אפליקצית עץ חיים
רשמי הוד ויראה
מהביקור בחדרו של מרן החד”ה קוק שליט”א
מצ”ב לתועלת שוחרי תורה רשמים מהביקור ביום כ”ג תמוז בצהרים אצל מרן הגרח”ד קוק שליט”א במרכז השיקום ב”נס ציונה”, ביחד עם ידי”נ הנגן האלוף התורני כי ב”ו ישמח לבנו שליט”א.
א. לאחר פריסת השלום קמיה מרן שליט”א, והרהורי וידוי ותשובה ושבירת לב המתבקשים לכל בר דעת בזמן שכזה, אמרתי לו, שהלכנו אמש כ”ב תמוז יחד עם ציבור גדול לציון של סבו הג”ר רפאל הכהן קוק זצ”ל בטבריה, שיום זה הוא היארצייט שלו, והתפללנו של על רבינו שליט”א לרפואה שלימה. [היה זה לאחר תפלת רבים שעשינו על רבינו שליט”א בציון מהר”ח אבולעפייה זיע”א].
ב. והזכרתי קמיה מרן שליט”א שעל קברו של סבו כתוב את לשון הפסוק במלאכי (ב, ו) “בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב” וחסר את המילה האחרונה בפסוק – “מֵעָוֹֽן”, ושמענו בשם רבינו שליט”א שאמר: על הקבר של הסבא לא היה אפשר לכתוב את המילה עוון…
ג. אמרתי לרבינו שליט”א שהרופאים אומרים שב”ה מצב נשימתו משתפר היטב מיום ליום, ונקוה שבקרוב לא יזדקק להנשמה ולא לחמצן כלל ועיקר [גם לא לפרקים] ואמרתי לו שנתעוררתי לאחרונה דפרק ק”נ החותם את ספר “תהלים” יש בו י’ מיני נגינה ומסיים “כל הנשמה תהלל יה הללויה”, והנה כאן יש י’ סוגים של “תהלל יה”, ואם נכפיל “יה” בעשר עולה ק”נ, ולא לחנם נפל מזמור זה בפרק זה, ומצא מין את מינו וניעור.
ד. ואז נתחדש לן באוירא דרבינו שליט”א שה”קינה” הנאמרת ע”י כל בית ישראל בתשעה באב, היא אותיות “יה קנ” של תיקון י’ ספירות שבסוד י’ מאמרות, [והיינו לקבל י’ שבתות דהשתא, הלא המה, תלתא דפורענותא ושב דנחמתא כנודע ממהרצ”ה דלובלין זיע”א] והיא מעוררת כינור של עוה”ב שהוא בן י’ נימין כדכתיב (תהלים צב, ד) “עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור” כמבואר בערכין (יג ע”ב), [וכבר אמרו ד”קינות” אותיות “תיקון” ואותיות “תינוק”, שע”י אמירת הקינות נעשה תיקון והדר גברא בריא ברוחניות כתינוק הנקי מעוון].
ה. [שוב בעת הכתיבה מצאתי שהמילה “קינה” מוזכרת בכל התנ”ך י”ב פעם, והלא דבר הוא, ונראה ביאור הענין, כי בחדש אב אנו בוכים על שם הוי”ה החסר בגין הגלות, וכן על י”א צירופי הוי”ה הנוספים בהוי”ה הפשוטה, והלא חדש אב עתיד להיות בו יו”ט הגדול, בבחי’ שמחנו כימות עניתנו, והוא יהיה כחדש ניסן שנקרא “אביב” דהיינו “אב” ל”יב” חדשים, וכן יהיה בחדש אב שיהיה אב ואדון לכולהו, ועל ידי “תיקון” ה”קינות” יתגלה “קן” ציפור משיח שבו חיבור עוה”ז ועוה”ב (הנקראים יה כדרשת מנחות (כט ע”ב) עה”פ “כי ביה ה’ צור עולמים”), בלא שום מחיצות של הסתר פנים, כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים. ומצא מין את מינו וניעור לטיבותא, כי שם י”ה העשירי הוא לקבל “מלכות דוד”, ולכן פרק ק”נ חותם את יום השבת בבחי’ סיפא דסיפא דגלותא וכניסה גמורה לעולם שכולו שבת. והבן כי קצרתי].
ו. עוד אמרתי לרבינו שליט”א דק”נ פרקי תהלים הלא המה כ”נגעים ואהלות” (כמ”ש בראש מדרש שוחר טוב), ונמצא שיש בהם השפעת טהרה על האדם, [ו”מקוה” גי’ קנא, דהיינו ק”נ ו”אלופו” של עולם, כי עיקר הטהרה בדביקות. ואכמ”ל בדברים הידועים], וממילא הוי בבחי’ “ק”נ טעמים לטהר את השרץ”, וענין טעמים בפרטות כאן משום שיש “טעמי אמ”ת” [איוב משלי תהלים].
ז. עוד הזכרתי קמיה מרן שליט”א עובדא דהוה באיזמיר שבטורקיה כאשר אחד ביקש לסיים ביום כיפור את התהלים ב’ פעמים כמנין “כפר”, [כפר בבחי’ כיפור, וגם “כפר” לשון “נקה”, שהוא סיום י”ג מידות, ואיתא בע”ז (כ ע”ב) בברייתא דרפב”י, “נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה” וכו’, וה”נ כפר דכיפור נקיות הוא, שביום זה כולם בגדר פרישות בה’ עינויים, וממילא באה טהרה של “לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”], והיה קורא במרוצה רבה כמשפחת הבלע’י העיקר לומר שסיים פעמיים, ואמר לו מהר”ר אברהם פאלאג’י זיע”א במליצה “אל תסתכל בקנק”ן [ב’ פעמים ק”נ] אלא במה שיש בתוכו, טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. [עובדא זו כתב מהרא”פ בהקדמתו לס’ “וישכם אברהם” על התהלים].
ח. אח”כ שורר ידידינו רב”ו שליט”א את הפסוק בישעיהו (מד, ו) “כֹּֽה אָמַ֨ר ה’ מֶֽלֶךְ יִשְׂרָאֵ֛ל וְגֹאֲל֖וֹ ה’ צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ וַאֲנִ֣י אַחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים”.
ופירשנו בס”ד, ד”אלהים” מידת הדין כנודע, ובזמן דין לפעמים חושב האדם ח”ו מחשבת חוץ למקומו של עולם, ועולים בלבו עניני כפירה וטרוניא כלפי מידותיו של השי”ת, ודין גרמא שיכול לתלות את מצבי העולם בסיבה ומסובב ולא בבורא כל עלמין, להכי קמ”ל קרא, “אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים” דייקא.
ט. שוב שוררנו “כִּ֣י לַ֭ה’ הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם” (תהלים כב, כט), “וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽה’ הַמְּלוּכָֽה” (עובדיה א, כא).
ואמרנו ד”ציון” גי’ “יוסף” כנודע, ויוסף הוא “שטנו של עשו” (רש”י בראשית ל, כה, ע”פ המדרש ב”ר פרשה עג ס”ז), ולשון הפס’ ב”הר” עשו דייקא, כיון שעיקר מידת יוסף היא ה”יסוד”, והוא כח שמירה מהרהורי עבירה הקשים, ומכל עניני עריות ופגם הברית וכו’, וכבר אמרו בסוכה (נב ע”א) לעתיד לבא מביאו הקב”ה ליצה”ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה וכו’. ע”ש.
וקראתי קמיה רבינו שליט”א את הפסוק דלעיל מיניה בעובדיה (שם כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב”, וידוע שפסוק זה שגור על לשונו הרבה ואומרו בדמעות.
י. שוב שוררנו “יוסף ה’ עליכם ועל בניכם ברוכים אתם לה’ עושה שמים וארץ” (תהלים קטו, יד), ואמרתי קמיה רבינו שליט”א שלא לחנם נפלו הפסוקים כעת סמוכים לעד לעולם, כי גם כאן מדובר על ביטול קלי’ “עשו” ע”י כח קדושת “יוסף”, והיינו “יוסף” ה’ עליכם וכו’ הוא תקפו של יוסף הצדיק, [דכתיב ביה (בראשית ל, כד) “יוסף ה’ לי בן אחר”], וביטול קלי’ עשו הוא בר”ת “עושה שמים וארץ”, וביאור הענין דענינו של עשו הוא אך ורק “ארציות” [עשיו – לשון “עשיה” דכתיב ביה “ויצא האחד אדמוני”, וקרי בחיל “הלעיטני נא מן האדם האדם הזה”, שהוא גדר ארץ דאשה המביאה אודם (נדה לא ע”א), והיא בחי’ ארץ וקרקע עולם (סנהדרין עד ע”ב) לעומת שמים של י’ באיש (מנחות כט ע”ב). ואכמ”ל], לא כן יעקב [ואלה תולדות יעקב יוסף] שענינו “חיבור שמים וארץ” בבחי’ (בראשית לג, יז) “וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת”, שענין הסוכה היא חיבור שמים וארץ ע”י כוכבים הנראין מתוכה וגשמים היורדים בה שגם הם זיווג שמים וארץ, וזה כל ענין הבריאה “לעשות לו דירה בתחתונים” כנוגע וכו’, תן לחכם ויחכם עוד.
יא. שוב שוררנו [בניגון הידוע בבית מדרשו של רבינו שליט”א] מתוך נוסח התפלה, “שמע קולינו ה’ אלהינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון א”ת ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו כי אל שומע תפלה ותחנונים אתה”.
ושאלתי למה האשכנזים אומרים “כי אל שומע תפלה” והספרדים “תפלות”, ואמנם נוסח החתימה “שומע תפלה” מוכח כנוסח האשכנזים, אך כבר שמענו מרבינו שליט”א כמה פעמים דקים ליה דנוסחת הספרדים יותר מדוקדקת ואם כן צ”ב מה טעם הנ”ל, ולא היה בידינו להשיב, וראינו שרבינו שליט”א, מלמל איזה דברים ובעוה”ר לא זכינו לשמוע דבריו.
יב. עוד אמרתי קמיה רבינו שליט”א, הנה בתפלה איכא י”ט ברכות, ג’ ראשונות ואחרונות שבח והודיה, וי”ג אמצעיות הם בקשות שעיקרא תכנם “אמונה” שהשי”ת הוא החונן לאדם דעת והוא הרופא והמרפא והוא הגואל והמקבץ נדחי עמו ישראל, ולאפוקי ממאן דמצלי י”ג אמצעיות כהבעת משאלות ורצונות, שזו תפלה השייכת גם בגוי, ובודאי תפלת ישראל מעולה מזה, וממילא ע”י י”ג כחות של המלכת אמונה מצד המתפלל אל ה’ זוכה אח”כ לקבל י”ג מידות הנאמרות לאחר חזרת הש”צ של שחרית ומנחה, בבחי’ מה שאמר יצחק אבינו בשבת (פט ע”ב) “פלגא עלי ופלגא עלך”…
יג. ואמרתי למרן שליט”א שענין זה נתחדש לי כעת מתוך תורתו של רבינו שליט”א שאמר במסיבת בר מצוה של נכדו היקר ידידי ר’ משה הכהן [בן ידי”נ מהרש”נ שליט”א] קוק שליט”א, שכל חתן בר מצוה מביא עמו י”ג שנים בבחי’ י”ג כמות דקדושה שיש בו, והקב”ה כביכול לוחץ את ידו ונותן לו י”ג מידות ממנו, בבחי’ “פלגא עלי ופלגא עלך”, ומזה נוצר שם הוי”ה של תפלין המונחות על ידו וראשו שנאמר בהם “ה’ עליהם יחיו”.
יד. עוד הוספנו בס”ד, דלשון “ריקם אל תשיבנו” הוא בבחי’ לשון “ולא יראו פני ריקם” דמצות ראיה, וכן נוסח סיפא דברכה זו – “כי אתה שומע תפלת כל פה” – בבחי’ “יראה כל זכורך” של מצוה הנ”ל שבה כלולים כולם ממש. [ולהכי סמיך ליה בברכה הבאה נוסח “ותחזינה עינינו” של ראית ה’].
טו. עוד הוספנו בס”ד, דברכה ראשונה דאמצעיות יש בה בקשת “דעת”, ובברכה אחרונה אמרי’ “שמע” דהיינו נמי בחי’ “דעת”, ד”שמיעא לי” כלומר “סבירא לי” (ע”פ עירובין קב ע”ב, וש”נ).
טז. גם אמרנו בס”ד שהמילים “חוס ורחם” עולים בגי’ “שכח”, ובו תרמוז למה שכתוב בישעיהו (מט, יד) “וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי ה’ וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי”, וקמ”ל דגם בזמן הנראה כשכחה, כולם זכורים לפני ה’ וכאשר משיב ה’ לציון (שם פסוק טו) “הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ”.
יז. שוב שוררנו מהפס’ בישעיהו (כז, יג) “וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֘ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַה’ בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם”.
ושאל הרב כי ב”ו ישמח לבנו שליט”א דכאן מצינו לשון “הר הקדש“, ואילו בתהלים (כט, ב) כתיב “הָב֣וּ לַֽ֭ה’ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַ֝ה’ בְּהַדְרַת קֹֽדֶשׁ”, [וכן כתיב בתהלים (צו, ט) הִשְׁתַּחֲו֣וּ לַ֭ה’ בְּהַדְרַת קֹ֑דֶשׁ חִ֥ילוּ מִ֝פָּנָ֗יו כָּל הָאָֽרֶץ”, וכתיב נמי בדברי הימים (א, טז, כט) “הָב֥וּ לַה’ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂא֤וּ מִנְחָה֙ וּבֹ֣אוּ לְפָנָ֔יו הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַה’ בְּהַדְרַת קֹֽדֶשׁ”].
יח. ואמינא בס”ד, דאותיות “דת” של הדרת [מלבד אותיות “הר” שבו] היינו בחי’ ספירות קו האמצע הנקראות “דת”י” [דעת תפארת יסוד], ואל תתמה על אות י’ שלכאורה נעדרה, כי היסוד הנרמז בר”ת של י’ הוא ה”הר” עצמו, שהרי ה”יסוד” מוליד, וכתיב (איוב ג, ג) “והלילה אמר “הורה גבר”, ואותיות “הר” הם היסוד של הורה והריון.
ועוד י”ל ד”הר” עם הכולל עולה “רז”, והיינו מידת יסוד שבה כל ה”סוד”, [בחי’ “בור סוד שאינו מאבד טפה” לבטלה. ודו”ק], וענין “צדיק יסוד עולם” הוא בקדושת ברית שכולו ענין נסתר של “סוד ה’ ליראיו”.
יט. והוסיף רב”ו שליט”א מה שפירש מרן שליט”א בפס’ “סוד ה’ ליראיו”, כי השי”ת מגלה סודות התורה לכל דורש, רק דאיתמר בלחישה ומי שזוכה להיות קרוב – שומע, ומי שרחוק מהשי”ת לא שומע, וזו התביעה על האדם למה רחקת מאת ה’ והלא היה בידך להתקרב, כי קרוב ה’ לכל קראיו וכו’, ואז היית זוכה לשמוע כל רז סודו ית”ש.
כ. שוב שוררנו מנוסח תפלת שבת קדש “שבענו מטובך”, ואמינא לרבינו שליט”א, דכולם מסבירים מילים אלו – שתתן לנו טוב משפע מתנות ידיך, אך הגאון ר’ אביגדר נבנצל שליט”א אמר, דכוונת “שבענו מטובך” היא שנהיה טובים כמוך ונשבע ממידת הטוב שבך להיות טובים ומטיבים לאחרים כמו השי”ת, וכדכתיב “והלכת בדרכיו”.
כא. ואמרתי לרבינו שליט”א, כמה נאה פירוש זה לרבי אביגדר שליט”א שהוא “ירושלמי אמתי” כלשון מרן שליט”א, ויש בו את תכונת אהבת ישראל המיוחדת של ירושלים שאין בה שום תפיסת פירודא וכמ”ש במגילה (כו ע”ב) אליבא דת”ק שלא נתחלקה ירושלים לשבטים, [ולכן מנהגו שאינו יוצא כלל מירושלים].
כב. והוספתי קמיה מרן שליט”א דב’ פירושים אלו כחדא אינון, ומתקיים זה על ידי זה ממילא, כיון דמי שמבקש להיות טוב כמו ה’ בקושטא, ממילא משפיעים עליו הרבה טוב מלמעלה כדי שיוכל להשפיע, וסומכים עליו בתורת שומר פקדונו ועושה בו השליחות כדבעי, ואינו עושק מה שנמסר בידו לעשות טוב לאחריני.
כג. רב”ו שליט”א בשם דוד רבינו שליט”א, הגרא”י קוק שליט”א, שביאר בנוסח “שבענו מטובך”,שנהיה שבעים מהתורה והמצות, ולא נהיה רעבים לדברים אחרים, והחוט המשולש לאו במהרה ינתק. ודו”ק.
כד. שוב הזכרתי את נוסח תפלת החיד”א בימים נוראים [לאחר אמירת המזמור המסוגל לפרנסה] “ונשבע לחם ונהיה טובים“, ומקור מילים אלו מהפסוק בירמיהו (מד, יז) “כִּ֩י עָשֹׂ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה אֶֽת־כָּל־הַדָּבָ֣ר׀ אֲשֶׁר־יָצָ֣א מִפִּ֗ינוּ לְקַטֵּ֞ר לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּֽיךְ לָ֣הּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֜ינוּ אֲנַ֤חְנוּ וַאֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מְלָכֵ֣ינוּ וְשָׂרֵ֔ינוּ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וַנִּֽשְׂבַּֽע לֶ֙חֶם֙ וַנִּֽהְיֶ֣ה טוֹבִ֔ים וְרָעָ֖ה לֹ֥א רָאִֽינוּ”, וצ”ב מה ענין שביעת לחם להיותינו טובים שנאמרו “סמוכים לעד לעולם”.
כה. והחכם ב”ו שליט”א אמר לאפוקי מקלי’ (דברים לב, טו) “וישמן ישורון ויבעט”, להכי מצלינן שלמרות שביעת הלחם נהיה טובים ולא כפויי טובה הבועטים.
כו. ועוד אמינא להוסיף בס”ד ע”פ מה שאמרתי בדרוש לראש השנה בבית מדרשו של מרן שליט”א דלכאו’ יש לתמוה מאי האי דמצלי’ “תפלה על הפרנסה” ביום ש”ספרי חיים ומתים לפניו נפתחים”, והרחבנו בזה למאד בס”ד, ותורף הדברים, דביום זה אירע חטא אדה”ר שבו קללת הסתר פנים ד”בזיעת אפך תאכל לחם” (בראשית ג, יט), והיינו חסרון אמונה של “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח, יז), ודין גרמא לעונשין ויסורים, והכל מתגלגל מחטא עה”ד שהביא למצב ד”וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום” (בראשית ו, ה), והיינו דמצלינן על הפרנסה דוקא ביומא דין, להורות “כי ממך הכל ומידך נתנו לך” (דברי הימים א, כט, יד), ולאפוקי מקטרוג החטא שהזמן גרמא ביום ששי דבריאת עולם הוא ראש השנה,
כז. והמתבונן בפרק “לדוד מזמור לה’ הארץ ומלאה” וכו’ (תהלים כד, ב) שאומרים בזמם תפלה על הפרנסה, עיניו יחזו שכולו סובב הולך על תיקונא דחטא אדה”ר, וכעת איני מופנה ומיושב לפרש הכל, אבל אפס קצהו תראה בפס’ “זה דר דרשיו” וכו’ שהוא תיקון קללת “וקוץ ודרדר תצמיח לך”, וכן “מבקשי פניך יעקב סלה”, שבו ר”ת “פסים” דכתונת יוסף, מורה על תיקון יעקב ויוסף לההוא חטא, ומשמע נמי ד”פני תוקע מאדימים” בעיתוי של “ויפח באפיו נשמת חיים” בההוא יומא, הו”ל תיקון “בזיעת אפך תאכל לחם”. ודו”ק כי הרבה יש להרחיב.
כח. והוספתי לפרש עוד בס”ד, דנוסח “ונשבע לחם ונהיה טובים” נובע מהצורך של האדם לפרושיה צלותיה כדקא יאות וכמ”ש בזהר (ר”פ וישלח) עה”פ “הצילני נא מיד אחי מיד עשו” וכו’, וז”ש “ונשבע לחם” – לחמה של תורה דכתיב בה “לכו לחמו בלחמי”, [והיינו שלא נתקע במשל בלבד, ואכמ”ל בזה ובאמת יש הרבה מה להאריך רק שאין בי כח], והיינו “ונהיה טובים” בהשגת הנמשל של התורה הנקראת “טוב” כמ”ש “כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”.
כט. שוב שוררנו את הפסוק בתהלים (קמב, ח) “ה֮וֹצִ֤יאָה מִמַּסְגֵּ֨ר׀ נַפְשִׁי֘ לְהוֹד֪וֹת אֶת שְׁ֫מֶ֥ךָ בִּ֭י יַכְתִּ֣רוּ צַדִּיקִ֑ים כִּ֖י תִגְמֹ֣ל עָלָֽי”.
והבאנו קמיה רבינו שליט”א מה שפרש”י שם, וז”ל, בי יכתירו צדיקים – “בשבילי יכתירוך צדיקים ויודו לשמך שאתה סומך את יראיך”.
והבאנו הפסוק בירמיהו (יז, יד) “רְפָאֵ֤נִי ה’ וְאֵ֣רָפֵ֔א הוֹשִׁיעֵ֖נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה כִּ֥י תְהִלָּתִ֖י אָֽתָּה”, ומתבאר ד”כי תהלתי אתה” היינו “כח הטענה” של בקשת הרפואה, שעל ידי מצב הרפואה אני יכול להללך כדבעי, כי לא שאול תודך [ולא] מות יהללך, וה”נ אמר דוד הוציאה ממסגר נפשי – להודות את שמך.
ל. ואמר רב”ו שליט”א ששמע מהג”ר חזקיהו מישקובסקי שליט”א בשם רבינו שליט”א שפירש דבכלי נגינה אם חסר מיתר אחד, אפי’ כל שאר המיתרים יהיו מחוזקים היטב, כבר הניגון פסול ואין בו טעם שלימות כלל, ובזה פירש רבינו שליט”א, רפאני ה’ כי אני נבראתי לזמר לשמך, למען יזמרך כבוד ולא ידום, ואם אני חולה כבר הניגון לוקה בחסר, והלא “תהלתי אתה”.
לא. [בעת הכתיבה עלה ברעיוני כי “ממסגר” עולה בגי’ “גשם”, להורות שמסגר הנפש ועיכוב ההודיה האמתית לה’ הוא מחמת השעבוד לגשמיות. ודו”ק].
לב. שוב שוררנו “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנעם ה’ ולבקר בהיכלו”.
ואמינא בס”ד לרבינו שליט”א, הלא ידוע ד”שבתי” ר”ת הפס’ “בסכות תשבו שבעת ימים”, וז”ש “לחזות בנעם ה'”, דבעי’ סכך עד כ’ אמה דשלטא ביה עינא (כמ”ש ריש סוכה), ונקשר בסוד “סוכת עורו של לויתן”, דידוע בחי’ דג – עינא פקיחא.
לג. תוך כדי דיבור עלה ברעיוני דבר נוסף בהשראתו של רבינו שליט”א, דהר”ת של “בי יכתירו צדיקים” – צבי, וכן “צדיק באמונתו יחיה” ר”ת צבי, וכן “צדיקים יבואו בו”, כי הצבי הוא ג”כ בסוד “עינא פקיחא” ואין בו קלי’ מות של שינה, והיינו ארץ הצבי – ארץ החיים [יחיה] וכן שורש עצלן ועצלות מן החשך והמות והזריזות חיים היא, צבי לצדיק,
לד. לקראת סיום שוררנו את לשון מרן ה”חזון איש” הידוע, “כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר באור האורות של האמת”.
ואמרנו בס”ד, דבעת ששומע אדם שמת לו מת מז’ קרובים, הרי נפשו אבלה מאד ולפעמים בא לידי עצבות, וזו קללה של “דכדוך” ואין בה רצון ה’, [כי אמנם דרך ארץ להיות בצער, אך הצער אינו סותר שמחה כידוע, וכאשר אמר הגרי”ז דבריסק זיע”א שירמיה כתב איכה (ב”ב טו ע”א) אע”פ שצריך שמחה בשביל נבואה ורוה”ק (שבת ל ע”ב), דצער אינו סותר שמחה, אבל עצבות דוחה את השמחה, וקיי”ל דצריך לברך דיין האמת בשמחה דהיינו בלב שלם (ברכות ס סע”ב ופרש”י שם), וזה סוד טופס ברכת “ברוך דיין האמת” דייקא כי ע”י הדביקות וההכרכה באור האורות של האמת דוחין את קליפת העצב, וזו בחי’ “להקדים תרופה למכה”.
לה. ובתורה שבכתב מבואר שה”עצבון” הוא תולדת העבירה, [שלאחר חטא עה”ד כתיב “בעצבון תאכלנה” “בעצב תלדי” וכו’], ועבירה זו הביאה חשך לעולם [וכמ”ש בתנחומא (ר”פ נח) “היא כבתה אורו של עולם” וכו’, וכן ידוע מ”ש במדרש דאי לאו החטא לא היה חשך בעולם, ובמוצאי שבת ירד חשך ואדה”ר נבהל עד שלקח ב’ אבנים ושחקן זו בזו כמבואר בפסחים (נד ע”א). ע”ש], ודחתה העבירה את “אור האורות של האמת” – שהוא יסוד בריאת העולם כנודע בס”ת “בראשית ברא אלהים”, ורק מן האמת זוכים ל”אור כי טוב” דמעשה בראשית.
לו. אכן, ביום שבת קדש למרות שכבר נעשה החטא, עדיין לא שלט החשך, והאור היה בתקפו, [ורק במוצ”ש נזקק לאבנים, שלכן עושים ברכה על הנר במוצ”ש], כי ביום השבת “אין כל עצב”, רק “ישמחו במלכותך” וכמ”ש בספרי (פ’ בהעלותך) עה”פ (במדבר י, י) “וביום שמחתכם – אלו השבתות”, ואמרו בירושלמי דברכות (פ”ב ה”ז) עה”פ (משלי י, כב) ברכת ה’ היא תעשיר, זו שבת, ולא יוסיף עצב עמה – זו אבילות, נמצא אור האורות של האמת קיים בשבת בכל מצב, וכן אמרו בירושלמי (רפ”ד דדמאי) שאפי’ עם הארץ לא משקר בשבת משום דאימת שבת עליו. וע”ע בזהר (פ’ יתרו, ד”צ ע”א).
לז. ובמוצ”ש חוששים מאד פן יבא קלקולא דעצבון וחשיכה, על כן בא ענין חמין במוצ”ש מלוגמא הנרמז בפס’ “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבם”, ורמזו בר”ת “מחבש” – “חמין במוצאי שבת מלוגמא” (שבת קיט ע”ב), דבזה יש כח להסיר “עצבות” הנרמזת במילה “עצבותם”. והיינו “עצם הלוז” בסעודה רביעית דמוצ”ש שהיא תחיית המתים (בראשית רבה פכ”ח פ”ג) שבה סילוק קללת מיתה של חטא עה”ד, וגם עיר לוז אין למלאך המות רשות לכנוס בה (סוטה מו ע”ב). ומן שמיא נרמז כי באות ל”ז עסקינן כעת, וסימן טוב הוא כנודע].
לח. שוב שוררנו את השיר הנודע “דא קני מה חסר דלא קני מה קני זה מאמר שנאמר במערבא, דדא ביה כולא ביה” וכו’, וידוע שהוא לקוח מלשון הגמ’ בנדרים (מא ע”א) “במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני.
ושאלתי קמיה מרן שליט”א אמאי דוקא ב”מערבא” אמרו כן, ופירשתי בסגנון הידוע אצל רבינו שליט”א על ההולכים לחו”ל “לעשות כסף” שהבל יפצה פיהם, כי אין לך דבר יקר יותר מכל רגע שאפשר להיות בא”י, ואמנם למראית העין הם חושבים לעצמם שצוברים ממון וקנינים וכו’, אך כיון דעיקר הקנין הוא התורה, ודא לא קני מה קני, א”כ בהיותם הולכים מן הקדש אל החו”ל הם מפסידים את התורה, שהרי אוירא דא”י מחכים (ב”ב קנח ע”ב), ואין תורה כתורת א”י (בראשית רבה פט”ז פ”ד), והדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלוה (שלהי כתובות), ובודאי חסר לו בכח “המלמד תורה לעמו ישראל”.
לט. והזכרנו קמיה רבינו שליט”א מה שכתב לאחרונה בהקדמות לספריו, שנראה לו שהחוזר מחו”ל בזמן שהוא עדיין יום, הגם שקרא ק”ש בחו”ל, טוב לו לקרוא שוב בא”י, שאינו דומה קבלת עומ”ש במקום שדומה כמי שאין לו אלוה, לקבלת עומ”ש בפלטין של מלך.
מ. שוב הבאנו מ”ש בקידושין (לב ע”ב) “אין זקן אלא זה שקנה חכמה”, ופרש”י שם, שבלשון נוטריקון דיבר הכתוב – “זה קנה חכמה”, והקשו המפרשים דבשלמא “זה קנה” איכא בתוך “זקן”, אבל “החכמה מאין תמצא” והיכא רמיזא. וזכרוני שבתוס’ רא”ש ובפנ”י שם ביארו ע”פ הנ”ל דדא לא קני מה קני, ואם כן על כרחך שאם “קנה” – חכמה קנה. וכ”כ הרב תורת חיים (סנהדרין יד ע”א). ובס’ “אברהם את עיניו” (קידושין שם). וע”ע בתשו’ חת”ס (חיו”ד סי’ רלג).
מא. ובהשראת מרן שליט”א נוסף לן ד”זקן” הוא בחי’ “דיקנא” דהיא “חכמה” [כידוע], וממילא “זקן” גופיה היינו חכמה, ונוטריקון שבו “זה קנה”.
מב. שוב שרנו את הפס’ (זכריה ח, ד) “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים”, וביארנו בקישור להנ”ל דמיירי מזקנה דחכמה שבירושלים [שהיא התמצית של א”י], וכידוע מריש מדרש איכה גודל חכמת ילדי ירושלים.
מג. סיימנו את הביקור בשירת הפס’ (תהלים כט, יא) “ה’ עז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”, וביארנו בס”ד, ד”עז” הוא היפך “שלום”, כי העז הוא בחי’ יקוב הדין את ההר, והשלום הוא מיצוע, וע’ גיטין (נט ע”ב).
וביארנו בס”ד כי האיש הישראלי אין לו טבע כמו כל העולם שטבע אינו זז ממקומו, אלא הוא מוטבע על פי ה’, בבחי’ “עדינו העצני” (שמואל ב, כג, ח, וע’ מו”ק טז ע”ב), וכאשר רצון ה’ שיהיה קשה כעץ הוא נעשה תקיף, וכשרציך חמלה ורוך הוא עדין, וכדרכו הקדושה של מרן שליט”א.
מ”ד. הגאון מהר”מ גרוס שליט”א בקשני לתת יד לרבינו שליט”א ולומר לו “יהב ליה ידיה ואוקמיה” (ברכות ה ע”ב), על דעת כוונת שם קדוש “ילי” הידוע, וכן עשיתי בס”ד, ויהי רצון שבקרוב ממש תחזינה עינינו את רבינו קם על רגליו ורץ כצבי וגיבור כארי אכי”ר.
בעת השירה ראינו דמעות יורדות מעיניו של רבינו שליט”א, וגם כמה פעמים כשהשמענו לפני רבינו שליט”א דברי תורה ראינו איך מנסה בכל עוז לדבר ולהגיב, אך המצב הבריאותי עדיין לא מאפשר זאת, וספר תורה מוטל בצער נורא, כן נוכחנו לראות כאשר נכנס מקורב אחד וחשש לגשת לרבינו שליט”א, ואמרתי לרבינו שליט”א שהוא מבקש להרגיש שהרב מרגיש אותו אם יוכל רבינו שליט”א לומר לו “שלום”, ותיכף בעקימת שפתיו אמר כעין “שלום”.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום