליח קיבל עליו ואליו הוא נושא את נפשו לבוא בשכרו כפועל העולה בראש האילן ונפל רח”ל, וכי מחויב הבעה”ב ע”ז כפרה, וגזירה היא מהשמים היא. עכ”ל. [ובהערות שם הביאו שכבר הק’ כן בקיצור ב”נזירות שמשון” ע”ד המג”א שם].
ט. ועכ”פ לאור חילוקו של הצמח צדק והנוב”י בין שליח בחנם לשליח בשכר [לענין כפרה] לכאו’ כל חברת שליחויות ומשלוחנים של זמנינו הו”ל כאילו בא אליו, שהרי יום יום ידרשון ומפרסמים בכל מקום כדיי שיקראום לעשות שליחויות. וכן כל מתקיני מזגנים הבאים ע”ד להרויח, שקורה לפעמים שנופלים וכו’, אין בזה עוולה על בעה”ב שקרא להם, כיון דחשיבי שהם באו בגבולו, ודבר זה הוא לכו”ע. [ופועלים הנופלים וכו’ בשטח בעה”ב ואח”כ תובעים אותו ומסתבך עם בתי משפט וביטוח וכו’, לאו שפיר עבדי, וכבר היה בזה דבר נורא כאן בעירנו במוסך מסויים. ואכמ”ל]. ורק אם מאיץ במשלוחן לבא מהר ומלחיץ אותו ליסוע באופן מופרז, בזה אכן יש לחייבו בתיקון, כיון שהוא שותף בפועל בנזק.
י. והגרי”י ויינברג בשו”ת שרידי אש ח”א (או”ח סי’ לו) נשאל אודות אחד שהעלה “טרמפ” ברכבו ונהרג בתאונת דרכים, דכיון שעשה חסד והוא בא ברשותו וביקשו לעלות, ובפרט שהכל היה באונס, וז”ל: “לכן דעתי בנידון דידן שכפה”נ הזמין את חבירו לטובתו, או חבירו ביקש אותו שיוליכנו עמו במכונית שלו, וקרה לו אסון בדרך והאיש נהרג, בודאי שאין להחמיר עליו בתעניתים, ועצתי שיתן צדקה כפי כחו פדיון לנפש, ואם יש לנהרג בנים נצרכים, יתן להם, ואם לאו יתן לבית החולים שערי צדק אשר בירושלים עיה”ק, אשר מתנהג בתכלית הכשרות בהנהלת הרופא המובהק ויר”ש מצוין ד”ר פ’ שלזינגער נ”י, ובכל יא”צ של הנהרג יתענה או יפדה את תעניתו בצדקה. כנ”ל”. עכ”ל.
יא. ומעשה שהיה בחדש ניסן תש”פ באחד שהיה סועד את הוריו, ובאה תקופת הקרונה והוריו בקשוהו שימשיך לבא והיה רוחץ את אביו וכו’, והרגיש שיש לו איזה מיחוש קרונה ועם כל זה המשיך לבא אל אביו כיון שזה היה רצונו ורצון אמו, ואחר כמה שבועות נפטר אביו מן הנגיף, ושאל אם צריך כפרה, והנה הלא רצון אביו הוא עשה, וגם לא היה ודאי שהוא עצמו חולה, וגם אם היה ודאי, לא ודאי שידביק, וגם אם ידביק לא ודאי כלל שזו סכנה, ואין זה אלא מיעוטא, וגם אם היה ודאי, הלא אין כאן מעשה כלל ועיקר, וכיון שעסק במצוה, אין לו לייחס המעשה אליו כלל ועיקר. [ועמש”כ במק”א אודות עיכוב לידה וכו’ בשביל “התמגנות” מן הקרונה]. וכעי”ז העלה בשו”ת ישיב יצחק חלק מז (סי’ קיא). ע”ש.
יב. ועובדא הוה בשנת תשס”ב באשה אחת שהזמינה קבוצה מראשון לציון לשבת חיזוק בשכונת בית ישראל בירושלים, ובאותה שבת היה פיגוע קשה ונהרגו מעל י’ יהודים, והאשה המצוערת באה כאובה לשאול אם צריכה תיקון שהרי היא קראה להם לבא לשבת. והשיב מרן הגר”י זילברשטיין שליט”א, דנראה שאינה זקוקה לכפרה כלל משני סיבות, האחת משום שהיא הזמינה את המסובים לשבת של התעלות, והיתה בכך מצוה גדולה, במשך כל השבת האזינו הנוכחים לדרשות התעוררות והתחזקו בתורה ויראה, סיבת בואם למקום לא היתה בשל ההזמנה שלה, אלא בשל רצונם להתחזק. ושנית משום שתקופתנו היא עת מלחמה, והפיגוע אינו נחשב כמקרה פרטי שלה, אלא כחלק מרצונם של המחבלים ימ”ש להזיק ולפגוע בכל עם ישראל כדי שלא יזכר חלילה שם ישראל עוד ואם אין זה ענינה הפרטי של האשה משא”כ במקרה של הנוב”י הרי האדם ששלח את השליח עשה זאת על דעתו האישית, ולכן הוא זקוק לכפרה.
יג. ושאלתי את מרן הגר”ד קוק שליט”א על אודות המעשה שהיה כעת בצומת רמות, ואמר לי שהדבר פשוט שאותו אחד שביקש מהטרמפיסט לפנות את מקומו עבורו אינו זקוק לכפרה ותיקון, וכן בעובדא הנ”ל של הפיגוע בשכונת בית ישראל, ושאני דוד המלך שלפום דרגה דיליה נחשב הדבר לתקלה שבאה על ידו, ואין זה שייך בדרגה שלנו. [ובזה מיושב גם מה שהובא לעיל (שלהי אות ג) מבנו של הצמח צדק שהעיר מההיא דבבא בתרא (כב ע”א, והתוס’ שם) שכל אחד אמר אנא ענישתיה וכו’ דהיינו לפום רום דרגתם הרוחנית הגבוהה שאין לנו השגה בזה כלל ועיקר], ובדברים יותר חמורים מזה מצאנו שאין המעשה מתייחס אל האדם, וק”ו בנידון דהכא “שזו מכה בידי שמים היא” כלשון הרמב”ם (פ”ו מחובל ומזיק ה”ד), וראה להלן בנספח אריכות בגדר זה, והיינו כדברי הנזירות שמשון והאב”ד נקלישבורג והגרע”י שלזינגר הנ”ל. [וידוע שכעי”ז היה הבבא סאלי זיע”א מצוער על שלא עיכב את אחיו בבא חאקי זצ”ל שלא ישוב ל”רמלה” באותו יום שבאה לעשות שלום בין השכנים בנתיבות, כי בנסיעתו חזר נהרג בתאונה עם עוד ד’ אנשים, והכל לפי חבת הקדש דיליה].
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
נספח
בגדר “אדם מועד לעולם”
א. לכל לראש כי תשלומי נזיקין שבין אדם לחבירו נאמרו גם במזיק בשוגג ואפי’ באונס, וכמ”ש במתני’ ב”ק (כו ע”א) “אדם מועד לעולם בין בשוגג בין מזיד, בין ער ובין ישן, בין באונס ובין ברצון”, וילפי’ לה (שם ע”ב) מדכתיב “פצע תחת פצע”, וכן מדכתיב “ומכה בהמה ישלמנה”, שלא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, וכמ”ש הרמב”ם (רפ”ו מחובל ומזיק) וז”ל, “המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם” וכו’. והגם שבדינים שב”א למקום איכא קולא טפי בשוגג ואונס, וכדילפי’ מנערה המאורסה ד”אנוס רחמנא פטריה” (נדרים כז ע”א), וע’ ב”ק (כח ע”ב), וע”ז (נד ע”א). מ”מ בדיני ב”א לחבירו החמירה תורה טפי, וכך הוא תיקון העולם ע”פ רצון התורה. ועמש”כ מהר”ח פאלאג’י זיע”א בס’ “נפש כל חי” (מע’ א אות לד).
ב. ואיפלגו קמאי באיזה סוג “אונס” מחוייב אדם המזיק, דהתוס’ בכמ”ד ס”ל דאינו חייב אלא באונס שאינו אונס גמור, וכגון ששכב אצל כלים והזיקם בשנתו, דהיינו “אונס מעין אבדה”, אבל “אונס גמור מעין גנבה”, כגון שישן והביאו אצלו כלים, אונס כזה התורה פטרה, כדכתיב (דברים כב, כו) “ולנערה לא תעשה דבר”. [כ”כ התוס’ בב”ק (ד סע”א, כז סע”ב, ד”ה ושמואל) ובב”מ (פב ע”ב, ד”ה וסבר), וב”ב (צג ע”ב, ד”ה חייב), וסנהדרין (עו ע”ב, ד”ה רוצח). ע”ש. וכ”פ הרמ”א בחו”מ (ר”ס שעח) ומשמע דס”ל הכי גם בדעת מרן השו”ע. ע”ש. וכן נראה לכאו’ מד’ מהר”י קארו בדבריו בכס”מ על הר”מ שם. ע”ש. ועמש”כ מהר”א נבון בס’ מחנה אפרים (הל’ נזקי ממון סי’ ה, והל’ שומרים סי’ לט), ומרן הסטייפלר בקהלות יעקב (ב”ק סי’ כד).
ג. אמנם הרמב”ן בחי’ לב”מ (פב ע”א) ס”ל שאפילו באונס גמור חייב, שאותה שאמרו (בב”ק כז ע”א) נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה, כולל אפילו רוח “כרוחו של אליהו”, אא”כ פשע הניזק בעצמו, כגון שהביא אצל המזיק כלים כשישן, שפטור. וכן דעת הרמב”ם שם לפמש”כ המ”מ שם. וע”ש בש”ך (סק”א) שמתבאר בדבריו דדעת השו”ע כד’ הרמב”ן. אך דעת הסמ”ע (סי’ תכא סק”ח) דהשו”ע ס”ל כהתוס’. [אכן יש לדחות הראיה שהביא דשאני התם דהניזק פשע. ע”ש]. וע”ע בשטמ”ק ב”ק (כז ע”א, ד”ה נפל) בשם ריב”א.
ד. והנה כ’ הרמב”ם (שם ה”ד) “היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב, ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה, הרי זה פטור, שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה” וכו’. [וע”ש בהשגת הראב”ד]. ומשמעות הדברים בפשיטות דהר”מ ס”ל כהתוס’ דבאונס גמור פטור. וכ”נ מהערת הכס”מ (שם ה”א) ע”ד הרב המגיד שם. וכן ראיתי למהר”ר מיוחס רפאל זיע”א שהרחיב טובא בס’ “פרי האדמה” על הר”מ שם באותות ומופתים דס”ל כהתוס’, והפליא ע”ד הש”ך הנ”ל שביקש לעשות פלוגתא בין מרן להרמ”א בענין זה. ע”ש דבריו. וכ”כ בשפה זו ממש מהר”א ענתיבי בס’ “פני הבית” (סי’ שעח, דק”ב ע”ג וע”ד). ע”ש. וכן נקיט לדינא הגאון מהר”ר יוסף ידיד הלוי בשו”ת שארית יוסף ח”ב (חו”מ סי’ ז). ע”ש. וע’ היטב בלשון הגר”א בביאוריו (סי’ שעח סק”ג).
ה. ויש להעיר דהר”מ דייק בדין שמיטת השליבה למיהב טעמא לפטורא משום “שזו מכה בידי שמים היא”, וא”כ י”ל דלעולם החיוב באדם המזיק הוא גם באונס גמור וכד’ הרמב”ן, וכפשטות לשון הר”מ בתחלת פ”ו הנ”ל, רק דתרי גווני איכא, האחד הוא אונס דאדם, והב’ הוא “מעשה שמים” דרך האדם, והוא שם חדש לגמרי, שאין המעשה מתייחס כלל אל הגברא, ודומה לראובן שדחף את שמעון על כליו של לוי ונשברו, אטו נימא דשמעון חייב משום אדם המזיק באונס, הלא ודאי כחו של ראובן טמון בנזק, וה”נ “כח שמיימי” יש בנזק של שמיטת השליבה ממקומה. [וכעי”ז ממש כבר כתבו מהר”א לנדא ב”יד המלך” על הר”מ (שם הי”א), והערוה”ש (סי’ שעח ס”ג וס”ז), והגרי”ז גוסטמאן ב”קונטרסי שיעורים” ב”ק (שיעור יד, אות ט, דק”ל סע”א), והגרש”ז ברוידא בס’ “שם דרך” (ב”ק ס’ טו ענף ג). ע”ש דבריהם הנפלאים ונפק”מ מכל זה להשגת הראב”ד שם].
ו. עלה בידינו דמלבד פלוגתא דקמאי בדין אונס גמור איכא נמי פלוגתא דבתראי בדעת מרן הרמב”ן ומרן השו”ע כמאן ס”ל, והגם דמצינו לכמה מגדולי עולם שהחליטו בפשיטות דדעת מרן והרמב”ם כהתוס’, הלא לאור האמור נמצא ביאור ברור לד’ הרב המגיד והש”ך, ואדרבה לפי”ז נמצא דהרמב”ם תרי מילי קאמר, חדא, דאדם מועד לעולם וחייב בכל סוג אונס, ותו דאיכא סוג פעולה שאינה מתייחסת אליו, רק שהדבר קשה להכריע בדעת השו”ע לפמש”כ לתמוה בכס”מ (שם ה”א) ע”ד המ”מ שם מד’ הר”מ בהלכה ד הנ”ל. ובכגון דא לכאורה איכא למימר דהמוחזק מצי לומר “קים לי” כדעת מאן דמזכה לי, וכ”כ בנידון כעין זה ממש בתשו’ מהרש”ם מבערז’אן ח”ד (סי’ כז, די”ח ריש ע”ד). ע”ש.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום