פרשת המן…

פרשת המן…

שאלה: האם יש לכסות את החלות בסעודה שלישית.

תשובה: מנהג העולם שלא לכסות, והגם שלכאורה לפי הטעם של הכיסוי זכר למן, לכאו’ יש לכסות גם בסעודה ג’, ראה בהערה דיתכן דלכולי עלמא אין צריך לכסות.

נימוקים ומקורות:

א. לכאו’ לפי הטעם לכיסוי הלחם בשעת הקידוש, כדי שלא יראה הפת בושתו (כמבואר ברא”ש פסחים פ”י ה”ג מהירושלמי) שהרי הוא מוקדם לברכה מהגפן, א”כ אין צורך בסעודה שלישית לכסות הפת, כיון שאין בה קידוש. אכן לפי הטעם דכיסוי הלחם הוא זכר למן (כמ”ש התוס’ בפסחים ק ע”ב, והשו”ע סי’ רעא ס”ט חייש ליה) א”כ יש לכסות גם בסעודה ג’.

וכ”כ אשל אברהם מבוטאטש (סו”ס רעא) שיש לכסות הפת גם בסעודה ג’. וכ”כ הגרי”ח מבבל (פ’ חיי שרה אות ב) דטוב לכסות גם בסעודה ג’. וכך היה נוהג הגאון ר’ דוד בהר”ן וייספיש זצ”ל (ארח דוד עמוד עו), ומרנא הסטייפלר זיע”א (אורחות רבינו ח”א עמ’ קח). וכן הביאו על הרה”ק הלב שמח מאלעסק. ועוד.

העולם לא נהגו לכסות

ב. אכן מנהג העולם שלא לכסות כמ”ש בערוה”ש אפשטיין (סי’ רצא ס”י), וביאר הטעם, משום דתופסין עיקר לטעם הבושת. וכן העיד מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי שליט”א שהיה מיסב על שלחנו של החזון איש זיע”א שלא היה מכסה החלות בסעודה ג’. וכן מנהגו של מרנא הגר”ד קוק שליט”א שלא להקפיד על זה, וכן היה אומר רבו הגרש”ז אוירבך זצ”ל דלא מכסה בסעודה ג’. וכן העידו על הגה”ק ר’ מנצור בן שמעון זיע”א שלא היה מכסה (ראה ס’ והאיש מרדכי ח”א עמ’ תיד בשם בנו), וכן ידוע ברוב ככל בתי ישראל הקטנים עם הגדולים שאינם מכסים.

ג. וצ”ב אמאי לא קפדיה בהכי, הלא טעם התוס’ הובא בראשונים, וגם ראינו שכתבו (א”ר סי’ רעא סקט”ז, ועוד) דטוב לעשות הכיסוי לבן דומיא דמן. והמשנ”ב (סי’ רעא ס”ק מא) כ’ דנוהגים לחשוש לטעם זה, דאפי’ אם מקדש על הפת טוב לכסותו, הגם שלא שייך טעם דבושת הפת. ומטעם זה יש נוהגים שלא להוציא הכיסוי עד לאחר ברכת המוציא כמבואר בחיי אדם המובא במשנ”ב שם. וכן מנהג מרן הגר”ד קוק שליט”א. [ופעמים שנוהג בזה כמ”ש בנמוקי או”ח ממונקאטש שם לגלות רק חלק]. וכן העיר בזה ידידינו הג”ר אליעזר רוט שליט”א בס’ הליכות חיים (קידוש, עמ’ צה). וכבר כ’ לעיל דגם השו”ע (סי’ רעא ס”ט) חייש לטעם זה, וכתב לעשות מפה מעל הלחם ומתחתיו. וע’ בס’ דגן שמים (ח”א סי’ טז).

קידש’ו במן

ד. ונראה לי בס”ד ביאור הענין כי מדאורייתא סגי לקדש השבת בדברים, אכן חז”ל תקנו לקדש על היין [ושיטת רש”י ריש נזיר דמשמע דקידוש מה”ת כבר הפליאו בה רבים], ומקור לחיוב קידוש מה”ת מדכתיב “זכור” ודרשו (פסחים קו ע”א, וע’ תוס’ שם) זוכרהו בדברים על היין, וכתיב בתורה, “ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו”, הרי לן מושג קידוש כבר גבי קוב”ה על יום שבת, ואמרו חז”ל (בראשית רבה פי”א) “ברכו במן וקדשו במן”, הרי שיש שורש בן מתנת המן לקידוש היום, ולפי”ז מבואר הא דהעולם לא מקפידים לכסות זכר למן בסעודה ג’, כיון דאין בה קידוש. ודו”ק.

הא דלא עושים כל יום זכר למן

ה. ובזה ארווחנא ליישב מה שהקשה האבודרהם על השיטה של זכר למן, דא”כ בכל יום נעשה זכר למן שהרי היה יורד בכל יום, ומכח זה מסיק דהטעם משום בושת הפת. עכ”ד. ומלבד מה שיש ליישב דעבדי’ זכר בשבת לכולהו יומי, ובפרט שבשבת הגיעו כפו’ל, עוד בה לאור האמור לעיל בס”ד, דעיקר הזכר הוא לא רק ל”מן”, אלא ל”קידוש יום השבת במן”. ונחמד הוא. [ובברכת פרץ פ’ בראשית כ’ “ויקדש אותו” עם האותיות, בגימטריא, ברכו במן וקדשו במן”].

בברכת פתח לנו שערי פרנסה טובה ברו”ג

יקותיאל דטבריה