אפליקצית עץ חיים
עסקת שחרור החטופים תשפ”ו
האם לברך “הטוב והמטיב” או “שהחיינו”
רבים שואלים בימים אלו שהשבויים אמורים לצאת מאפילה לאורה, האם יש לברך ברכת “שהחיינו” או “הטוב והמטיב” על הבשורה המרנינה את כלל ישראל.
ביום ששי האחרון, יום ד’ דחול המועד סוכות תשפ”ו, שאלתי שאלה זו את מרן הגר”ד קוק שליט”א בין תפלת שחרית למוסף, ואמר שזו שאלה קשה, ולאחר תפלת המוסף זכינו לשמוע ממנו במשך שעה ארוכה דיון גדול בזה עד המסקנא להלכה ולמעשה.
להלן תשובת מרן הגר”ד קוק שליט”א בקיצור:
לצערינו, עסקא זו יש בה רובד מסויים של שמחה בשחרור אחינו החטופים שסבלו זה שנתיים ימים במנהרות החמס, אך בד בבד לא נוכל להתעלם שיש בעסקה זו המון צער וסכנה גדוה מאד, שהרי משחררים בעבור חטופינו כמות עצומה של רוצחים, והנסיון הוכיח שכמעט כולם חוזרים לטרור, נמצא שיוצאים עשרים שבויים מן הסכנה, ולעומתם נכנסים מאות ואלפים לסכנה חדשה על ידי חיות הטרף שיוצאים מן הכלא לאחר שנגזר עליהם “מאסר עולם”.
בנוסף, עלינו להכנס לרגע להרגשה הקשה של המוני “הורים שכולים”, שצופים במחבלים שהרגו את ילדיהם בדם קר, איך שהם נכנסים לכפרים עויינים המיוסדים על שנאת ישראל, ומתקבלים באהדה גדולה ועושים לכבודם יום חג והודיה בעת שחרורם.
במצב כזה נורא של עסקה שאינה על פי סנהדרין ובלי דעת תורה, אי אפשר לברך “שהחיינו” ולא “הטוב והמטיב”.
אמנם החטופים עצמם שמשתחררים, וכן הוריהם, יברכו את ברכת “הטוב והמטיב”, וכן את ברכת “מחיה המתים”.
לא נותר לנו אלא להתפלל מעומק עליו שנזכה במהרה לביאת משיח, ויקויים בנו “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה’ המלוכה”.
מצ”ב מכתב רחב ידים בס”ד, ובו כל מה שפלפל מרן שליט”א בסוגיא זו עד להכרעת ההלכה.
בברכת מועדים לשמחה
יקותיאל דטבריה
א. צדדי השאלה הם, כי מחד גיסא שמחה עצומה יש לראות את השבויים המעונים במנהרות חשוכות זה שנתיים ימים, יוצאים בס”ד מאפילה לאור גדול, וכלל ישראל ציפו וקיוו בתפלות ותחנונים ללא הפסקה בעבור השבויים שהשי”ת יוציא ממסגר נפשם, ויחזרו לביתם בריאים ושלמים, אך שמחה זו היא אליה וקוץ בה, שהרי כל ההוצאה לפועל של העסקה תלוי בשחרור מאות ואלפי מרצחים שפלים וארורים, ואין ספק שיש בזה סכנה בעתיד הקרוב לכלל ישראל, ובעסקה זו עולה המורל של שונאי ישראל, ונוסף גם הוא, שבד בבד עם שחרור החטופים, הורים שכולים צופים במחבלים שהרגו את ילדיהם בדם קר, איך שהם נכנסים לכפרים ומתקבלים באהדה גדולה ועושים יום חג והודיה בעת שחרורם.
ב. והיה מקום לומר ד”פלגינן” בין השמחה לצער, ויש להודות לה’ על הטובה הגדולה בשחרורם ולהסתגר בזה, ולא להתמקד כעת בצרה וצוקה הנלוית עמה, וכאדם שנמצא נמק בבשרו וכרתו את רגלו, שעושה מסיבת הודיה על הצלת חייו, הגם שיש לו צער גדול בהפסד רגלו, דסוף סוף חייו היו לו לשלל. אך הדעת נוטה לומר שלא לברך שהחיינו, וקשה מאד למיעבד “פלגינן” בכגון דא, שהרי כל עסקת השחרור תלויה “זה לעומת זה” בשחרור הרוצחים שונאי ישראל, וכיון שהדברים עומדים זה מול זה, והדבר הרע והמסוכן של שחרור רוצחים “פתיך” בהטבת שחרור החטופים, א”כ אין כאן גדר “טובה” בקושטא, ולשמחה מה זו עושה.
ג. ולכאו’ יש להביא ראיה שיש להודות ולברך על שחרור החטופים, ממ”ש בברכות (נט ע”ב) “מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר ברוך דיין האמת, ולבסוף הוא אומר ברוך הטוב והמטיב”, הרי שלמרות צערו הנורא בשעת חימום של פטירת אביו שהביאו לחיי עוה”ז, מ”מ פלגינן בחד גברא ואמרי’ ליה לברך שהחיינו או הטוה”מ על ההטבה שבאה לו בירושת אביו, וכך ה’ רצון ה’ שיעבדוהו בכל מדה ומדה כראוי לה. וע’ בתשו’ הרשב”א ח”א (סי’ רמה). וע”ע בביאור הגר”א ובס’ “חבל יוסף” (סי’ תקנא סי”ז), ובס’ מעדני אשר לונצר (עניני ברכות, סי’ קל).
ד. אמנם מרן הגר”ד קוק שליט”א אמר דאין פה ראיה, כי התם ירושת האב לא פתיכא במותו, דלמרות שעיתוי הפטירה הוא מביא את הירושה, אך אכתי ב’ ענינים הם, שהרי הרבה מתו ולא הורישו לבניהם כלום, והרבה הורישו לבניהם קודם שמתו, והרבה מתו והותירו חובות אחריהם, נמצא שהגמ’ איירי ב”סיפור” שמקבל ירושה בעת פטירת אביו, אבל בנ”ד אין כאן סיפור בעלמא של ריקוד רבי מרצחים ושונאי ישראל הצועקים בגאון “ידינו רמה”, אלא “היא היא” ממש, וכל עצמה של עסקת שחרור החטופים – עומדת ונשענת מול ועל גבי הוצאת ארורים עם דם על הידים מתוך כלוביהם בבית הכלא, בזמן שדינם האמתי להשמידם ולהרגם באכזריות לעיני כל העולם. [וע’ ריש פ”ו דאהלות בסוגיית “נדבך” אשר שם מבואר היסוד דדנים את הדבר ע”פ ה”מעמיד” שלו. ודו”ק].
ה. ואמרתי קמיה מרן שליט”א שלכאו’ יש להביא ראיה לנ”ד ממ”ש במועד קטן (טז ע”ב) על הפסוק (שמואל ב, ריש פרק כב) “וידבר דוד לה’ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה’ אתו מכף כל אויביו ומכף שאול”, אמר לו הקב”ה, דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול, אלמלי אתה שאול והוא דוד – איבדתי כמה דוד מפניו, היינו דכתיב שגיון לדוד אשר שר לה’ על דברי כוש בן ימיני וכו’. הרי שהקב”ה הוכיחו לדוד המלך על שירה שאמר בהצלת נפשו מידי שאול שביקש להורגו *). ובקושטא כבר העיר מהר”ר יאשיהו פינטו – הרי”ף בביאורו על ה”עין יעקב” שם, דמה תביעה היתה על דוד המלך, הרי לא שר את השירה על מיתתו של שאול, אלא שר והודה על הצלתו מידו. וע”ש מש”כ ליישב לפי דרכו. ועמש”כ ליישב הגה”ק ר’ עמנואל חי ריקי זיע”א בס’ “חושב מחשבות” (מו”ק שם).
*) ובמק”א הבאתי מה ששאלתי את מרן הגר”ד קוק שליט”א בשם הגאון המופלא ר’ שאול אלתר שליט”א עמש”כ בפרשת וישלח (לב, ח) “וירא יעקב מאד ויצר לו”, ופרש”י, “שמא יהרוג את אחרים”. וצ”ב, הלא קיי”ל “הבא להרגך השכם להורגו”, כמבואר בברכות (נח ע”א) ובסנהדרין (עב ע”א) בדין ה”בא במחתרת” לגנוב ממון, שאמרה תורה (שמות כב, א) “אין לו דמים”, כי אם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך על ממונך, והוא בא ע”ד כן – שיקום עליך ויהרגך. וכן הקשה הגאון אש”ב סופר זיע”א ב”כתב סופר” עה”ת שם.
ובפשטות נראה, שחשש יעקב אבינו שמא יהרגו בעת המלחמה אחרים שאינם קשורים לדינו של עשו, אך מסתברא טובא שכל הנמצאים יחד עם עשו – דין אחד להם עמו, שהם ג”כ בכלל הרודפים, כיון שנמצאים עמו במחיצתו לעוזרו, ואם אמרו (שלהי סוכה) “אוי לרשע ואוי לשכנו”, ק”ו לחברי סיעתו של עשו שכולם ארורים אכזרים. והבאנו מה שכתב רבינו ה”אור החיים” הקדוש זיע”א בפרשת וישלח (לד, כה) בביאור דין הריגת אנשי שכם. ע”ש. ונפק”מ שבמלחמה הנוכחית ע”פ דין תורה היה צריך להרוג את כל אנשי עזה. ובמש”כ הגר”צ שכטר שליט”א בס’ “בעקבי הצאן” (סי’ לב). ע”ש בהרחבה. ואכמ”ל כעת בפרט זה.
ורבינו שליט”א אמר בזמנו בזה”ל: הרי בפסוקי התורה מדובר על דקי דקויות אין סופיים, ובפרט כשמדובר על יעקב אבינו – “איש מרכבה בחיר האבות”, ואם דוד המלך נתבע כאשר שר שירה על הצלתו מיד שאול, כמבואר במו”ק (טז ע”ב), ק”ו בן בנו של ק”ו יעקב אבינו, שהיתה לו יראה עצומה מ”חסרון משהו” בגדרי מסירות נפש, מלחמת יעקב ועשו, היא מלחמת הקדושה בסט”א, יעקב הולך למסור נפש, והיראה שלו על חסרון משהו דק מן הדק בכוונת המסי”נ. עכ”ד. ולאור האמור יש לדון דליכא למילף מסוגיא זו הוראה לכו”ע. וכן יש לדון בזה לפי ביאוריהם של העיון ויעקב והרב חושב מחשבות הנ”ל. וכעת ל”ע בזה.
ו. ומצאתי למרן החזו”א זיע”א (שלהי או”ח, ריש גליונות החומש והגמ’) שכתב, דודאי היה דוד מצטער על מותו של שאול כמבואר בכתוב, אלא שהיה סבור שחייב גם לומר שירה על חלק השלוה שהגיע אליו, וכדמצינו בבברכות (נט ע”ב) מת אביו והוא יורשו, מברך דיין האמת ו”שהחיינו”, והקב”ה אמר לו שטעה בזה, דהכא אין לערב שום שמחה משום גודל הצרה. [וכיו”ב כ’ הגאון חיד”א בס’ “ראש דוד” (פ’ בשלח). ע”ש. וכבר הרחבתי ע”ד הגאון חיד”א הנ”ל בתשובה אחרת לקהל בית הכנסת בשכונת “נוה יעקב” ששאלו אם ראוי ע”פ דעת תורה שיעשו מסיבת הודיה לאחר פיגוע קשה שבו נהרגו כמה וכמה בבית הכנסת ממולם, ואצלם בס”ד לא נכנסו המחבלים כלל. ומשם באר’ה.
ז. עוד כתב החזו”א שם, דהתם הוא מברך על הנכסים, דאפשר שימות אביו עני ולא יוריש לו מידי, אבל הכא עיקר השירה על מיתתו, וא”ל הקב”ה אלמלי וכו’, ואין כאן שמחה לפני, אלא גזירה היא מלפני, ואפשר שאין כאן חטא אלא שגגה בדין וכו’. עכ”ד מרן החזו”א זיע”א. וע’ בתוס’ יומא (כב ע”ב, סד”ה והאמר) שכ’ דהא דחשיב ליה “שגיון לדוד”, כיון שאין אדם נתפס בשעת צערו כדאמרי’ בב”ב (טז ע”ב). ועכ”פ לאור ד’ מרן החז”א נראה דגם בנ”ד איכא “צרה גדולה” בשחרור המחבלים טפי משיעור “שמחה גדולה” של חזרת החטופים לביתם, וחזר הדין שאין לברך שהחיינו.
ח. אמנם מרן שליט”א אמר לי דלפמש”כ רש”י במו”ק שם שהקב”ה אמר לדוד ששאול צדיק יותר ממנו, [וכפי שכן מתבאר ממה שאמר לו אלמלא אתה שאול וכו’], א”כ יש לומר שסוגיית הגמ’ שם לא באה ללמד על הכלל כולו, ויד הדוחה נטויה דשפיר יש לומר שירה וברכת שהחיינו על החלק הטוב שבדבר וכגון הכא בשחרור חטופי ישראל למרות הצרה הכרוכה בזה במוקדם או במאוחר, ושאני דוד המלך שלא היה לו לומר שירה בעיתוי של שאול, כיון שמדובר על “דוד מול שאול” שהוא צדיק טפי ממנו, ובת קול קורא עליו “בחיר ה'” (שמואל ב, כא ו), וע’ ברכות (יב ע”ב) ויומא (כב ע”ב). וראה לעיל (אות ה בהערה) צד נוסף לדחות הראיה מסוגיית דוד ושאול.
ט. ואמר רבינו שליט”א שלאור האמור לעיל דהסברא שלא לברך שהחיינו היא מחמת שהשחרור של החטופים עומד ממש מול שחרור רוצחים וכו’ אחד כנגד השני ממש, א”כ שמא יש לשדות נרגא דלא חשיב “זה לעומת זה”, שהרי ודאי המחיר של שחרור הרוצחים מוגדר “יותר מכדי דמיהן”, [וכפי שכבר הרחבנו בזה בקונטרס “פדית אותי ה”, שעסקאות אלו אינן ע”פ דעת תורה], וא”כ כיון דע”פ תורה אין זה מוגדר “זה לעומת זה”, נובין ונידון בשאלה שלפנינו לפתוח פתח לברכת שהחיינו או הטוה”מ. ושוב אמר מרן שליט”א, אבל היא הנותנת, דכיון שאין זה ע”פ תורה א”א כלל לברך ע”ז, שהשמחה הזאת אין לה גיבוי בהלכה, וא”כ אין לברכת ההודיה על מה לחול.
י. ואמרתי לפני רבינו שליט”א שדבריו האחרונים הם כעין דעת הגר”י חאגיז בשו”ת הלק”ט ח”א (סי’ ס) שכ’, דמסתברא שלא לברך שהחיינו על פרי מורכב, שבו מנחת זכרון מזכרת עוון, שביאתו לעולם ע”י מעשה שהוא נגד רצון ה’. ואמר רבינו שליט”א, כאן זה יותר חמור, כיון שבפרי מורכב מעשה העבירה חלף הלך לו, והוא מברך על הפרי שמותר באכילה, [שלכן יש אומרים לברך שהחיינו כמבואר בשו”ת שאלת יעב”ץ (סי’ סג). וע’ באחרונים (סי’ רכה וסי’ רכו). ואכמ”ל כעת בציונים], נמצא שהמונעים ברכת שהחיינו חוששים ל”סיפור” שחלף הלך לו, אבל כאן עצם המציאות של השחרור [בתרתי] יש בו עבירה וסכנה איומה, וכל רגע שעובר הסכנה גוברת, כי חזקתם להשמיד ולהרוג, נמצא שהמברך בכזאת הוא כעין אביזרא ד”ובצע ברך נאץ ה'” וכמבואר בב”ק (צד ע”א).
יא. וכיו”ב כ’ גאון עזינו הרב יביע אומר זיע”א בתשו’ ח”ו (או”ח סי’ מא אות ו) שא”א לומר הלל בברכה ביום העצמאות, כיון שכמה אלפים מישראל נהרגו במערכות ישראל ועדיין נהרגים במלחמות על קיומינו בא”י, ושם (אות ה) כ’ דמבחינה שרוחנית אין שמחה בעצמאות זו שהרי המצב בא”י נורא ואיום. ובסיום תשובתו כ’ שנודע לו ממגידי אמת שהגרצ”פ פראנק הנהיג בבית מדרשו שלא לומר כלל הלל ביום העצמאות, מפני המצב הבטחוני והרוחני ששניהם ירודים. וע”ש ביבי”א (סי’ מב) שהרחיב לבאר מטעמים הנ”ל שאין לברך שהחיינו ביום זה. וכבר ידוע מה שרגיל מרן הגר”ד קוק שליט”א לומר שביום זה צריכים לעשות צום ולהרים קו יללה, ואם יש דיון על איזה ברכה לברך, הרי שיש לברך “דיין האמת”, ושהדבר שכל גדול”י שאמרו אז שרואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, אם היו חיים עמנו היום היו עושים את היום הזה ליום אבל לאומי. ע”כ.
יב. ושאלתי את מרן שליט”א, דהלא אנשי החמס המצויים בעזה וגרורותיהם בכל פנה בעולם, רבים ועצומים המה לצערינו הרב, והם פרים ורבים בהסתה איומה כצפרדעים של מצרים כנודע, להתפוצץ באוטובוסים ולחטוף יהודים ושאר כל מרעין בישין, וא”כ כיון שכל הבעיה בשחרור שבויים יותר מכדי דמיהן, דלמא לגרבו וליתו טפי כמבואר בגיטין (מה ע”א), א”כ שמא הכא מרוב שנאתם המצויה, אין מה לחוש כ”כ בשחרורם, כי בלא”ה רבים ועצומים המה, ועכ”פ אולי יש בזה הוראת היתר לביצוע עסקאות כאלו. וכבר ידוע שכך טענו כמה וכמה גדולים.
יג. ואמר מרן שליט”א שאין הדברים נכונים, כי בפועל השחרור הזה מרבה ברמה מסוכנת וממשית את סכנת ישראל, והאחרון הכביד אירוע התופת הנורא והקשה בשמחת תורה תשפ”ד שבו דם ישראל נשפך כמים, וראשי המתכננים של אירוע זה הם משוחררי “עסקת שליט”, וכל בר דעת יודע שרוב ככל משוחררי העסקאות חוזרים לטרור במוקדם או במאוחר, ואין להם דבר יותר נעלה ממצות הריגת יהודים באכזריות, והדבר ברור שאם לא היו כלל ועיקר עסקאות כאלו, [ובפרט אם היו מוציאים לפועל את דין האמת של “חק הריגת מחבלים”], הרי שהרוצחים הללו היו שוקלים את צעדיהם ונזהרים יותר, וכעת בצאת העסקה הנוכחית לאור מתחזקת עמדתם עוד ועוד לנפנף בחרבותיהם כרצונם, בידעם שאם יתפסו ע”י ישראל, יושיבום בבית מלון הנקרא “כלא” עד לעסקה הבאה. ואין להרחיב בדברים ברורים, ובפרט שכבר ביארנו סוגיא זאת באריכות עצומה במק”א.
יד. ולמרות כל הנ”ל אמר מרן שליט”א אמש לאחד מהורי החטופים שאמור להשתחרר כעת בעסקא זו, שיש לו לברך “הטוב והמטיב”, וכן יעשה גם החטוף עצמו בצאתו מן השביה, וביאר מרן שליט”א שלגבי החטופים והוריהם א”א לומר שלא יברכו, ולא דמי הוראה לציבור [מטעמים הנ”ל] להוראה ליחיד, והם נחשבים כסוגיא בפני עצמה, [ולא זכיתי לשמוע כל נימוקו בפרט זה כדבעי].
טו. שוב אמר מרן שליט”א, שיש לחקור בציבור המברכים הטוב והמטיב על שחרור חטופים [באופן המותר כגון שהוא בכדי דמיהן], האם גדר הברכה הוא שהציבור שותף עם החטופים המשוחררים בשמחה, או שברכת הציבור היא גדר בפנ”ע ששמחים כצופים מן הצד בשמחת הנאנקים שיצאו מעבדות לחירות, ולהצד הראשון שנעשים שותפים בשמחת החטופים, היה מקום לומר שיכולים הציבור לברך גם בנידון שלנו, [לאור האמור שהחטופים והוריהם הם “עם בפני עצמו” לענין הברכה].
טז. אך אמר רבינו שליט”א, דדוקא בנוסח כגון “בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא” (ברכות נד ע”א), בזה הוא דאיכא למימר שהמברכים משתתפים בשמחת הניצול והמתרפא מחוליו וכו’, אבל בנוסח “שהחיינו” ו”הטוב והמטיב”, נראה טפי שיש כאן גדר שמחה כללית ולא שותפות בשמחת הגברא שהוא ה”עיתוי” של הברכה, וחזר הדין שלא לברך שהחיינו ולא הטוה”מ בעת שתצא לפועל עסקת שחרור החטופים.
יז. לאור האמור בתשובה זו יש לפלפל טובא במחלוקת הראשו’ האם אבי הבן מברך שהחיינו בברית מילה, וראה בתשו’ הרשב”א ח”א (סי’ רמה) ובטור יו”ד (סי’ רסה) ובהרחבה בב”י שם, ובביאור הגר”א שם, ואתה תחזה מה שיש לדון מסוגיית “פלגינן” שנתבארה כאן לסוגיא דהתם, כיון ששם י”ל דצער התינוק הוא חלק מהויית המצוה, וע”כ אין זה מונע מלברך שהחיינו, ואע”פ שנתבאר בכתובות (ח ע”א) שזו סיבה שלא לומר “שהשמחה במעונו” בברהמ”ז של סעודת ברית, כבר ביארו דשאני ציווי דגברא ב”שהחיינו” על המצוה, מענין “שמחה במעונו”. ועוד יש להרחיב בזה, וכתבתי רק כמראה מקום בעלמא, תן לחכם ויחכם עוד.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום