אפליקצית עץ חיים
מרן הרב דב קוק שליט”א
מכריע בדיון ממוני בעקבות הדבקות ב”חצבת”
שאלה: הבן שלי נמצא מידי יום ב”משפחתון” שיש בו עוד 5 ילדים, לאחרונה הוא חלה ב”חצבת”, ולא שלחנו אותו ל”משפחתון” מרגע שנודע הענין.
מחובתינו המוסרית הודענו זאת ל”מטפלת”, והיא הודיעה זאת לכל ההורים, וזה כבר שבועיים שאף אחד לא שולח את בנו למשפחתון מחשש הדבקות שהוא כ”בור המתגלגל” מאחד לשני.
כמה הורים באו לטעון בדין תורה לשלם להם את ההפרש ממה שמשלמים שכר חדשי למשפחתון – ללא קבלת שירות, וגם יש מן ההורים שהוזקקו להביא לבתיהם “בייבי סיטר” בכדי שהבעל והאשה יוכלו לצאת בבוקר כל אחד לעבודתו, וטוענים שמוטל עלינו לשאת באחריות הממונית הלזו.
תשובת מרן הגר”ד קוק שליט”א בקיצור נמרץ:
הורי הילד פטורים, ואין במעשיהם שם “מזיק”, כיון שהם אמרו את האמת והלכו בדרך הישר, ומלבד זה שהם לא “הזיקו”, הלא הם עסקו ב”השבת אבידה” בזה שעדכנו את ההורים ועשו מה שצריך לעשות, ומי שבא בתורת “משיב אבידה” אין שם “מזיק” עליו, ואמנם יש כאן נזק להורים, מ”מ אין להטילו על ההורים דלא עבדי מידי, וכמ”ש בסנהדרין (עב ע”ב) בדין תינוק שהוציא ראשו ואמו מסוכנת שאין לו דין רודף משום ד”שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה”, וה”נ מזלם גרם להם מן שמיא שיארע להם צער זה. עכ”ד מרן שליט”א.
נימוקים ומקורות בהרחבה:
א. הדבר ברור שאין כאן גדר “מזיק בידים”, שהרי ההורים לא עשו שום פעולת נזק, ומה שהביאו את בנם למשפחתון, הרי עשו דבר נורמלי כדרך כל הארץ, וזה שמתברר למפרע שהיה לו “חצבת”, אין כח בזה לטעון שום טענה עליהם, וכי רוח הקדש להם שידעו מה מקונן בגופו של בנם, מה גם שאין ההדבקות בגדר “ברי היזקא” כידוע לכל מי שמצוי בענינים אלו, וכל הזיקם של ההורים אינו אלא בתורת מניעת הרווח. ואכמ”ל בציונים.
ב. וידידי הדיין מהרש”י שליט”א יצא לדון את ההורים לחיובא, באם שאר הילדים מחוסנים והילד הזה לא מחוסן, ובמחכ”ת, אלו דברים שאין להם שחר, שהרי ההורים הללו שמעו להוראת רבותיהם [שהיא גם הוראת כמה גדולי רפואה שדעתם נסתרת ע”י גורמים ידועים], ובודאי א”א לדונם כפושעים במה שלא חיסנו את בנם, [ואדרבה, הלא יש אומרים דפשיעה יש בחיסוני הילדים משום איסור “חובל”], מה גם דחזינן בפועל שגם ילדים מחוסנים נדבקים בחצבת, וכמעט שאין מנוס מן הדבר הזה, ועל כן אין לנו להכנס כלל בשיקולים אלו.
ג. והמאירי בב”ק (נו סע”א) כתב דגרמא בנזיקין שחייב בדיני שמים אינו אלא במזיד, אבל אם היה שוגג וק”ו אם היה אנוס, אי”צ אפי’ לצאת ידי שמים, וה’ יודע תעלומות לב. עכת”ד. וכן הביא בשטמ”ק שם בשם הרא”ה. וכן נראה מלשון רש”י בגיטין (נו ע”א) לענין חיוב בד”ש דהיינו בנתכוין להזיק. ע”ש. וכן נקיט בתשו’ מהרי”ט ח”א (סי’ צה). ע”ש. ועמש”כ הגר”מ אריק במנחת פתים (סי’ שפה סק”ג). ומרן החזו”א (ב”ק סי’ ה סק”ד) כ’, דאפי’ אם הגרמא נעשתה בפשיעתו, כל שלא היתה כוונתו להזיק אי”צ לצאת יד”ש. [אמנם בתשו’ מהרי”ט שם מתבאר דבכגון דא לא איפטר בד”ש].
ד. וע’ בתוס’ ב”ק (שם, ד”ה כסויי) דמשמע מדבריהם שגם באופן שלא עשה נזק דגרמא בכוונה, אכתי חייב בד”ש. ודלא כמאירי ורא”ה הנ”ל. אכן יש לומר שגם הם לא אמרו לדבריהם אלא באופן דהו”ל לאסוקי אדעתיה כמבואר בלשונם שם. וכן הרחיב לבאר יסוד זה מהרש”ל ביש”ש (שם סי’ ד). וגם החזו”א כ’ את דבריו אע”פ שד’ התוס’ נצבו לנגד עיניו, ועכצ”ל דאיהו מיירי באופן דלא הו”ל לאסוקי אדעתיה. ודו”ק. וידועים ד’ הקצוה”ח (סי’ לב סק”א) דאיכא כמה מיני גרמא דפטור גם בד”ש, ומ”מ עונש ודאי אית ליה אפי’ בגורם דגורם. ופשוט דמיירי באופן שכוונתו להזיק.
ה. וכבר כתבנו במקום אחר בענין נגיף ה”קרונה”, שגם אם האדם עצמו הסתובב ברחובה של עיר ונדבקו ממנו, לא ברור לומר שנחשב למזיק בידים, כיון שאין זה ענין הניכר, והכל רוח מרחפת באויר הדק מן הדק שאינו נבדק, וכפי שהעירני בזה הגאב”ד דטבריה מהר”ר אברהם דב אוירבך זצ”ל. ועמש”כ בתשובות אחרות בס”ד אודות מי שנכנס לאולם שמחות בעידן הקרונה ללא חיסון, ובעל האולם נתפס על זה וקיבל קנס, וכן בענין טרמפיסט שעלה לרכב ולא חגר, והשוטר תפס את הנהג ונתן לו קנס. וכעת אכמ”ל טפי.
ו. גם יש לדון שההורים שהביאו את בנם בתום לב אל הגן, לא עשו שום דבר חריג, ומה שנגרם מחמת מצבו של הילד ע”י החצבת שפשטה בגופו, א”א לייחס נזק זה [ככל שיוגדר בחומרא מבחי’ הלכתית] אל ההורים, כי מן הילד באו כל התוצאות המצערות שלפנינו, וקיימא לן בב”ק (פז ע”א) ובשו”ע חו”מ (סי’ תכד ס”ח) דקטן שהזיק פטור ופגיעתו רעה, [ועמש”כ בתשובה אחרת אודות קטן ששבר חלון בבנין המגורים, שאין כח בידי ועד הבית לחייב את הוריו], ואע”פ שהוריו הניחוהו בגן הילדים, מ”מ אין במעשה זה כח לייחס את המצב הנגרר אח”כ אליהם.
ז. וראה מש”כ בתשו’ אודות ההולך בחנות שיש בהם כלים שבירים, ובנו הקטן בידו, והסיט הילד כלי ושברו, שבזה כ’ הגה”צ מהר”א דושניצר זצ”ל בס’ “נחלת אליהו” שיש לחייבו, וכעין מ”ש בב”ק (נו ע”ב) המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דחייב, וכ’ הרשב”א שם דהו”ל כ”אדם המזיק”. [אמנם ע”ש בתוס’ דהוא מדין “שן”, ונפק”מ אי עביד הכי ברה”ר]. והרחבנו במק”א אודות אשה שהלבישה את בנה בחנות בגדים כדי לראות אם הבגד נאה לו, ופלט הילד על הבגד וקלקלו. וע”ע בשו”ת “תשובות והנהגות” ח”ג (סי’ תעז), וח”ד (סי’ שיז), וח”ה (סי’ שפה). ע”ש. ובודאי שכל סוגיא זו לא שייכא כלל ועיקר בנ”ד.
סוף דבר שאלתי את מרן הגר”ד קוק שליט”א כיצד להורות בזה, ואמר לי בפשיטות שאין שום חיוב על ההורים, ולא מצד קולת קטן שהזיק וגם לא מצד גרמא וכו’, אלא מטעם המבואר לעיל בראש אמי’ר. וכן עמד קנה במקומו.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום