אפליקצית עץ חיים
מגבית תרומת חיים עבור חולה
בני בית המדרש “אהלי חיים” באשדוד נמנו וגמרו יחד לערוך מגבית חיים ורפואה עבור מרן אור עינינו החד”ה קוק שליט”א, וכבר נצטברו מאות שעות, ועוד היד נטויה ע”י שתעבור השמועה מבית מדרש לבית מדרש בכל הארץ ובכל העולם.
חכם אחד שליט”א טען שאין לעשות כן מב’ סיבות, זה יצא ראשונה שאין מקור ברור לדבר הזה, ולא שמענוהו כלל בדברי חז”ל והראשונים וגם לא בגדולי האחרונים, וגם לא חזינן לרבנן קשישאי בדורות שלנו שעשו כן, ועוד בה, שהרי רבינו שליט”א אינו מוגדר במצב דסכנת חיים, אלא בחולי חולשת המח באופן שאין אותות מן המח להפעיל את הגוף, וא”כ אין מקום בלא”ה למגבית זו.
ונפש בני בית המדרש לשאול הגיע’ה, כדת מה לעשות, כי הכל שבורים ורצוצים בעקבות מצבו של מרן שליט”א, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ונפשו של רבינו שליט”א עלית על כלנה, שהוא עמוד הדור והדרו כידוע לכל, ובקשו לדעת גם האם מרן שליט”א התבטא בסוגיא זו של תרומת חיים הנ”ל.
א. מצינו בחגיגה (ה ע”א) מה שאמר מלאך המות לרב ביבי בר אביי, שאם באה אליו נשמה שלא הגיעה זמנה למות [כעובדא דאיתא התם במרים מגדלה שיער נשייא וכו’], אז הוא מסתובב עמה עד שיגיע יומה ואז מוסרה לדומה, ואת השנים הללו שהיתה צריכה לחיות הוא נותן לצורבא מרבנן דמעביר במיליה. ע”ש. ואמנם אין מזה מקור לפעולות בנ”א שיתנו חיים לחולה, אך מצינו מבואר שיש גדר של חיים דאזלי מגברא לגברא. וכן מצינו בדברי חז”ל שאדם הראשון נתן ע’ שנה משנותיו לדוד המלך, וגם מזה אין ראיה דשאני אדה”ר יציר כפיו של השי”ת, ובפרט שהיה שם חשבון של תשובה על מעשיו. [ע’ פרקי דר”א פי”ט, זהר ח”א דנ”ה סע”א, ושם צ”א ע”ב, ושם קלט ע”ב, ושם קסח ע”א, וח”ב דף רלה, ובמדרש בראשית רבה (פכ”ב) ובמדבר רבה (פי”ד פ”ב). ודו”ק]. וכבר שמעתי כמה פעמים ממרן החד”ה קוק שליט”א שלא בכל ענין אפשר לנו לדמות מענינים של אנשי מרכבה.
ב. ואמנם אין מקור קדמון ידוע לענין זה, אך ענין זה מבוסס ע”פ ג’ עובדות שנשתמרו בידינו ע”י עדים נאמנים על סבא קדישא החפץ חיים זיע”א, והידוע שבהם, כאשר הגאון רבי נפתלי טרופ זצ”ל חלה מאד, והיה נהוג לעשות סגולה לחולה שיבריא להתרים את אנשי הקהילה שכל אחד יתנדב מחייו לחולה, וכך עשו, הלכו מאדם לאדם וכל אחד נידב לרפואת החולה מחייו, היה מי שתרם יום, והיה מי שתרם שבוע, וכשהגיעו למרן החפץ חיים לבקשו שגם הוא יתרום אמר לאחר מחשבה מעמיקה “אני תורם דקה”, התפלאו השומעים להבין פשר הדבר, ואמר להם החפץ חיים, למי שיש זמן מיותר בחיים יכול לתרום מהחיים כרצונו הטוב, אני יש לי זמן מצומצם בחיים ויותר מאשר דקה אין ביכולתי לתרום, כיון שהחיים יקרים לי מאד.
דבריו המחזקים של הח”ח גרמו בקרב ישיבת ראדין להתעוררות של שקידה מיוחדת במינה שלא נראתה כמותה עשרות שנים כי למדו להכיר ערך דקת חיים, [ראה “מאיר עיני ישראל” ח”א עמ’ רמג]. וציינו בזה שאותו הח”ח שתרם לר’ נפתלי דקה של חיים, הוא האיש שמידי שנה בליל יוה”כ היה באפשרותו לערוך לעצמו חשבון הנפש על כל רגע ורגע מהשנה שחלפה, וידועים המעשים על הבכיות הנוראות שלו כשגילה שישנן מספר דקות שאינו יודע בדיוק מה עשה בהן. [וכמ”ש בס’ “המאורות הגדולים” (מערכת החפץ חיים אות רפז, וע”ש אות קלג – קמג) עזוז נפלאותיו של הח”ח בחשבון הנפש]. וראה בהערה דלהלן עוד ב’ עובדות עם הח”ח זיע”א בענין תרומת חיים לחולה *).
*) בס’ “בשבילי ראדין” (עמ’ 250) יסופר: בשנת תרפ”ח חלה החפץ חיים מאד ונשקפה לו סכנת חיים, בישיבה הרבו בתפילות ותחנונים לרפואתו, הרב מרדכי לונדינסקי אשר היה מקורב לח”ח מצד עצמו ומצד הקרבה של אביו ר’ משה אל הח”ח, חש צער גדול, וחשב בלבו מה עוד הוא יכול לפעול לרפואתו של הח”ח, לאחר מחשבה החליט ללכת לבהכנ”ס ואמר תהילים מעומקא דלבא כל הלילה, לפנות בוקר פתח את ארון הקדש ואמר, רבונו של עולם, כלל ישראל צריך את הח”ח, אני תורם חמש שנים משנותי לרפואתו והחלמתו של הח”ח, סיים את דבריו עזב את בהכנ”ס והלך לביתו.
איש לא ידע על תפילותיו, ואיש כמובן גם לא ידע על תרומת חמש השנים שתרם לח”ח, כעבור מספר ימים חלה הטבה במצבו של הח”ח, הוא התאושש ושב לאיתנו. ר’ מרדכי נכנס לח”ח, הח”ח פנה אליו מעצמו ואמר לו, מרדכי, תפילותיך נתקבלו, אמנם אל תדאג על השנים שנדבת, ממך זה לא יחסר. הוסיף הח”ח ואמר, אתה תחיה לא פחות משנותי היום.
הבחור מרדכי לונדינסקי התפעל עד למאד ממשמע אזניו, בראותו בחוש כיצד הח”ח ידע את שעשה לבדו בבהכנ”ס באישון ליל, ר’ מרדכי נצר את הסיפור בלבבו ולא סיפרו לאיש מלבד לבניו, באומרו שאין רצונו בפירסום הסיפור, ורק בעת הלוייתו יסופר ענין זה כדי שידעו מי היה הח”ח. אכן ברכתו של הח”ח לר’ מרדכי לונדינסקי נתקיימה במלואה כשנפטר קרוב לתשעים, ר’ מרדכי כה בטוח היה בברכתו של הח”ח, עד שכשבנו אמר לו כי חלומו שיזכה שר’ מרדכי יסדר את הקידושין אצל כל בנותיו, השיבו ר’ מרדכי, יש לי ברכה של הח”ח, וכל זמן שאינני בגיל של הח”ח הכל יהיה לטובה בעזהי”ת.
והנה עוד מעשה נורא שמסופר ע”י הרמ”א שטרן בס’ המוסמך “הכל לאדון הכל” (עמ’ 299), כשהיה אבי [הרי”ט ליפמן שטרן, חתנו של הרי”י הרמן] בן 26 בלבד, חלה במחלה כליות קשה, פרופסור לב, אחד מהטובים שבמרכז הרפואי במנהטן שלח את אבי לאישפוז בבית חולים, באותם ימים לא היה מדע הרפואה מפותח כמו בימינו, והשתלות שבכוחן להציל חיי אדם לא נערכו, זמן קצר לאחר שאבי אושפז, באחד מביקוריה של אמי אצלו, אמר לה הפרופסור, “צר לי לומר לך זאת, אך לבעלך נותרו רק שבועות ספורים לחיות, לא נותר דבר שנוכל לעשות למענו, אני מציע לך לקחת אותו הביתה”…
דבריו של הרופא שברו את לב אמי, היא כמובן שיתפה את חמיה ר’ יוסף [שטרן, אביו של רי”ט] וסיפרה לו על התחזית הנוראה של הרופא, סבי שלח מברק אל רבו ה”חפץ חיים” ושאל אותו, “רבי, האם אפשרי לתרום שנות חיים כדי להציל חיי אדם אחר, אני אדם בריא בן 65, ואני מוכן לתרום את השנים שעדיין נותרו לי לבני, ולקבל על עצמי את מחלתו”, החפץ חיים השיב בחיוב, והנחה את סבי כיצד ליישם זאת, זמן קצר לאחר מכן חלה סבי, ואילו כליותיו של אבי החלו לתפקד כראוי, חדשים אחדים לאחר מכן נפטר סבי ר’ יוסף, ואבי החלים לחלוטין וחי עוד 31 שנה, משמעותו של דבר היא, שלולא תרם סבי את השנים שנותרו לו, היה חי עד גיל 96.
ובספר “ר’ אלה'” לתולדותיו של הגה”צ מהר”ר אליהו לאפיאן זיע”א [בציוני דרך לחייו של ר’ אלה’ שנכתבו בראש הספר] כה כתוב: בשנת תר”צ נפל [ר’ אלה’] למשכב, הרבנית העתירה בתפלה להקב”ה, לרבי אליהו יש עוד תפקיד בעולם, אם גזירה היא, קחני נא תחתיו, רבינו אכן קם מחוליו וזכה לאריכות ימים, הרבנית נפטרה בשנת תרצ”ה, כל הבנים מלבד בן אחד באו לשבת שבעה בלונדון ונותרו שם, מן השמים סובבה יד ההשגחה שעל ידי זה ינצלו מגיא ההריגה.
וכן ידוע שהרב המקובל מהר”ר סלמאן מוצאפי זצ”ל נתן 5 שנים מחייו לרבו הגאון המקובל מהר”ר יהודה פתיה זיע”א. וכעין זה מפורסם שאמרה הרבנית מרגלית יוסף ע”ה בעת שחלה בעלה מרן עטרו”ת מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א, והיא הלכה למנוחות והוא נותר עוד שנים רבות להנהיג את כלל ישראל.
ג. והעובדא הנ”ל היא חדשה ונדירה, וכמדומה שלא מצאנו כמותה עם גדולי ישראל שקודם החפץ חיים זיע”א, ולכאורה יש לעיין בזה, איך שרי לתרום חיים של אדם בעבור הצלת חיי חבירו, הא קיי”ל כר”ע (ב”מ סב ע”א) ד”חייך קודמין לחיי חבירך”, ואם כי לא עשו כאן פעולה גשמית של מסירת חיים, ורק דרך סגולה באו, אך לכאו’ י”ל דכשם שאסור לקחת חיים בפועל, ה”ה שאין רצון התורה שיעשו כם בדרך סגולית. אכן י”ל דאינו מוכרח, דאמנם אסור לכבות שריפה בשבת, אך שרי להתפלל בשבת שהשריפה תעצר ולא תכלה את ממונו. ופוק חזי מש”כ הר”ן בנדרים (מ ע”א) דפעמים שיש להתפלל על החולה שימות, [ועמש”כ בזה בארוכה במק”א], הגם שבפעולה ממשית העושה כן נקרא רוצח גמור.
ד. והגאון ר’ יצחק זאב כגן שליט”א כ’ בגליון “מים זכים” (פ’ בהעלותך, עותק סד), דכיון שהם לא מסרו את כל חייהם בעבור הצלת הגרנ”א, אלא הם מסרו רק “חיי שעה” מהחיים שלהם, לכן הותר להם לעשות כך. אכן באמת צ”ע טובא בזה, כיון שבסברא פשוטה נראה שגם חיי שעה שלך קודמין לחיי שעה של חבירך, [אא”כ נימא דמצרפי’ לכל התרומות יחד, שהם יותר משנה, והו”ל לגביו חיי עולם], ואע”פ שהכל נעשה בדרך סגולית, אכתי צ”ע כיון דקיי”ל דצריך לשמור על הנפש גם מסכנות סגוליות שהרי נכתבו כמה וכמה הלכות בעניין סכנת זוגות ובעניין סכנת עין הרע וכדו’, ואע”פ שהוו סכנות סגוליות. עכת”ד. וע”ש מה שכתב עוד בזה. ואתה תחזה.
ה. והגרמ”פ באגרות משה חיו”ד (ח”ב סו”ס קעד) כתב, שאם נגזר על פלניא ת”ח ובעל מעשים ליהרג, ובא ע”ה ורוצה להצילו בסכנה ודאית שהוא ימות ויהרג תחתיו, אסור לו להציל בחייו, דדמא דחבריה לא סומק לענין זה ודמא דידיה סומק [ע”ש בדבריו קודם לכן], וזה שפפוס ולוליינוס אמרו על עצמם שקר שהם הרגו בת המלך כדי להציל את ישראל כדאיתא בתענית דף י”ח ברש”י וכן ברש”י ב”ב דף י’, אף שמשמע שהם לא היו בכלל הגזירה, מדחזינן שעשו דבר היותר גדול, שהרי בשביל מצוה זו אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן כדאיתא בגמ’ שם, שאני התם דהצלת ישראל שאני וכו’. ע”ש בדבריו. וכבר העיר בס’ משנת פקו”נ (סי’ עח אות ג) דפשט לשון ס’ חסידים (סי’ תרצח) דלא כאגרו”מ הנ”ל. וכן מבואר בהדיא בד’ הגיעב”ץ במגדל עוז (אבן בוחן, פינה א, אות פה) שמותר לת”ח למסור עצמו בכדי להציל ת”ח גדול ממנו. דון מינה שבודאי מותר להתפלל להשי”ת שיתן מחייו עבור ת”ח.
ו. ומצאתי למרן החד”ה קוק שליט”א בס’ “סיעתא דשמיא” (עמ’ קסח) שהעיר בענין תרומת שנות חיים לחולה שהוא ת”ח, מפלוגתת תירוצי התוס’ בריש שבת (ד רע”א) לגבי הצלת חבירו מחטא היכא דלא פשע, וללישנא חדא לא אמרי’ בזה חטא בכדי שיזכה חבירך, א”כ גם בתרומת חיים יש לומר דאין אומרים לאדם לתרום מחייו גם אם מדובר בהצלת אדם גדול, ששנותיו נחשבות יותר משנותיו של התורם, [וכ”ש כאשר תורם לחולה שכמותו במדרגה], אמנם יש לחלק דהיכא דתורם חייו לאחר, הרי הוא נעשה כמשותף עמו בכל תורתו ובכל מצותיו, ונמצא שלא הפסיד מאומה ממש, אלא קיבל תועלת של שנות לימוד וקדושה נוספים של אדם גדול, תחת לימוד תורה של אדם קטן במעלה. עוד כתב רבינו שליט”א, דשאני חטא בשביל שיזכה חבירך, דעביד פעולת חטא ועושה שלא כדין מיהא, לא כן בתרומת חיים שאין כאן “חטא” אלא “הפסד”, בהא עדיף למנוע הפסד גדול של חבירו ע”י הפסד קטן דידיה. עכ”ד רבינו שליט”א הקצרים והעמוקים כדרכו בקדש.
ז. והנה איתא בברכות (יב ע”ב) אמר רבא, אם תלמיד חכם הוא [החולה] צריך שיחלה עצמו עליו, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב “ואין חלה מכם עלי וגולה את אזני”, דילמא מלך שאני, אלא מהכא “ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי”. [וראה מימרת רבא בשבת (קיט רע”א). ודו”ק]. וקל וחומר שמדובר בת”ח שהוא רבו, וק”ו בן בנו של ק”ו כשמדובר ברבו מובהק, [וגדול הדור דינו כרב מובהק, וע’ תוס’ בברכות לא ע”ב], וכבר אמרו בב”מ (לג ע”א) אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעוה”ז ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העוה”ב. ואמר רבא ביומא (עה ע”ב) “בדיל רבה אכיל תלמידא”, הרי שגם שפע עוה”ז בא בזכות רבו, [ואביו “הביאו” לחיי העוה”ז], וע”ש בס’ תוספת יוה”כ. ודו”ק. ועמש”כ מהר”ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב גמ”ח פ”ד).
ח. ובס’ הזכרון “זכר שלמה” (עמ’ תמט) הובא מה שהעיר הג’ מטשעבין זצ”ל ע”ד הגמ’ הנ”ל “דלמא מלך שאני” ממש”כ התוס’ בסנהדרין (יט ע”א, ד”ה ינאי) ושבועות (ל ע”ב, ד”ה עשה), וזבחים (טז ע”א, ד”ה מיושב), דת”ח גדול ממלך, והא דת”ח יכול למחול ע”כ (קידושין לב ע”א) ומלך לא יכול (שם ע”ב), הוא משום דת”ח תורה דיליה היא, משא”כ מלך דיקרא לאו דיליה. ותירץ חתנו הגרב”ש שניאורסון זצ”ל, דאמנם התוס’ כ’ דעשה דכבוד התורה עדיף, ואע”פ שהת”ח אי”צ לעמוד בפני הדיינים, מלך צריך לעמוד, אך ב”מרגליות הים” שם מטי מהמאירי ורבינו יונה שלא ס”ל כן, ואולם כל זה הוא לענין דיני “כבוד”, אבל בהא דצריך להחלות עצמו על צערו, י”ל דמלך שאני דכרבים דמי, וא”כ נוגע הצער לכולם. ע”כ. וכן נדפס מקרוב בשו”ת דובב מישרים ח”ד (סי’ שז). ע”ש. [וכבר קדם בזה החת”ס בתשו’ ח”ו (סי’ כט). וע”ש מש”כ עוד בזה].
ט. ובנ”ד נמצא החיוב כפול במשנה תקף, דהלא רבינו שליט”א אין לו רשות לעצמו כלל, וכולו גדר רשות הרבים, ואין בדבר גוזמא כלל ועיקר, וכל עין רואה איך שהוא הפקר הגמור עבור ישראל קדושים, ואפילו דברי אכילה המועטים שיש לו מחלק לאחרים, וזה שנים רבות שאין לרבינו שליט”א שום “פרטיות” בזמן השינה וכו’, וכבר הבאנו העובדא שבא לכולל כדי להפקיר תמרים שהיו בביתו בשעת ביעור, ושאלוהו אם הוציאם מן הבית, ואמר בפשיטות, הלא ביתי הוא רשות הרבים, והכל נכנסים ויוצאים כאשר בשלהם. ואכמ”ל בפרטים טפי מפני הכבוד, ומודעת זו שהוא הגבר בדור האחרון אשר רבים צריכים לו, וגם כל גדולי עולם כולם שמו אותו עטרה לראשם, נמצא שיש להיות חולה עבורו גם מצד גדר “מלך” שבו, וגם מצד התורה שבו, ומאן דגריס “תורת המלך” לא משתבש. ודו”ק.
י. וידועים ד’ החת”ס בתשו’ (חאו”ח סי’ קסו) ובדרשותיו (דרוש לח’ תמוז) לבאר מ”ש בשבת (קיט ע”ב) שהמבזה ת”ח אין רפואה למכתו, דמכיון שהמתפלל על ת”ח צריך שיחלה עצמו עליו, וביאור הענין הוא, דעפ”י השכל לא יובן איך יועיל תפילת אדם על חבירו, כי בהקב”ה לא שייך פיתוי דברים לישא פני איש זה עבור זה, אבל הענין הוא, הואיל וכל ישראל נפש אחד נמצא גם חליו של זה כואב לזה, והוה כאילו פיו של אדם מתפלל שירפא לו מכאב אצבעו, והיינו צריך שיחלה עצמו שיראה כאילו הוא עצמו חולה עליו, ועי”ז יקובל תפילתו כאילו מתפלל על עצמו, [ובפרט בת”ח שהוא אגוד בתורה ובישראל טפי משאר אינשי. ודו”ק]. ועל יסוד זה אמרו בב”ב (קטז ע”א) דמי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל ת”ח ויתפלל עליו, והיינו ג”כ מאופן הנ”ל. אמנם מי שמבזה ת”ח, על כרחך אינו סובר שהוא נפש אחת, ומכ”ש שלא יאמין שהת”ח הוא בחינת ראשו, והוא רגליו, דהיתכן שאיבריו יבזו ראשו וילעיגו עליו, אלא ע”כ שאינו מאמין, א”כ אין רפואה למכתו, דלא תועיל עליו תפילת הת”ח. עכת”ד [בשינוי מעט].
יא. וכמה נאים ויאים הדברים על מרן החד”ה קוק שליט”א, אשר זה עשרות בשנים שבאים מכל קצוות תבל ומתדפקים על דלתותיו כדי שיתפלל על החולים, והוא באהבת ישראל הכבירה המפעמת בקרבו, צם ומתפלל עד כלות הנפש עבור כל חולי ישראל, וכששומע בשורה טובה על חולה שהבריא מברך שהחיינו בשו”מ, משל בא הדבר בבנו הקרוב אליו, וידוע לנו על מקרים רבים שאמר רבינו שליט”א “אני אתפלל עבור החולה ואתם אל תעשו שום השתדלות גשמית”, וזה שנים רבות אשר החולים הבריאו בדרך פלאית, וכעת בחדשים הללו כמה וכמה מן החולים באו לבשר בצער שחזרה חנה לשחרוריתה, ופתאום עלה החולי מחדש, והבינו כי רבינו שליט”א לא הפסיק להתפלל עליהם עד היום הזה, וענין זה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, נמצא עתה דכולנו בגדר בעלי חוב לרב האי גאון ת”ח כהן מקודש בעשר קדושות שרבים צריכים לו, ובעוה”ר הוא מוטל בחולי כבד מנשוא, וכמ”ש (ישעיהו נג,ד) “אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם”.
יב. וידועים ד’ ר”י החסיד בס’ חסידים (סי’ תמה) בענין מכירת מחלה לגוי, והרחבתי בזה למאד במק”א, וכתבתי שאולי יש לומר יסוד לענין זה ממה שאמר ישעיהו (מג, ד) “מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ”, וע’ בעובדא דרבי אלעזר ורומאה בברכות (סב ע”א), ובירושלמי שבת (פ”ו ה”ט), וכן אמר אדונינו דוד המלך בתהלים (מז, ד) “יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ”, ופרש”י שם, “יתן דבר בעובדי כוכבים תחת נפשנו – להיות חמתו מתקררת בהם ואנו נצולים, כענין שנא’ (ישעיה מג, ג) ונתתי כפרך מצרים” וגו’. ע”כ. ובמכילתא דרבי ישמעאל (פ’ משפטים, מסכתא דנזיקין פ”י) איתא, חביבין ישראל שנתן הקב”ה אומות העולם כפרה תחת נפשותיהם שנא’ (שם) נתתי כפרך מצרים כוש וגו’, מפני מה (שם ד) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשיך. ע”כ. ובזה יל”פ [בפן נוסף את] נוסח התפלה “מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה”.
יג. וכן ידוע מה שביאר הרה”ק מהר”ם מפרימשלאן זיע”א בלשון רחב”ד בתפלת החולים “זה חי וזה מת” (ברכות לד ע”ב), דלכאורה צ”ב בשלמא מה שאמר “זה חי”, שאיש טוב זה ואל בשורה טובה יביא, אבל מה אמר “זה מת” צריך בירור על מה זה, הלא יש כאן פתיחת פה לדבר שאינו טוב, ולמה לא ישתוק בשוא”ת. וביאר בזה דבר נפלא בהקדים דברי חז”ל במו”ק (טז ע”ב) שהקב”ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, ויש כח ביד הצדיק להעביר את רוע הגזירה שנחתה על האיש הישראלי אל גוי אחר, וע”י שהגוי ימות יצא היהודי לחיים טובים ולשלום, והיינו “זה [היהודי] חי וזה [הגוי] מת [תמורתו]. ויש בזה עובדא נפלא של מהר”ם הנ”ל עם הגאון בעל ישועות יעקב ובנו הגרמ”ז. וראה בס’ “דעת זקנים” (ב”פרקא דרבי מאיר”), ובס’ דברי מאיר עה”ת (פ’ עקב). וכעת אכמ”ל. ובעינינו ראינו כמה פעמים את מרן החד”ה קוק שליט”א בתפלתו על החולים שאומר בהדיא שתעבור המחלה לצוררי התורה, אע”פ שהם יהודים, וכדינא דמורידין ולא מעלין, וק”ו בתפלה.
יד. וכתב גאון עזינו החיד”א בהגהותיו “ברית עולם” ע”ס חסידים שם: מוכר חולי או חלום הקונה יכנס במקומו, רבינו ז”ל כתב מעשים על זה ע”ש, וגם אני שמעתי מאדם גדול שראה בעיניו גוי שמכר החולה [לגוי את מחלתו] והמוכר נתרפא והקונה תיכף נלכד בחולי רחמנא ליצלן. עכ”ל. וכ”כ הגאון מהר”ח פאלאג’י זיע”א בס’ “נפש חיים” (מע’ ח אות מב) וז”ל, חלום וחולי רע מי שמוכרו לאחר יכנס במקומו כמ”ש ספר החסידים וכו’, וגם אני שמעתי דהוה עובדא באחד שהיה חולה בחולי אבעבועות, ומכר החולי לאחד, ונתרפא החולה ורפואה ל’ו עלתה, ואחר זה נכנס הלוקח במקומו ונפל למשכב “אך זה חולי” (ירמיהו י, יט), וע”ז נאמר (קהלת ה, ה) “אל תתן את פיך לחטיא את בשרך”, רחמנא ליצלן מהאי דעתא. עכ”ל. וכן הביא עדות דומה לזה בס’ “יוסף אברהם” (פ’ מקץ, עמ’ רכא בדפו”ח). ומתבאר מן הדברים דפעמים שיש תקף גם במכירת המחלה לישראל. וע”ש מש”כ באריכות בזה מפי סו”ס.
טו. ומה שטען החכם שבמקרה שלפנינו אין ענין בתרומת חיים כיון שאין סכנת נפש לרבינו שליט”א, ועיקר החולי הוא בחלקי המח שעל זה מצלינא עליה דמר שיתחזק ויתרפא והיתה לו שמחת עולם, במחכ”ת אין דבריו נכונים בזה, שהרי בחזקת החיים דהשתא ודלהבא שיש לכל אדם, חיים בריאים וטובים נכונו לו בעזהי”ת, וכאשר הוא מקנה לחולה מחייו, הרי שהוא נותן בעין יפה את כל מה שיש לו, דהיינו חיים טובים בבריות גופא ונהורא מעליא, ואדרבה, יש לנו לומר ק”ו, אם חולה הנוטה למות יש לו תקוה ע”י שאחרים יאספו חיים ויעבירו לו, ק”ו זה שאינו נוטה למות ח”ו, שבודאי יש ויש כח לעושים לכבוד התורה, שבזכות פעולתם ירבו ימיו של רבינו שליט”א בבריאות ויוסיפו לו שנות חיים כהנה וכהנה, ובענינים אלו הכל לפי הכונה והרגש, כפי שרגיל על לשונו של רבינו שליט”א תמיד, ומי שיעבור כמה פעמים על כל האמור לעיל, יש בדברים הללו כח התעוררות גדול להשכיל כמה עלינו למסור כל מה שיש בידינו כל אחד כפי כחו עבור מרן אור העולם שליט”א.
האמת אומר שיש בלבי עוד ועוד מה לסלסל בענין זה ובפרט בסוגיות קדימה בדיני נפשות בכמה וכמה נושאים שזכיתי לפלפל קמיה מרן שליט”א והביא בזה חידושים נפלאים, רק שאין בכחי לכתוב טפי, ואסתגר בזה שלפי כל האמור כל המבקשים מתוך התעוררות לבם לעשות פעולות כהנ”ל למען מרן רבינו שליט”א קדוש יאמר להם, ובפרט לאור המסופר לעיל (אות ב בהערה) שהחפץ חיים זיע”א אמר לר’ מרדכי לונדינסקי זצ”ל שלא יחסר ממנו מה שביקש מהשי”ת לתרום עבורו, ומתבאר מעובדא זו שבשמים רואים את כח הרצון והמסירות, ודין אהניא לחולה שיאריכו ימיו באופן שזה נהנה וזה לא חסר, [ויותר נכון “זה נהנה וזה נהנה” כעובדא הנ”ל בהערה], ואין שום הכרח ברור שיחסרו חיים לתורם. ואשמח מאד אם יש בידי החברים להודיעני מה אומרים בזה גדולי ישראל. ושכמ”ה.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום