אפליקצית עץ חיים
שואלין ודורשין
בהלכות החג ובהליכותיו…
יש לדעת, למה אין ימי חול המועד לחג השבועות, [הגם שיש תשלומין לקרבנותיו כל ז”י כמבואר בר”ה ד ע”ב ובחגיגה יז ע”ב].
עוד יש להבין, מדוע אין סופרים את יום החמשים ב”ספירת העומר”, והרי נאמר בתורה “תספרו חמשים יום”, ולמה לא אמרה תורה “בששה לחודש השלישי חג שבועות”, כמו שאמרה בשאר מועדים. [וע’ ר”ה (ו ע”ב) עצרת פעמים חמשה פעמים ו’ פעמים ז’].
גם יש להשכיל, למה התורה קוראת לחג זה בשם “שבועות” כמ”ש (דברים טו, י) “ועשית חג שבועות לה”א” וכו’, והלא ה”שבעה שבועות” הם הכנה ליום מתן תורה, וא”כ הי”צ לקרוא לחג בשם המתאים ליום שלאחר השבועות שהוא העיקר הגדול והיום הנכסף.
ואמנם דשו רבים בחלק מן הנ”ל, זכינו בס”ד לאומר מן החדש בכמה וכמה מילי, וכאשר יראה המעיין, תן לחכם ויחכם עוד.
התורה חסה על ישראל
א. בספרי (פ’ ראה טז יג, אות קצו) איתא, “רבי שמעון אומר, פסח וחג [סוכות] שאין עונת מלאכה, עשה זה ז’ וזה ח’, [כלומר, שאינם ימי מלאכה מבחינת עבודות השדה, ציוותה התורה לעשות שבעה ימי חג בפסח ושמונה ימי חג בסוכות], עצרת שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד, מלמד שחסך הכתוב על ישראל”. ע”כ. [ומשמע קצת, דמלאכת חול המועד איסורה מן התורה. וי”ל].
ואמר מרנא שליט”א היבט נוסף ופשטי, פסח וסוכות זה לא רק “יום מקודש”, אלא נוסף בהם גם מעבר ממצב למצב, דהיינו עונת החורף והקיץ, החלק הזה של “חול המועד” שהוא לא ימי הקודש, הוא המבטא את המעבר, שהמצב הטבעי [שהוא ענין חולין ביחס ליום המקודש] משתנה. השבוע הזה של חוה”מ הוא ה”מיצוע”… על ידי חלק החול שבחג [ה”עוצמה שבו”], ולא ע”י החלק הקדוש שבחג, הוא הממצע למצב החול של העולם שהוא ענין “משנה עתים ומחליף את הזמנים”… ו”שבוע” הוא פרק זמן שמעביר בין הדבקים, כמו שמצינו שיעור “משבת לשבת”… עכד”ק של מרן.
יו”ט דשבועות כיו”ט אחרון
ב. יש שביארו ע”פ דברי הרמב”ן הידועים בפרשת אמור (כג, לו), שימי הספירה הם כעין ימי חוה”מ, וחג השבועות הוי כמו שמיני עצרת של פסח, ולכן קראוהו רבותינו לחג שבועות בשם “עצרת”. וכ”כ רבנו בחיי (שם כג, טז). ע”ש.
ג’ ימי הגבלה כחול המועד
ג. ויש מי שכתב, ד”שלשת ימי הגבלה” הם במקום חוה”מ. [כן הביא הגר”צ שכטר שליט”א בס’ “קול צבי” (עמ’ קיט). וצ”ע, דסו”ס אין כאן ז”י, וגם טעמא בעי אמאי לא באו אחרי היו”ט כשאר חגים]. ועמש”כ עוד בזה הגאון רבינו נתן מברסלב זיע”א בס’ “ליקוטי הלכות” (דיני חוה”מ סי’ ד).
הבדל מהותי בין מצות פסח וסוכות לשבועות
ד. ונראה לי לבאר עוד בס”ד, כי ימי חול המועד מבטאים את התפשטות הקדושה ע”י היו”ט גם בשאר יומין, אכם משנסתיימו ימי החג, פקעה הקדושה מאליה, [והכל תלוי באדם מה לקח עמו ואיזה כלים הכין], ובימי הסוכות ופסח, אית לן המשכת קדושה ע”י עסק המצות שהזמן גרמן, כגון קרבן פסח ומצה ומרור וישיבה בסוכה ונטילת ד’ המינים.
לא כן חג שבועות דאין בו מצוה על כל אדם [ודיני הקרבנות בבית המקדש הן, וכן ענין הביכורים משבועות והלאה רק למי שיש לו], כיון שבו קבלת התורה שאין הזמן גרמא, שלכן אין ברכה אחרונה על סיום עסק התורה כשהולך לישן, כי בהתהלכך תנחה אותך וכו’, ואין שיעור לת”ת שהיא “כנגד כולם”, ונמצא שמצות היום היא ענין מופשט שאין לו קצבה, [ולא כדין סוכה ומצה התלויים בחומר, ואכמ”ל], ועל כן אינה מוגבלת בימים של חוה”מ.
קדושת וחשיבות היום טפי משאר רגלים
ה. ורב אחאי שליט”א בהקדמת ס’ “יומא דעצרתא” הביא מש”כ מהרח”ו בהגהותיו לזוה”ק ח”ג (דצ”ו ע”א), ששבועות הוא היו”ט היותר משובח. וכ”כ ב”מקדש מלך” שם. וע”ע בספר “יפה ללב” ח”ב (סי’ תצד ס”ק יד) שכתב וז”ל, בשגם אמרו כל המועדות בטלין, חג השבועות אינו בטל וכו’, לפי שמעלין בקדש ולא מורידין, זה הטעם אמרו בספר “אמרי נעם” (ס”פ פנחס). ודבר זה פשוט הוא, דכמו שהתורה היא נצחית ועומדת לעלמי עד, כך חג השבועות שהוא בשביל התורה הוא נצח סלה ועד, שאין לו ביטול עולמית. עכ”ל. ולאור מה שנתבאר לעיל בס”ד, מתמתקים הענינים דין מן דין.
ע”י התורה מתגלה שאין “חולין” בעולם
ו. ושוב ראיתי כיסוד דברינו הנ”ל להג”ר חנוך קרלנשטיין זצ”ל בס’ “קונטרס בעניני חג השבועות” (עמ’ קסה והלאה) ביאר כי היו”ט הוא יום גבוה, וחול המועד היינו דרגה פחותה, [חול שיש בו קדושת מועד], אבל בשבועות מתגלה לן מכח התורה שאין גדר חול כלל ועיקר, והכל מתקדש בקדושה עליונה. וכמ”ש בזהר על קדושת התורה היא “קדושה דסליקת על כל קודשין”, וכן מבואר ב”מסילת ישרים” (פ’ כו) דע”י התורה החומר הופך לקודש. וע”ש בהרחבת דבריו ביסודות נאמנים וידיעות מחכימות ומגוונות כדרכו בקדש.
מדוע לא פירשה תורה תאריך לחג השבועות
ז. ולאור כל האמור נראה, שלכן התורה לא קבעה ליום מתן תורה שם ששייך ל”תחום” של יום החמשים, כגון ב”ששה לחודש השלישי”, כי בזה יש הגבלת הארת התורה ליום הזה בלבד, ולא כן היא, כי אור התורה זורח ובוקע בכל יומי שתא, ועל כן נקרא שמו “שבועות”, להורות כי כל השגת האדם בתורה מגיעה אליו לפי הכנתו. וז’ שבועות הם יומין דהכנה ליום החמשים.
הטעם שלא סופרים את יום ה”חמשים”
ח. וידועה השאלה אמאי לא סופרים את יום החמשים, שהרי אמרה תורה “תספרו חמשים יום”, [ובלא”ה נסתר הדבר מדכתיב “שבעה שבועות תספור לך וכו’], וכבר עמדו בזה התוס’ במנחות (סה ע”ב, ד”ה כתוב) ותירצו בתרי אנפי. ע”ש. ובס’ ה”רוקח” תי’ שאין צריך לספור את יום החמשים שכבר נספר בקידוש ובתפלה. ובמק”א הרחבנו בס”ד בביאור דבריו.
ט. ולאור כל האמור לעילא ולעילא בס”ד, מתברר היטב דדבר שבמנין הוא דבר שיש לו קצבה, אבל יום החמשים הוא בחי’ יובל שהכל נפתח ואין בו צמצום, כי אור התורה בוקע והולך עד כי חדל לספור כי אין מספר. ועל כן אין בו “ספירה” בתורת “מספר”, אלא בתורת חשיבות היום ע”י קידוש ותפלה, שבזה מתבטא קדושה היום דלא פקעה לעולם. והרבה הרבה יש להוסיף לקח בהאי שמעתתא כאשר תחזינה עיני המעיין ולא באתי אלא לפתוח פתחא להאי פרשתא.
גדר התפשטות ימי ה”השלמה” דחג שבועות
י. ובהיותי בזה אמרתי להביא פלפלת כל שהוא ממה שכתב מרן הגר”ד קוק שליט”א בס’ “דרכי נעם” (עמ’ ס), דהנה בפרק עשירי מאבל כ’ הרמב”ם, שהקובר את מתו שעה א’ קודם שבועות, נחשבת שעה זו כ”שבעה”, ויום השבועות עצמו – עולה ג”כ כשבעה, ולא מונה אלא עוד ט”ז להשלמת ל’. וכן בקובר מתו שעה קודם הפסח.
וקשה, אמאי גרע יו”ט ראשון של פסח, מיו”ט ראשון של שבועות, לענין שיחשב שבעה ימים בעצמו, ואידך ששה הנותרים יהיו נוספים על הארבע עשרה, ולא יצטרך להשלים אחר הפסח אלא עוד עשרה ימים בלבד.
והיה נראה, שבפסח – חשיב יו”ט הראשון כמתפשט בכל השבעה, ולאו בפנ”ע קאי – כמו בשבועות שאינו אלא יום אחד, ולכן לא יחשב יו”ט ראשון של פסח מצד עצמו כשבעה, משום שנחשב שלא נגמר היום הראשון גופיה – אלא בשביעי של פסח, וזה מסייע כמ”ד בריש חגיגה ד”כולהו תשלומין דראשון”.
אכן, גם למ”ד שכולהו חיוב בפנ”ע הן, ניחא לומר שהתפשטות הראשון שבהן גורם להם כבר חיוב מקורי – גם באופן שלא היתה שעת הכושר לחיובא ביום הראשון גופיה.
ואע”ג דאכתי לא ניחא, שא”כ גם יו”ט דשבועות יחשב כמתפשט בכל הששה אחריו שמשלימים בהם את הקרבן, שבו ובהם מודו כ”ע שכולהו תשלומי דראשון.
יש להשיב, שאין גדר ההתפשטות אלא ביו”ט כלפי חוה”מ, ולא בחול שאחריו – אף אם ראוי להשלים קרבנותיו, וכדאשכחן הו”א בדעת ר”ט (בפי”א דזבחים) שנחשבים כל שבעת ימי החג כיום א’ לגבי “נותר”, ואילו לגבי ששה ימי השלמת עצרת, לכאו’ פשוט שמודה ר”ט שנעשה נותר.
ולפ”ז ניחא מ”ש בגמ’ דמועד קטן (כד ע”ב) ששמיני של חג עולה כשבעה בפנ”ע, ויקשה, שא”כ אמאי לא נמנה שמיני כרגל בפנ”ע גם לענין זה – בנוסף לפז”ר קש”ב, ולפי הנ”ל ניחא, שבאמת ל”ג משבועות שנחשב לשבעה, וכל טעם שלא נחשב שביעי של פסח לשבעה בפנ”ע, משום שכלול בהתפשטות יום הראשון הנ”ל, אבל שמיני עצרת שלא כלול בראשון, שוב נשאר כשאר יו”ט שנחשב כשבעה לגבי אבילות – אפילו אם אינו רגל בפנ”ע, כמבואר. עכ”ד.
פרסום המאמר : (מידן) ישראל דן רווח
אולי יעניין אותך גם :
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום