האם יש לברך ברכת הריח על בושם סינטטי

שאלה: האם יש לברך ברכת הריח על בושם סינטטי.

תשובה בקיצור: גם על בושם יש לברך ברכת “בורא מיני בשמים”, כיון שיש ממנו הנאת ריח, ואין שום מניעה בזה שהריח לא נוצר בטבע העולם.

נימוקים ומקורות:

א. אמר לי רבינו הגר”ד קוק שליט”א, שדלעתו אפשר לברך על בושם בורא מיני בשמים, והגם שהבושם מופק מכל מיני תערובות על ידי מעשה ידי אדם, ואינו דבר שיש בו ריח טוב במקורו, מ”מ אזלי’ בתר המציאות דאיכא הנאת ריח, ואחרי שחז”ל תלו הברכה בהנאה, אין שום סיבה וראיה מוכרחת שלא לברך. [ובמכוון לא הבאתי כאן “ראיות וציונים”, כי כפי שיראה המעיין אין שום מקור לאפוקי בושם מברכת הריח, והכל בדרך השערה ודימויים שאין בהם הכרח].

ב. וידוע דהכי סברי כמה מרבנן בתראי, הלא המה הגאון מהר”ם פיינשטיין (כמ”ש משמו בס’ “רשומי אהרון” פלדר, ח”ב עמ’ כא) והג’ מהרח”פ שיינברג (כמובא בס’ וזאת הברכה עמ’ קעה), והגרב”צ א”ש (אול”צ ח”ב פרק מו אות נד), והגר”ע יוסף במשנתו האחרונה (חזו”ע ברכות עמ’ שיג), והגר”מ הלוי בס’ ברכת ה’ (ח”ה פכ”ב סכ”ב) זכר צדיקים לברכה. ועמש”כ ידידינו הגרב”צ קוק שליט”א בשיעורי הגרי”ש אלישיב לברכות (מג ע”ב, עמ’ תעא) שכך עיקר דעתו, ודלא כפי שכתבו בספרים אחרים משמו, ראה לדוגמא אבני ישפה (ח”ב עמ’ לג). ואכמ”ל]. וראה מה שכתבתי בזה בנספח דלהלן.

הערה חשובה על ברכת הריח במוצ”ש

ג. אגב, רגיל רבינו שליט”א להעיר, על מאי דנהוג עלמא לחלק בהבדלה דמוצאי שבת בשמים לכל המשפחה, ולפעמים מפני חסרון הבשמים נותנים לכל אחד עלה אחד או בד קטן ובו כמה עלים קטנים, ומריחים בו איזה רגע בכדי “לצאת ידי חובה”, דאין זה מועיל כלל, ויש לאחוז כמות הדסים שיש בה ריח טוב ואז להריח ולהנות, וצורת הרחה שאין בה הנאה של ממש, לא תקנו עליה ברכה, והמברך יש לו להזהר בזה יותר, ואין זה כברכת הנר דהתם סגי בכדי שיאותו לאורו כנודע, ולא בעי’ בפועל לבדוק מטבע או איזה ענין שצריך מהאור. ונפק”מ דפעמים מוטב לקחת בושם להבדלה מאשר עלים בודדים שאין בהם הנאת ריח אמיתית.

איך שומעים פסק הלכה מחכם

ד. והנני להעיר הערה חשובה בענין זה, וממנה כלל חשוב להכרעת ההלכה בדברים הרבה, כי בענין זה בתחילה כ’ הגרע”י בחזו”ע (ימים נוראים עמ’ רפז) שלא לברך על בושם סינטטי, ושם קיצר טובא בסוגיא זו, ורק צידד דהוי כריח שאין לו עיקר, וציין לשמירת שבת כהלכתה (פרק סא הערה לב) שכ’ בשם הגרשז”א זיע”א [שצידד] שלא לברך, [ורוב הענינים שציין בחזו”ע שם אינם שייכים לעצם הסוגיא דבושם], וכך היתה דעתו במשך שנים רבות לחוש לספיקא, ושוב ביושבו על המדוכה בדוכתא בספרו על ברכות הנ”ל, העלה בראיות וסברות ברורות שיש לברך. ע”ש.

ה. אלא ששוב בא בנו בן חכם הרה”ג ר’ דוד שליט”א בס’ הלכה ברורה (חלק יא, עמ’ פה), וכתב איזה חילוקים בזה, ומסיים, שדיבר עם אביו זיע”א, והסכים עמו. ובאמת שהמעיין בהאי שמעתתא יראה שבחנם נסתבך בחילוקים, ובעיקר יש להעיר ע”ד בדעת אביו, שיש כאן כמין חוכא ובזיונא כלפי אביו, שפעם אחת כתב לא לברך, ושוב חזור בו מעמדתו [שאחז בה שנים רבות] כותב לברך, ושוב חוזר בו שלא לברך. והגם שמידת החכם נמדדת בעיקר בעת כזאת שיודע לומר טעיתי, אבל צריכים אנו לדעת אם באמת טעה ואם חושב כך.

החוזר ידו על התחתונה…

ו. וכן ראיתי לפני שנים רבות להגאון ר’ אליהו גוטמאכר מגריידיץ בס’ “שלום בפמליא של מעלה”, שהעיר הערה חשובה, דלא ניחא כלל במה שאומרים על השו”ע שחזר בו בשו”ע יו”ד ממה שכתב בשו”ע או”ח, כי בזה עושים את מרן הב”י כאילו לא ידע מאי קאמר, שבב”י פסק או”ח הכריע בדעתו הכי, ובב”י יו”ד הדר ביה ופסק איפכא, ושוב בזמן שחיבר את השו”ע או”ח הדבר ביה לפסוק כמשנה ראשונה, ובשו”ע יו”ד עוד פעם הדר ביה לפסוק כמשנה בתרא, ויש כאן שינוי דעה ד’ פעמים, [כידוע שהשו”ע נתחבר לאחר שסיים את חיבור הב”י]. וכן לא יאמר על חכם המוני פשוט, ומכל שכן על מרן אור העולם מהר”י קארו זיע”א.

מעשה בהגרע”י

ז. והנני להעיד נאמנה, שהייתי נוכח סמוך לשלחנו של הגרע”י זיע”א בחדר לימודו, והגיע מפורסם אחד לביתו נאוה קודש בעת שהיה עסוק בלימודו, ושאל ממנו משהו בסוגיא אחרת, והשיבו הגרע”י על פי דברי הגר”א, ושוב העירו החכם ההוא מדברי אחד מהראשו’ דלא משמע כן, אז אמר לו הגרע”י, “אין הכי נמי”, וכך נסתיימה השיחה. אחר זמן כתב אותו חכם בספרו, שהגרע”י מסכים עמו, ובקושטא אנא זעירא חזיתי בבירור שלא היתה כאן שום הוראה, הוא אמר מה נראה לו בכללות לחד גיסא ע”פ הגר”א, ועל הערת המשיב לאידך גיסא אמר דאכן יש כאן הערה, ולא בא כלל לכלל פסק הלכה והכרעה. ולכן נראה גם בנושא זה, דכיון שבספרו על ברכות הרחיב יפה בביאור הענין, הכי הלכתא.

ח. והעיקר הגדול שיש לעורר בזה, דלא זו הדרך ולא זו העיר בפסק ההלכה, שכל אחד יספר מה אמר לו חכם פלוני ואלמוני, ואם כי בודאי יש בזה שימוש ת”ח, אך מעלת כל זאת רק אחר שהאדם למד ועיין בסוגיא כדבעי, שאז מביא כי נפגש בדרך עם כמה חברים טובים, כפי שהיה אומר הגאון מהר”ר עזרא עטיה זיע”א, ובפרט כשהחכם עצמו עוסק בסוגיא שעליה הוא נשאל, וכבר ידוע מה שאמרו ריש שבת (ג ע”ב) כי קאי רבי וכו’, והגרע”י עצמו כתב ביבי”א (ח”ט חאו”ח סו”ס קח), שא”א לסמוך על מה שענה הגרב”צ לשואליו בדרך, וכולם יודעים לצטט זאת. ואני שואל, האם כשכתב כן לא דיבר גם על עצמו.

דברי הגריש”א על ספר שהוציאו מפסקיו

ט. ואחד מידידי שליט”א סיפר לי על ספר המפורסם מאד שנדפס מפסקיו של הגריש”א זיע”א, שכאשר ראהו הגריש”א על שלחנו, אמר שאין לסמוך שם על כלום והיה רצוי לו שלא יבא לעולם, הגם שהובאו שם המון ענינים שדברו עמו בדרכים ובשיעורים, וציין לספרים של רבנים חשובים שכתבו שכך וכך אמר להם הגרי”ש, והטעם לזה, כי לא תמיד מבינים מה אמר החכם, וגם כי לפעמים החכם מראה פנים לאיזה צד וחושבים שפסק כן, ופעמים דאכן הכריע ופסק, אך הוראת שעה היא ותו לא.

לא כל הקופץ משתבח

י. בקיצור, חכם עובדיה וכל חכמי ישראל, לא נעשו רבנים מזה שסיפרו ביניהם מה אמר הרב ההוא ומה נוהג הרב ההוא, אלא ישבו ועסקו בכל הסוגיות כפי כחם עד מיצוי ההלכה, וכן יש לכל אחד לעשות, ואין זה דבר הקשור לגדולי הדור, אלא לכל מי שחשוב לו להתחיל להיות מחובר לתורה.

ובכל פעם שמעלים נושאים הלכתיים בפני מרנא הגר”ד קוק שליט”א, ואז מצפצפים בקולם איזה צעירים שהרב פלוני אמר כך, ובספר פלוני פסק כך וכו’ וכו’, מיד משיב הגרד”ק, מה זה עוזר לי, תגיד לי מה הראיה של רב פלוני, האם יש לו ראיה לדבריו, זה מדבר אלי, ורגיל על לשונו של רבינו שליט”א דברי רבי עקיבא בתוספתא ריש זבין, “לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם“, ומה טעם יש בציטוטים ומקורות מסופרים וספרים, כאשר אין ראיה ברורה מהתלמוד או מהראשונים.

באהבה ויקר

יקותיאל דטבריה