גדר איסור מלאכה בחתן

גדר איסור מלאכה בחתן

שאלה: האם מותר לחתן בתוך שבעת ימי חופתו לספר שער ראשו או לגלח זקנו.

תשובה בקיצור:

מותר לחתן לכתחילה להתגלח ולהסתפר בתוך ימי חופתו. ואמנם בשאר מלאכות החתן אסור, כיון שהוא דומה למלך, וצריך להיות טרוד בשמחת כלתו, ואפילו כשלומד, אם לימודו בעיון נמרץ, צריך להזהר שלא יגרר וישכח משמחתה. ואמנם אם יש לפניו מלאכת דבר האבד, יש להתיר.

אם הכלה מוחלת לחתן בלב שלם ומסכימה לו לעבוד, הרי שהוא מותר במלאכה, ובפרט אם הדבר נזקק להם לחיי שעה, וכמובן שגם היא יכולה לעבוד עמו. [ויש אומרים שהכלה מותרת במלאכה בכל ענין, ואינה תלויה בבעלה כלל].

נימוקים ומקורות:

א. לכאו’ היה מקום לאסור, כיון דקיי”ל שהחתן אסור במלאכה, כמבואר ברמב”ם (פ”י מאישות הי”ב), ובשו”ע וברמ”א אה”ע (סי’ סד ס”א). ואמנם אין לאיסור זה מקור ברור בתלמוד, אכן הראשו’ בריש כתובות פסקוהו לדינא, כמבואר ברמב”ן ובר”ן (שם ה ע”א) ועוד.

ב. ויש לדון מהו פשר איסור מלאכה בחתן, דיש לפרש בתרי אנפי, האחד, דהוא בכדי שיהיה פנוי לשמח את כלתו, [וכ”נ מלשון הרמב”ם שם]. והשני, משום שהוא דומה למלך, ולא יאות במצב של מלכות לעסוק במלאכה.

ג. ונפק”מ היכא דהכלה מוחלת על כבודה, ומסכימה לו לעשות מלאכה, דלהצד שהוא משום לתא דידה, אכן שפיר יכול לעשות מלאכה אי מחלה ליה, וכ”כ בחלקת מחוקק (שם סק”ב) בדעת השו”ע. ומהרש”ל ביש”ש (פ”ק דכתובות סו”ס יב). אבל אי משום לתא דידיה הוא דדומה למלך, לא מהניא מחילתה. וכ”כ בח”מ ובב”ש שם בדעת הרמ”א.

ד. ונפק”מ גם למלאכת דבר האבד, כי אי נימא דהוא משום לתא דידה, יתכן דלא החמירו להיותו פנוי לשמחה יותר מחוה”מ דשרי’ ביה מלאכת ד”ה, [ואינו מוכרח די”ל דהדבר תלוי בה, ואי לא תמחל לא יוכל לעשות מלאכה], אך אי משום דדמי למלך יתכן שיש להחמיר. ובאמת בתשו’ בית דוד (חיו”ד סו”ס קעז) כ’, דאפי’ במלאכת דבר האבד דשרי בחוה”מ, יש איסור לחתן. וע”ש שהוכיח כן מדברי הב”י באה”ע שם.

ואמנם כבר דחאו לנכון בשו”ת מנחת אלעזר ממונקאטש ח”ב (סי’ נז), דלא תהא חומרת חתן חמורה מחומרת חוה”מ. עי”ש. וכ”כ להקל בזה לענין דבר האבד בספר מנחת פיתים מהגר”מ אריק (אה”ע סי’ סד אות א). וכבר הרחיב הענין בשו”ת באר המים (חאה”ע סי’ עג), והוכיח מדברי הראשונים והאחרונים, דחתן שצריך לעסוק במלאכת דבר האבד, שרי ליה גם בז”י חופתו. עי”ש. וכ”נ דעת הגר”ח פאלאג’י בשו”ת חיים ושלום ח”ב (סו”ס כז). עי”ש.

ואע”ג שהח”מ והב”ש הנ”ל סבירא להו בדעת הרמ”א דלא מהניא מחילתה, כבר השיבו ע”ד החיד”א בתשו’ חיים שאל ח”ב (סי’ לח אות ס). ובשו”ת באר המים שם. ועוד. והרב ח”מ עצמו אין ולאו ורפיא בידיה. ע”ש. ועמש”כ בזה הגאון בעל ציץ אליעזר זצ”ל בספרו הלכות מדינה ח”ב (שער ג פ”ז אות ט), והגאון יביע אומר ח”ד (אה”ע סי’ ח). ע”ש.

ה. ועוד נפק”מ בזה לענין הכלה שרוצה לעשות מלאכה, דשרי לה, כיון שעיקר המצוה על הבעל לשמחה ולא עליה. וכ”כ בשו”ת מהרש”ם ח”ג (סו”ס רו). עי”ש. וכ”כ במנחת פיתים (אה”ע שם), דמשמעות הפוסקים שהאשה מותרת במלאכה. ועי”ש דבריו. וע”ע בשו”ת ציון לנפש חיה להגרנ”נ לייטער (ר”ס עח). עי”ש. ובזה סרה תמיהת הגאון מהר”א ישראל בכסא אליהו (אה”ע סי’ סד אות א) ע”ד רש”י בכתובות (מז ע”א, ד”ה הא). ע”ש.

אכן, אי איסור מלאכה משום דדומה למלך, היה מקום לדון דכשם שהמלך אינו עושה מלאכה, דזילותא היא לו, ה”ה לכלה שצריכה לנהוג בטכסיסי מלכות. וי”ל.

ו. ולענין התספורת, לכאו’ אי כל מניעת מלאכה היא כדי שיהיה פנוי לשמחה, הלא תספורת היא מלאכת הדיוט, וכל התספורת היא כדי להיות נאה והוא והיא שמחים בזה, א”כ אין סיבה לאסור. וגם אי משום דדומה למלך שאינו עושה מלאכה, הא ודאי דמלאכה כגון זו שהיא הנאה לו [וגם לה], הרי היא מותרת. והרי מלך מסתפר בכל יום (תענית יז ע”א). וכ”כ החרי”ף מחברון בתשו’ שערי רחמים פראנקו (חיו”ד סי’ לא). ודלא ככמה אחרו’ שכתבו איסור לחתן להסתפר.

ז. וגאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בתשו’ יביע אומר (שם אות ו) העיר, שהדבר מפורש בס’ תורת האדם לרמב”ן (דכ”ד ע”ג) בהא דקיי”ל (ריש כתובות) דאם מת אבי החתן או אם הכלה, דמכניסין את המת לחדר וכו’, ונוהג ז”י משתה ואח”כ ז”י אבלות, דאינו מונה שלושים מז”י המשתה, שהרי מותר בהם בגיהוץ ותספורת משום מלך ביופיו תחזינה עיניך. ע”כ. וכן נפסק בשו”ע יו”ד (סי’ שמב).

ח. ויש להעיר, שהרי בכלל איסור מלאכה בחול המועד, יש גם הענין של תספורת, וטעמא משום שלא יכנס ליו”ט כשהוא מנוול, ומעתה יש לעיין אמאי לא ניחוש שאם אנו מתירים לחתן לספר בכל ז”י המשתה, יבא לחופה כשהוא מנוול. דמלבד מה שהיו”ט הזה הוא ממשיך ז”י, הרי גם אעיקרא אין לחוש, שהרי הכל מסתכלין בו כמ”ש בכתובות (יז ע”א) לענין כלה, וממילא כיון שיש לו בושה בכך, לא חיישינן לאסור בו מידי. וכ”כ מרנא הגר”ד קוק שליט”א בס’ חזון נחום (עמ’ רה).

ט. ואחר העיון בכל הסוגיא, נראה דאין כאן ב’ צדדים, והכל אחד, כי החתן צריך להמנע ממלאכה, והיינו משום שצריך לשמח את אשתו, ושיעור השמחה שביניהם היינו כגון מלך שכולו פנוי לעסוק בצרכיו, ולא טריד במידי, ונמצא דשני הענינים מקבלין דין מן דין. ומסתברא דעל ידי זה יושפע עלייהו שפע לכל חייהם שיהיה בעיניה כמו שר או מלך כאשר כתב הרמב”ם (ספט”ו מהלכות אישות).

י. וחזינא למרן החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”ב (סי’ לח אות ס) שכ’, שלא יעשה החתן אפילו מלאכה קלה, וכן כל דבר המונע משמחה לא יעשנו, ושאם הוא ת”ח ורגיל לעסוק בעיון נמרץ, נראה דבימי חופתו לא לטריד בעיונו דשיכח’א ליה לשמח כלתו. עכ”ד. והובא בשיורי ברכה סאלוניקי (אה”ע סי’ סד).

והגאון מהראי”ו זצוק”ל בשו”ת ציץ אליעזר חי”א (סי’ פה) כתב, דמסתברא דה”ה לענין כתיבה שצריך לנהוג בה לחומרא כבחוה”מ, דהא אף כתיבה בכלל מלאכה קלה היא שנאסרה ג”כ. עכ”ד. ועי’ בשו”ת חיים ושלום שם. ומ”מ ברור הדבר שאם העלה במצודתו חידושי תורה, דמצוה עליו לכותבם דלא גרע מחוה”מ דשרי כה”ג, כמו שפסק מרן בשו”ע (סי’ תקמה ס”ט).

וכבר הסכימו האחרונים דלא יהיו ימי חופה חמורים מחוה”מ, וכמבואר במנחת אלעזר שם ועוד. ובפרט אם זכה החתן לאשת חיל, אשר כל חפציה לא ישוו כלפי הערכתה לתורה, שהדבר ברור שלשמחה ונחת רוח הוא אצלה לימוד תורתו וכתיבת חידושיו.

וכיו”ב כתב הגר”ש וואזנר זיע”א בשו”ת שבט הלוי ח”ח (אה”ע סו”ס רפב) ע”ד החיד”א הנ”ל וז”ל, הנה זה נכון אמת כשכל כולו שקוע בזה, ואינו משים לב לכלתו לשמחה, אבל עינינו הרואות שהרבה כלות שנשאו לת”ח, שמחות בזה שמחה עצומה כשהוא לומד בביתה בקול נעים גם בעיון, ונשאר עוד זמן לשמחה כהלכה, ואדרבה פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מוסיפים אהבה ושמחה, והכל בדעת והכל בתבונה. עכ”ד. ודפח”ח. ומה שנראה שם דפליג ע”ד הרב צי”א זה אינו, כי דברי הצי”א מוסבים בכתיבה שלא במקום צורך. ועמש”כ בשו”ת יביע אומר שם (סו”ס ח). עי”ש.

וידידינו הרי”י שליט”א סיפר לי בימי חופתי, שאמר לו הגאון הגדול מהראי”ו זצוק”ל בעל ציץ אליעזר זצוק”ל, שבמשך שבעת ימי חופתו, היה יושב בביתו סמוך לכלתו, ומזמר תלמודו בקול נעים בכדי לשמחה. ע”כ.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה ת”ו

לעילוי נשמת זקנתי

מרת אורה מונבר בת מלכה סלטנת ז”ל

שהיום פקודת חודשה

תנצב”ה