סודות ורמזי שם “טפטפיה” מבית מדרשו של מרן החד”ה קוק שליט”א

א. כ’ ב”משנת חסידים” (תיקון תפלין פ”ב דין י), “ויתייג כל האותיות הצריכות תג משמאלם, ויכוין בכל תג שהוא דמות זי”ן שבמילואה [זין יוד נון – עולה קצ”ג] מספרה ‘טפטפיה‘, ושם זה מטהר מחשבת הנושא בתפלין שנתכוין בהם”. וע”ע בס’ פרי האדמה (פ”ז מס”ת) בשם מצת שימורים.

יוסף פטפט ביצרו – סוד הפרנסה

ב. ואמר לי מרן החד”ה קוק שליט”א דסוד שם “טפטפיה” של קדושת המחשבה נקשר בקדושת היסוד שייך בכח קדושת יוסף ש”פטפט” ביצרו (ב”ב קט ע”ב, וע’ גיטין נז ע”א), ושורש שם קדוש זה מצא רבינו שליט”א (בס’ “לבנת הספיר”, פ’ ויגש, עמ’ סג) בלשון הפסוק (בראשית פרק מז, יב) “וַיְכַלְכֵּ֤ל יוֹסֵף֙ אֶת־אָבִ֣יו וְאֶת־אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף“, וכפל ד“ויכלכל” פועל כפל ב“טף” דכתיב בסיפא.

ג. ומשמע לומר שלכן הוא מנין זי”ן מלא, מלשון מזון ושפע, [האל הזן אותנו, וכן “מיזן זיין”, וכעזה”ד בדוכתי טובא בפסוקים ומאמרים], כי ע”י שמירת יסוד ברית קדש איכא שפע פרנסה [אותיות רסן פה של פה דלתתא, ודו”ק, ופגם הקדושה הוא מקור לעניות וע’ סוטה (ד ע”ב), ואכמ”ל]. ועל כן באה אות ז’ [שהיא בחי’ מחיה ומזון כנ”ל] לאחר אות ו’ שהיא יסוד ברית קדש.

ד. וביוסף כתיב (בראשית מא, מט) “וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר”, ופסוק זה נאמר בעיתוי יוסף בן ק”ל שנה כמ”ש לעיל מיניה (שם מו) “וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם”, [להורות על תיקון ענין הקדושה של ק”ל שנה המבואר בעירובין (יח ע”ב), שז”ס פרק ק”ל בתהלים שמסיים ב”והרבה עמו פדת” דתיקון פ”ד הידוע. והבן זה], וכתיב נמי (שם מב, ו) “וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ”

פטפוטי כירה – רגלים דיסוד

ה. לפני שנים רבות אמר לי מרן שליט”א שגם לשון המשנה (פ”ז דכלים מ”ד) “פטפוטי כירה” מסתמא שייך לכאן, וסתם דבריו ולא פריש לן טעמיה. ולאור האמור דסוד עשירות יוסף והשפעת הפרנסה לכל העולם, ע”י קדושתו באה לו, ממילא יש לפרש ברמיזה פשוטה, דעיקר הפרנסה היא “הטריפני לחם חקי” (משלי ל, ח), והכירה היא מקום הכנת מזון האדם, שכולו קרוי ע”ש הלחם כנודע בדוכתין סגיאין, ופטפוטי כירה היינו רגלי הכירה (כמ”ש המפרשים שם), שלפי כח הקדושה כך עומדת הכירה – היינו כח פרנסת האדם, בבחי’ (דברים יא, ו) “ואת כל היקום אשר ברגליהם”  – זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו (פסחים קיט ע”א).

ו. וחשבתי לומר עוד בס”ד, ד”פטפוטי כירה” הם רגלי הכירה, והרגלים הם “נצח והוד” שומרי ה”יסוד”, ועל כן איקרו “תרי ירכי קשוט” (כלשון הזוה”ק בכמה דוכתי) לאפוקי ממי שמשקר בבריתו, והם כעין מ”ש בשבת (קטז ע”ב) “תיק הספר” [תיק ר”ת “תרין ירכי קשוט” הנ”ל כמ”ש רבינו ה”מגלה עמוקות” זיע”א, וע”ע באמרי אמת מגור (שלהי דרושי חנוכה לליל חמישי). ואכמ”ל] של ס”ת, כי ברית [ע”ה] מנין תרי”ג מצות של תורה, והברית קדש הואי כס”ת שהיא חפץ הנתפס בעת שבועה כמו ס”ת, ולכן “ברית ותורה” סמוכים לעד לעולם (ברכות מח סע”ב), וא”א לשמירת ברית קדש בלי תורה, וכמבואר ברמב”ם הנודע שאין מחשבת עריות שולטת אלא בלב פנוי מן החכמה *).

פיטטיא דאורייתא

*) וכאן נאה להביא לשון הירושלמי (שלהי ברכות) על התמדת התורה השייך לשמעתתא דעסקינן בה, אמר רבי אלעזר מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום. רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה, כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין. כל כדבייא בישין וכדבייא דאורייתא טבין. אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתיב יום תעזביני ימים אעזבך, [משל] לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין. ואשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כל זמן שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא היתה הולכת ונישאת לאחר.

טף למה הם באים

ז. וכתיב (דברים לא, י – יב) “וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת, בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם, הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”.

ומשמע דבחג הסוכות אשר בו נידונים על המים (ר”ה טז ע”א), והם יסוד התאוה כנודע, ובסוכות “שמחת בית השואבה” דהיינו תיקון המים, ומצא מין את מינו בהבאת הנשים והטף, לכוין בקדושת שם “טפטפיה” להפריש מן האשה שלא בקדושה, וז”ס “תיקון גדול” שעשו בחג סוכות דייקא בעזרת נשים (סוכה נא סע”א), דתיקון זה הוא סייג לקדושה וטהרה כנודע *), ובשמחה זו היו מדליקין ספלים מלאים שמן להאיר את הארץ (כמבואר במשנה שם, ובגמ’ שם נג ע”א), שבזה רמז לדחיית חשך דחטא הקדמוני, ע”י מידת השמן שהיא “הין צדק אות ברית” כנודע.

תיקון גדול ע”י הנחש

*) ואיתא באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק א) רבי אומר אילו לא נתקלל הנחש תיקון גדול היה בו לעולם שהיה אדם מכניסו תחת הסוס תחת הפרד תחת החמור ומוציא בו זבלים לגנים ולפרדסאות. ר’ שמעון בן אלעזר אומר אילו לא נתקלל הנחש תיקון גדול היה לו לעולם שהיה אדם קונה לו ב’ נחשים ומדריכן אחד לצפון ואחד לדרום עד ל’ יום היו מביאין לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. ע”כ. ומשמע דע”י תיקון גדול זה של “טף” הבאים להביא שכר למביאיהם, בסוד המבואר לעיל בס”ד, ממילא אזדא לה קלי’ קלקול נחש הנ”ל, וחזרה עטרת “תיקון גדול” דנחש לישנה. ויתבאר יותר לפי מה שיובא לקמן (אות טו) ודו”ק.

ח. והיינו דייקא בעיתוי “בבוא כל ישראל לראות את פני ה'” וכו’, שהוא תיקון עינים דיוסף שנאמר בו (בראשית מט, כב) “בן פרת עלי עין”, ע”י מצות ראיה של חג, ובמצות סוכה שבה גדר “שלטא עינא” עד כ’ אמה, והיא “עורו של לוייתן” שהוא גדר “עינא פקיחא” כנודע, והכל בסוד (בראשית לג, יז) “ויעקב נסע סכתה” ד”תולדות יעקב יוסף” (בראשית לז, ב).

מקץ – לז טפטפיה

ט. ועל כן כתיב בפרשת הקהל “מקץ” [שבע שנים וכו’] שעולה קצ”ג דמנין טפטפיה הנ”ל שהוא תיקון המחשבה, ונשתיירו מנין ז”ל שהם ר”ת דחטא פגם המחשבה, ותיקונייהו ב”זל” של “זכר צדיק לברכה” (משלי י, ז), דא צדיק יסוד עולם (שם כה) דכתיב ביה (תהלים לז, כה – כו) “צדיק וכו’ וזרעו לברכה”, [“ברכה” גי’ “זכר”, דא יוסף שהוא דוכרא דשבטים, ואכמ”ל כעת].

עקידת יצחק בגיל ל”ז

י. ועקידת יצחק היתה בהיותו בן ל”ז שנה, [כמבואר בבראשית רבה (פ’ נה ס”ד), ובריש סדר עולם רבה, ושם כח העמדת הזרע דיליה בכניסת בחי’ דוכרא כנודע], והיא הנותנת כח לעשות “חיל” ו”מחילה” בכל מקום, ובפרט לעוון הידוע שהוא בחי’ שפיכו”ד, ויצחק המקריב עצמו ע”ג המזבח ושופך דמו לכבוד ה’, יש בכחו לכפר על הקטרוג, ופוק חזי מה שאומר בשבת (פט ע”ב) ואם תמצא לומר כולם עלי הא קריבית נפשי קמך. ויצחק ויוסף בני חד בקתא נינהו כפי שיתבאר להלן (אות יט והלאה) מדברי מרן החד”ה קוק שליט”א, וגם סוד ברית קדש לשמנה ימים הוחל ביצחק, ומצא מין את מינו וניעור.

ז”ל וזצ”ל

יא. ולא בכדי נשתלשל על הנפטרים ר”ת “ז”ל”, לאפוקי מעוון נגעי בני אדם המקטרג על הנפטרים, ולהכניסו בברכת “זרעו לברכה”, ולחברו לכפרת עוון הקשורה בגיל ל”ז דיצחק, ויש בו גם שורש “לוז” של עצם דתחית המתים, ומצא מין את מינו וניעור לפי מאי דאיתא בזהר (בראשית דרנ”ב ע”ב) ד”יצחק” אותיות “קץ חי”, ועל הצדיקים השמורים כותבים “זצל” שכבר יש בהם אות צדיק של “צדיק יסוד עולם”. ודו”ק היטב במה שיש להרחיב בזה.

פרשת מקץ דיוסף

יב. ובפרשת “מקץ” תלונת “העוד אביכם חי” שהולידה לאחמ”כ בפרשת ויגש את גילוי “עוד יוסף חי“. ואתה תחזה כל מה שיש להבין בזה לאור האמור לעילא.

קל”ז שנותיו של לוי

יג. וכתיב (שמות ו, טז) “ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה”, ומנין מאה מורה על יראת ה’ [כמ”ש במנחות (מג ע”ב) בענין היראה “אל תקרי מה אלא מאה”], ועיקר היראה במידת היסוד וכדאמר יוסף המוכתר בכתר יסוד “את האלהים אני ירא” (בראשית מב, יח), וידוע דלוי משורש גבורת יצחק, [לוי ר”ת “ויעתר ויצחק לה'” “ויצא יצחק לשוח”].

סוד “טיף טיף” בעיסה של מצה

יד.  ונשוב ליסוד מאמרינו בענין “טפטפיה”, הנה בפסחים (לט ע”ב) איתא, תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר, קמח שנפל לתוכו דלף – אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא, והוא דעביד טיף להדי טיף. וידוע דחמץ דא יצה”ר, וז”ש שהקמח לא מתקלקל בחימוץ של יצה”ר אם הדלף עושה בו טיף אחר טיף, והיינו מים קדושים של קדושת יסוד הנ”ל בשם טפטפיה, בעיתוי מצה דיציאת מצרים המכינה לפסיקת זהמת הנחש.

סוד “טיף טיף” המבריח נחש

טו. ובע”ז (ל ע”ב) איתא, אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל, מי טיף טיף אין בו משום גילוי. אמר רב אשי, והוא דעביד טיף להדי טיף טיף. [טיפות שמטפטפים בתדירות אל תוך הכלי שתחת החבית, אין בהם חשש משום משקין מגולים, כיון שהנחש חושש מרעש הטפטוף ובורח. רש”י שם. וראה לשון הרמב”ם (פי”א מרוצח ה”ח). ע”ש].

והיינו כהנ”ל דבכח קדושת יוסף מתגברים על הנחש, וכמ”ש “רק בעיניך תביט” וכו’, [כל “אכין ורקין” מיעוטי נינהו – שממעט בראיית העין ושמור במידת יסוד], על שחל ופתן תדרוך וכו’. ויוסף מחזיר הנחש לקדושה כמ”ש “כי נחש ינחש איש אשר כמוני”. [נחש אותיות “חשן” המשפט וגימטריא “משיח” כנודע, וכאן הוא סוד מב”י].

טז. והלומד תורה שנמשלה למים צריך להתמיד בה בבחי’ “טיף טיף” ללא הפסקה, וכלשון הירושלמי הנ”ל “כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין”, ועי”ז יש לו עיר מקלט מנשיכת הנחש. ולאור האמור נמצא חוט המשולש בג’ רגלים הקשורים בסוד “טפטפיה”. והבן.

סוד חותם “הטרוד” של מהר”ם מינץ ומהר”ם לובלין

יז. ואכתוב למשמרת מה שפעם שאלתי את מרן החד”ה קוק שליט”א מדוע מצינו בשו”ת מהר”ם מינץ שבכל חתימת תשובותיו הוא מסיים “הטרוד משה מינץ”, או “הטרוד מאד משה”, או “משה טרוד”, וכעזה”ד, וכן מצינו בשו”ת מהר”ם מלובלין בהרבה תשובות בלשון “הטרוד מאיר” כנודע.

יח. והביא רבינו שליט”א ד’ הגמ’ הנ”ל “מי טיף טיף אין בו משום גילוי”, והוא כעין לשון הפסוק במשלי (כז, טו) דלף טורד ביום סגריר וכו’, דהיינו שהמים טורדים כאשר יורדים ברציפות ביום סגריר. ומצינו בחז”ל “איידי דטריד למפלט לא בלע”.

וסיים מרן שליט”א, אמור מעתה, מי שטרוד למפלט במענה פיו דברי תורה, ולזכות את הרבים בהקמת ישיבה וכיו”ב, כאשר פעלו מהר”ם מינץ ומהר”ם מלובלין ושאר גדולי עולם, שהיו גורסים באורייתא תדירא, וגם היו עסוקים בהרבצת תורה בתלמידים, ממילא גם כאשר הנחש הוא יצר הרע – מבקש להבליע בו ארס של עכנאי, לא יצליח לעשות בו שום רע.

בחינת נער דיצחק ויוסף

יט. נשאל רבינו החד”ה קוק שליט”א, למה בפרשת העקידה נקרא יצחק אבינו בתואר “נער”, הלא הוא היה בן ל”ז שנה, [וביוסף מצינו שכתוב בו (בראשית לז, ב) “והוא נער”, ופירשו חז”ל (הובא ברש”י שם), שעשה מעשה נערות ומתקן בשערו וכו’, הרי שיש טעם מיוחד למה התורה מתארת בתואר “נער” לאדם שעבר את גיל הנערות].

וכה השיב, כי אכן מצינו ביוסף הצדיק שהוא מידת ה”יסוד” – שנאמר בו “והוא נער”, וכל מי ששלם במידת יסוד נקרא בתואר “נער”, [וידוע שהמלאך “מטטרון” נקרא “נער”, וכמ”ש בזהר הקדוש ח”ב (דף קסט ע”ב), וע”ע בהרחבה בס’ “פרי עץ חיים” (שער עולם העשיה, פרק ו). ו”חנוך” נהפך להיות המלאך מטטרון, וענין זה נרמז בפסוק “חנוך לנער על פי דרכו” וכו’, וכמ”ש הקדוש מהר”א אבולעפייה זיע”א בס’ “חיי עולם הבא”. וגם נודע בכתבי המקובלים דטפטפיה הוא סוד “בנערינו” ובזקנינו נלך, דנערינו הם מט”ט וסנדלפון והזקן הוא אכתריאל].

כ. עוד הקדים רבינו שליט”א את המפורסם וידוע, שיש ג’ קוים בספירות, והם קו ימין – חח”ן [ח’כמה ח’סד נ’צח], קו שמאל – בג”ה [ב’ינה, ג’בורה, ה’וד], קו האמצע – דת”י [ד’עת ת’פארת י’סוד], ומידת ה”תפארת” – מחברת בין החסד לגבורה, ומחמת שהיא למעלה [והחכמה ה”עליונה” מטפטפת על החסד], היא מגבירה את החסדים על הגבורות, אך מידת ה”יסוד” – מחברת בין הנצח וההוד, ושם [מחמת שהיא תחתונה ורחוקה יותר] ההוד [שה”גבורה” מטפטפת עליו מלמעלה] גובר על הנצח [חסד], והוא גדר “צמצום” בחסד, שזה בחינת גבורת הדין דיצחק אבינו.

כא. ופטירת יצחק היתה ביום ראש השנה, [וכמ”ש ב”סדר עולם רבה” פרק שני, וע”ע בסה”ק “מגלה עמוקות”, ובס’ “מעוז חיי” (עמ’ סד). ע”ש], ובראש השנה יצא יוסף מבית האסורים כמבואר בר”ה (יא ע”א), והענין בזה הוא – שיצחק אבינו מעביר את הגבורות ליוסף.

כב. ומכל האמור לעיל נמצא, ש”גבורת יצחק” – מתגלה בנקודת “נער דיוסף”, שהרי בספירת יסוד יוסף [סיפא ד”דת”י”] שם הגבורה גוברת על החסד, ומצא מין את מינו וניעו’ר, ולכן הגיע תואר “נער” ביצחק אבינו, להורות על השורש דיוסף הצדיק, [והעיתוי של העקידה אינו לחנם, כי בעקידה איכא לגילוי מידת הגבורה לעין כל]. שו”ר בס’ עמק המלך (שער אבא ואמא, פרק לה דע”ה ע”ב) שכ’ דיוסף גלגול יצחק. וכ”כ הגאון חיד”א בס’ “פני דוד” (פ’ וישב אות ג) דנתעברה ביוסף נשמת יצחק להיות צדיק שומר הברית. ועמש”כ בזה הגאון הני”ר פאלאג’י בס'”ביצחק יקרא” (מע’ י אות גן).

כג. עוד ביאר מרן החד”ה קוק שליט”א, דמה שכתוב ביוסף צדיקא “והוא נער”, היינו – שהגם שהיה גדול הדור, מ”מ התנהג בשפלות עם בני השפחות כאילו הוא נער פשוט שוה בשוין עמהם, ועם כל הדעת הגדולה שהיתה בו, את הכל הוא סגר בבית הסוהר המיוחד לו, והתנהג כנער ללא דעת, [בחי’ “חטאת נעורים” שאדם חוטא מחמת חסרון דעת], עד כדי כך שאפי’ בעלי רוה”ק לא יכולים להבחין בהשגות שלו, וכמו כן יצחק עשה עצמו כבהמה, וכדרשת חז”ל על “אדם ובהמה תושיע ה'”, אלו בני אדם שערומים בדעת ועושים עצמם כבהמה, ואין הכונה שהיו מוכנים להשחט על קידוש ה’, שזה דבר ברור אצלם, אלא שהיו מגייסים את כל הדעת דגברא שבהם כדי להרגיש בהמה כלפי ההשגה האלהית המופשטת.

פ’י המדבר

כד. לסיומא דהאי פיסקא אביא מה שכתב המג”א (ר”ס צח) וז”ל, “כתוב בספר הגן, לבטל מחשבה רעה בשעת התפלה, יאמר ג”פ פי פי פי, ואח”כ ירוק ג”פ, ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת, והלשון תהא בין שפתים בשעת הרקיקה ובודאי תלך המחשבה. עכ”ל. ואינו נ”ל לעשות זה בתוך תפלת י”ח, דהוי הפסק, ומי יודע אם רפואה בדיקה היא”. עכ”ל המג”א. והמשנ”ב (שם סק”ב) כתב במוסגר להוסיף ע”ד המג”א ד”פי” הוא ר”ת פלטי יוסף שהם הם התגברו על יצר לבם וכדאיתא בסנהדרין (כא ע”ב). ע”כ.

כה. ומשמע דמה שאמר יוסף לאחיו (בראשית מה, ז) וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה”, רמוז בו סוד פלטי, וגם מה שאמר לאחיו (שם יב) “וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם”, בו תרמוז על קדושת העין שבפ”י ישרים הנ”ל.

כו. ונראה לרמוז עוד ד”פי פי פי” עולה בגי’ ר”ע, שהוא ביטול קליפת (בראשית לח, ז) “ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'” שנאמר בטומאת הוז”ל כנודע (ע”ש בפרש”י, וביבמות לד ע”ב, ונדה יג ע”ב). שו”ר שכבר קדם הרש”ש בסידורו בגימטריא הנ”ל.

יהיו הדברים לרפואת

מרן גאון עזינו רבינו חזקיהו דב הכהן קוק בן ר’ נחום ושושנה

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה