אפליקצית עץ חיים
כח האחדות – חיזוק לימים נוראים ולכל ימות השנה
מדוע נסגרו בתי כנסיות בקורונה ? ? ?
א. בשו”ע (סי’ נה סכ”א) איתא, עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו, ואם הם אחד עשר ורוצים לצאת שנים, ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומם, ושניהם יפרעו בשוה וכו’. [ומקורו בהגהות מיימוני (פי”א מתפלה ה”א) בשם מהר”ם ע”פ התוספתא (פי”א דב”מ הלכה יג) דע”פ דין מעכבין בלן ספר ונחתום שלא ילך כשצריכין לו. ע”ש]. והנה דין זה בודאי שאינו שייך כוליה שתא, וכמבואר בשו”ע דקאי על ימים נוראים, ומבואר בזה הנחיצות הגדולה שיש לכח הרבים בימים אלו, מלבד הידוע בכל השנה, דהן אל כביר ולא ימאס תפלת רבים, ואימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין, אכן בימים אלו דחמירא סכנתא דדינא, אזי כח הרבים הוא מוכרח ונחוץ פי כמה וכמה ידות. ויסוד הענין מבואר בר”ה (יח ע”א) דגזר דין של ציבור אע”ג דנחתם מ”מ אפשר לקורעו, אא”כ היה גזר דין עם שבועה דגם כח הציבור אינו יכול לו. [ובמדרש ויקרא רבה (פ”י פ”ה) איתא דאפי’ אם היתה שבועה יכולים הם רבים לקרוע גזר דינם].
ב. והנה כח הרבים אינו מתבטא רק במה שבאים עשרה להיות בבת כנסת אחד, אלא דהכינוס במקום אחד יחדיו, סימן הוא על אחדות ואהבה שיש ביניהם. וכן שמעתי מהגר”ד קוק שליט”א בימי הקורונה הקשים, שנתפרדו איש מאחיו ונסגרו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ורבים תמהו מה זה ועל מה זה, ונאמרו בזה כמה דברים מגדולי ישראל כולם אהובים, ואמר לי מרן הרב דוב הכהן קוק שליט”א (בחול המועד פסח תש”פ), דסיבת הדבר לדעתו, כיון שיש פירודא גדולה בעם ישראל ושנאת חנם עצומה בעוה”ר, ובתי כנסיות עניינם איחוד ישראל ויחוד ה’ וכינוס לצדיקים וכו’, אכן כיון שאין איחוד בפנימיות, ע”כ עשה ה’ לנו פירודא בגוף, להורות לנו בואו חשבון וכו’ … וכבר דברו מזה שהבידוד הוא כמצורע שיושב בדד, וצרעת באה על לשון הרע, וכן המסכה שעל הפנים, לרמוז על סתימת פה במקום שנאמר “עת לחשות”, וכו’.
וכן מצאתי בסה”ק “עבודת ישראל” מקאזניץ (ליקוטים עמ’ רכא) וז”ל, והנה אם עשרה בני אדם מתאספים יחד לבית הכנסת להתפלל, והם מבקשים צרכי עצמם, הגם שהם בבית אחד, נקראים מפוזרים, כי כל אחד פונה במחשבתו כרצונו, זה לכרמו וזה לזויתו ולהתפלל על חייו, וזה להתפלל על בניו ושאר ענינים. אבל עיקר התפלה אינו כן, רק שיהיו כל העשרה במקום אחד, לכוון לשם יחודו של עולם, שיהיה הוא אחד ושמו אחד, ותגלה ותראה מלכותו עלינו בזמן קרוב וכו’. עכ”ל הטהור. והן הן הדברים שכתבנו לעיל, דתפלה במקום אחד היא סימן לכל המתפללים שהם כאחד, ומתפללים על דבר אחד, וענין זה מתחיל באחדות שבין אדם לחבירו ומזה מתגלה אחדות ה’, וכדכתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה’.
ג. וע”כ בימים אלו בפרט, יש להרבות בכל מה דאפשר בצדקה וחסד, ולהיות מסור לבריות להטיב עמהם ברוחניות ובגשמיות. ובס’ לב אליהו (ח”ד עמ’ רסו בהערה) כ’, שהסבא מנוברדוק נכנס בחודש אלול להיכל הישיבה, וזעק שאין לנו שום עצה להצליח בדין, ונתעוררו כל בני הישיבה בבכיה גדולה, ואמר כי רק דבר אחד יציל את האדם שיהיו רבים צריכים לו, כי גם הגנב שנפסק דינו למיתה, אם מתברר שצריכים לו, חותכים את חבל התליה ומשאירים אותו בחיים … וכבר ידוע דהכי הוה מרגלא בפומיה דהגר”י סלאנטר זיע”א, שהעצה לזכות בדין היא להיות אדם שרבים צריכים לו. וע”ע בס’ עלי שור (ח”ב עמ’ תיט), ובס’ דעת חכמה ומוסר (ח”ב עמ’ רפח).
והיה הגרי”ס זיע”א אומר, דמוטב לאדם להתפלל על הכלל שיצליחו בדין, דכח הכלל חשיב טפי, ואם יצליחו אז הוא בכלל מאתים, אבל להתפלל על עצמו אינו כדאי. (“אורי וישעי” עמ’ ל, מהג”ר זיידל אפשטיין זצ”ל). ותלמידו של הגרי”ס זיע”א, הוא הגאון ר’ שמחה זיסל זצ”ל, ביאר הענין ד”כולם נסקרין בסקירה אחת”, דאע”פ שהדין הוא על כל אחד ואחד, מ”מ עצם הדין הוא עד כמה האדם שייך לכלל.
ד. ואיתא בתמורה (טו ע”ב) אין ציבור עני ואין ציבור מת, ומבואר בזה כי הפרט יש בו הגבלה, אך הכלל לא שייך בו מושג של הגבלה, וכתב מורינו הגר”ד קוק שליט”א בספר “ויברך דוד” (עמ’ שטו), דכל זה בתנאי “שתחזור אהבת חנם למקומה, אשר על ידה נחשבים כל היחידים ככלל, ונכללים בהבטחות שלמעלה מטבע הרוחני של יחיד גרידא אשר לפנינו”. וע”ש בהרחבת דבריו. ובספרו “פיסוק מקראות שבתורה” (פ’ כי תצא, עמ’ תמא) ביאר הענין דלא יבא ממזר וכן עמוני ומואבי בקהל ה’, כי גדר ישראל הוא אחדות, גוי אחד בארץ, וממזר ועמוני ומואבי יש בהם גדר פירודא. ע”ש דבריו.
ה. והגר”ד קוק שליט”א הראני ברמב”ן (רפ”ד דברכות) שכתב, דקרבן ציבור לא דמי לקרבן שותפין, דבציבור נחשבין כולם כגוף אחד. ע”כ. ובספרו “ויצא יצחק לשוח” (עמ’ ו) ביאר ע”פ הרמב”ן כח תפלה בציבור, דאמרו חז”ל (ברכות כו ע”ב) שהיא כנגד קרבנות, דאין כאן גדרי שותפות במה שרבים באים להתפלל, אלא הוו ממש כחד גופא דנפיש זכותיה טובא, וזה הרבה יותר ממה שאמרו (בב”מ קה ע”א) על שותפין מזלא דבי תרי עדיפא. ולכן אפי’ אם האדם לקוי בעניות בדעת או במיתה רוחנית שגורמת לשלילת התפלה דלא המתים יהללו יה, מ”מ בכח החיבור לציבור שאין בו עניות ומיתה כנ”ל, יכולה היא תפלתו שתתקבל. עכת”ד. וראה עוד לו בס’ “רני ושמחי” (עמ’ קכח). והשתא מובן תקנת האר”י לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מ”ע של ואהבת לרעך כמוך וכו’, דזה כח גדול לקיבול התפלה כמבואר.
ו. ובתוספתא בתרומות (ס”פ שביעי) איתא, סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים, תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו, ואם לאו נהרוג את כולם, יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל להריגה. ורק באופן שיחדוהו הגויים שרוצים אדם מסויים להורגו, כעובדא דשבע בן בכרי יכולים למוסרו. [ובירושלמי (פ”ח דתרומות ה”ד) פלוגתא דר”י ור”ל אי דוקא ביחדו אדם שחייב מיתה, או סגי בזה שיחדו אפי’ אם אינו חייב מיתה בדין, והרמב”ם (פ”ה מיסוה”ת ה”ה) פסק כר”ל דדוקא אי חייב מיתה מותר למוסרו ביחדוהו, והמאירי (סנהדרין עב ע”ב) פסק כר”י דסגי ביחדוהו. ועשו”ת הב”ח (סי’ מג), ונובי”ת (חיו”ד סי’ עד). ע”ש]. והרבה יש לפרש הענין ע”פ עומק הפשט, ויש כאן נקודה שצריכה ביאור, דסו”ס עדיף שימות אחד ולא מאה, וע’ כס”מ ולח”מ שם. ובכל מה שהביא בס’ הנחמד “רביד הזהב” (הסובב על סי’ קנז ביו”ד).
וביארו בזה, שיש כאן מעשה אכזריות לקחת אחד ולהחליט עליו לצאת להורג, [וע’ חזון איש (יו”ד סי’ סט) שכתב נפק”מ מזה, באופן שאינו דרך אכזרי אלא מעשה הצלה. ע”ש]. אבל יש כאן פן נוסף, כי ציבור הנמצאים יחד, אין דנים אותם כיחידים כל אחד בפנ”ע, אלא כולם כאחד ממש, וע”כ אם יוציאו אחד מן הכלל למוסרו למיתה, הם משנים את ההגדרה האמיתית המחברת ביניהם, ובזה מובנת שיטת הר”מ טפי, דדוקא ביחדוהו וחייב מיתה שרי למוסרו, דכיון דבקושטא יש לו חיוב מיתה, א”כ הוא הוציא עצמו מן הכלל, אבל ביחוד בלחוד בלי סיבה אכתי ליכא היתר להפרידו מהם. [וכל האמור בסעיף זה כתבתי ע”ד אגדה].
ז. וכן מבואר בד’ הריטב”א בר”ה (לד ע”ב) שכ’, דהגם דקיי”ל כחכמים דמי שאינו בקי בתפלה אינו יכול לצאת י”ח ע”י תפלת חבירו, [דכל אחד יש לו לבקש מבוראו בעצמו ולא ע”י שליח כמבואר בר”ן שם מהירושלמי (פ”ג דברכות ה”ג), ומובא ברמ”א או”ח (סי’ תקצד ס”א) וע”ש במשנ”ב סק”ב], מ”מ יוצא הוא בפלת הש”צ, כיון דהציבור נחשב כגוף אחד, והש”צ מתפלל עבור חד גופא הדין, ותפלתו נחשבת כתפלת כל יחיד ויחיד מהציבור. עכת”ד. [ולדינא קיי”ל כל השנה שהבקי לא יי”ח מש”צ, ואילו בר”ה ויוה”כ גם הבקי יוצא, וצ”ב מה טעם נפסק כר”ג בימים נוראים. והגרד”ק שליט”א אמר דשמא לענין תפלות הימים הנוראים כולהו חשיבי כלא בקיאים. ויש להרחיב ע”פ המאירי (שלהי נזיר) בביאור “גדול העונה יותר מן המברך”, דיותר יש ריכוז וכונה בברכה כששומע מאשר כשמוציא בפיו, ובימים אלו כח הכונה נצרך טפי, כי עיקר הכונה עומד לפני המלך, ובימי ההמלכה משמעות זו כפולה ומכופלת, וכדאמרי’ בגמ’ (ר”ה יח ע”א) שעל הימים הללו נאמר “קראוהו בהיותו קרוב”. והצעתי התוספת בפני הגרד”ק שליט”א, והסכים עמי].
ויהי רצון שנתחזק כולנו במצות “ואהבת לרעך כמוך”, ונזכה במהרה לגאולה ברחמים אמן כי”ר
בברכה
יקותיאל אוהב ציון
אולי יעניין אותך גם:
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום