אפליקצית עץ חיים
מאמר תורני רחב
שיש מצוה להעתיר בתפלה על חולה קורונה, גם כשלא שמר את הנחיות משרד הבריאות
המאמר כולל תשובה מאהבה לדברי הגאון הנודע ר’ יצחק זילברשטיין שליט”א,
ומשא ומתן נרחב בענין זה עם מרן הגאון ר’ דב הכהן קוק שליט”א
כבוד הגאון המפורסם, ידיד כל בית ישראל, שר המתקת התורה בכל אתר ואתר בארץ ובעולם
כמהר”ר יצחק זילברשטיין שליט”א, חבר מועצת גדוה”ת, וראש ישיבת “בית דוד” וכו’
שלום רב עד בלי ירח !
באתי בשורותיים אלו, לדון לפניו אודות מה שהראוני כמה חברים משמו של כת”ר שליט”א, על מי שחלה בחולי הנקרא קורונה, מחמת שלא שמר על ההנחיות כגון עטיית מסכה וכיו”ב, שאין להתפלל עליו שיבריא, כיון שנהג בצורה שלילית שמסכן את עצמו ואת האחרים. ומראש הנני להתנצל על היותי הדיוט הקופץ בראש, אך חושבני שיש תועלת בבירור הדברים, ואם שגיתי ה’ הטוב יכפר בעדי, ואבקש מעתה את סליחת כבוד גאונו על אשר נטו דרכי מדרכיו.
ראיה מד’ הריטב”א לנידון דידן ודחייה
א. הנה לכאו’ יש להביא סעד לדברי כת”ר מעירובין (כט ריש ע”ב), תנו רבנן, לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו ונטה למות, ובקשו חבריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו. ורבים מהלומדים מבינים, שהתפללו עליו מפני שהשעה צריכה לו, אכן יש לפרש דהתפללו תפלה רגילה מעומק הלב, ובשמים גזרו עליו חיים מפני שהשעה צ”ל. וכן מוכח בגמ’ שאמרו “וחיה מפני” וכו’, היינו דלא היתה זו סיבה לתפלה, אלא סיבה לגזירת החיים. ואיך שיהיה צ”ב, וכי אם לא היתה השעה צריכה לו, לא היתה התפלה מתקבלת מחמת מעשיו הטובים, לתת לו עוד אריכות ימים ושנים. והיה מקום לומר שהסכנה היתה כ”כ גדולה, שמלבד כח התפלה הרגיל, הי”צ בבי”ד של מעלה כדי לבטלה עוד סנגוריא של “שעה צריכה לו”. וכ”כ הג’ קרן אורה, וכעי”ז כ’ הגרי”ח מבבל זיע”א בס’ בן יהוידע.
אמנם בחי’ הריטב”א שם נתקשה בזה, וכה כתב, “ואע”פ שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים“. ע”כ. והנה הכא בחולה שיש בו סכנה עסקינן, ועם כל זה מבואר דאלמלא טעם מיוחד זה שהשעה צריכה לו, לא היתה התפלה מתקבלת, ולפי”ז שמא יש ללמוד במכ”ש שאין להתפלל על חולה שאין בו סכנה, היכא דהוא גרם בפשיעתו לחוליו. אכן גם לפי”ד הריטב”א, אכתי לא שמענו כאן שום מניעה מלהתפלל, כי חובת הערבות בין בני האדם היא להציל, ובכלל חובת ההצלה, גם ההשתדלות הרוחנית דהיינו תפלה, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, ואדרבה שמא תהיה לאיש ההוא איזה זכות שתתקבל התפלה, הגם שהוא בר חיובא בפשיעתו בשמירת נפשו. [ובעיקר הענין מסתבר דרבי חנינא אכל בשגגה גמורה מהבצל ולא הכניס עצמו בכוונה לסכנה, והגמ’ רק סיפרה עובדא היכי הוה לפרסם מציאות הסכנה בבצל, וזה דלא כמשמעות הריטב”א המחודשים שעשה כן במזיד. וכן העיר חתנו של מעכ”ת, מורינו הגר”ד קוק שליט”א. וצ”ע].
סברת השבות יעקב המחודשת
ב. וכעין ד’ הריטב”א הנ”ל, וביתר שאת, מצינו גם להגאון מהר”י ריישר בעיון יעקב עירובין שם, דאלמלא הטעם שהשעה צריכה לו, לא היו צריכים להתפלל עליו, כיון דהוי כעין מאבד עצמו לדעת וכו’. וכ”כ הגיעב”ץ בעירובין שם. וכ”כ עוד בעיון יעקב ליומא (לה ע”ב) במאי דאיתא שם, שראו שמעיה ואבטליון את הלל כששכב בעליית הגג ושלג על גופו, כי ראוי הוא זה לחלל עליו את השבת, וצ”ע מה ראוי בו יותר מכל יהודי שבכדי להצילו מחללים שבת, וביאר דכיון שעלה לגג מדעתו הוי ליה כעין מאבד עצמו לדעת, [ועליו אין לחלל שבת], אבל כיון שעשה כן לכבוד התורה הקדושה ראוי הוא לחלל עליו את השבת. ע”כ. וכן מבואר בספרו שו”ת שבות יעקב (ח”א סי’ טז).
הרי לנו מדבריו של הגר”י ריישר ב’ חידושים, שאין לחלל שבת בכדי להציל אדם שנעשה מסוכן ע”י רשלנותו במזיד, וגם שאין להתפלל עליו שיבריא. ובשו”ת אור גדול (סי’ א, דף ה סע”ד) הביא ג”כ ראיה מההיא דיומא שאין לחלל שבת בשביל מאבד עצמו לדעת. ע”ש. ובס’ מאור ישראל (יומא פה ע”ב) כ’, דלפי”ד הריטב”א שאין להתפלל על מע”ל, כ”ש שאין לחלל שבת בשבילו. ולפמשנ”ת לעיל אין פה ראיה, והריטב”א לא כתב שלא להתפלל, רק שהגמ’ הסבירה אמאי הועילה התפלה, למרות הקטרוג שהיה עולה מתוך החולי שעליו התפללו. וק”ל. ובעיקר ד’ העיון יעקב בלשון הגמ’ ראוי הוא זה, הרבה אנפין יש לפרש דברי הגמ’, ואין הכרח כלל לפירושו, וכבר האריכו בזה הספרים בכמה אנפי.
ראיית המנ”ח ודברי האחרונים ע”ד
ג. ובעיקר דברי השבות יעקב, מצינו לו חבר הוא הגאון מנחת חינוך (סי’ רלז) שהביא מה שאמרו בסנהדרין (עג ע”א) מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו, שנאמר “לא תעמוד על דם רעך”, ופרכי’, והא מהכא נפקא, מהתם נפקא, אבדת גופו מנין שנא’ והשבותו לו, ומשני, אי מהתם הו”א בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר ומיגר אגורי אימא לא, קמ”ל. ואם איתא דיש להציל גם מע”ל, אמאי לא משני דמפסוק “והשבותו לו” לא ידעי’ הצלה למע”ל, כדקיי”ל בעלמא דהמאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, וקמ”ל לא תעמוד על דם רעך לרבות חיוב הצלה למע”ל. הרי מזה שאין חיוב הצלה למע”ל הן בחול וכ”ש בשבת. עכת”ד.
אכן יש לדון טובא בראיה זו, דאפי’ סלקא דעתין ליכא, כיון דנפש לא הויא כממון, דנפשו של אדם אינה שלו, ולא שייך בה הפקר, וכבר דברו מזה גדולי עולם וכתבו ראיה זו ושוברה בצדה, ולכן יש להצילו ולחלל עליו שבת, ראה שו”ת מהר”ם יפה (סי’ יג), וכן הוא בתשו’ החלקת יואב שנדפסה בשו”ת דברי יששכר (סי’ קסט), ועוד. ואת עלית שמצינו לחד מן קמאי הוא מהר”ם מרוטנבורג בתשו’ (סי’ לט) שכתב בהדיא, דהטובע בנהר ואומר אל תצילוני אין שומעין לו. [ולהתעקש ולומר דמיירי שנפל מאליו לנהר ואמר אל תצילוני, לא נהירא, וגם לא שנא ממע”ל הרגיל]. וכן כתבו לדינא עוד אחרונים, וכאשר כולם נקבצו באו בבקיאות עצומה בתשו’ גאון עזינו הגרע”י זיע”א בתשו’ יביע אומר ח”ח (חאו”ח סי’ לז אות ה בהערה). ע”ש.
ראיית הגר”ד קוק לשיטת השבו”י והמנ”ח
ד. וחתנו של כת”ר, הוא ניהו הגאון ר’ דב קוק שליט”א אמר לי שיש כדמות ראיה לדעת השבו”י והמנ”ח, ממ”ש בסנהדרין (עב ע”ב) דהבא במחתרת בשבת ובשעת חתירתו נפל עליו גל והוא עומד למות, אין לחלל עליו את השבת בפיקוח הגל. ופרש”י “אם כשהיה חותר נפל עליו הגל, כיון דניתן להורגו בלא התראה, גברא קטילא הוא משעת חתירה“. ע”כ. [וראה היטב לשון הרמב”ם סוף הלכות גניבה. ע”ש]. הרי לפנינו יסוד הדברים דכיון דמסר עצמו למיתה, תו לא מחללינן שבת בעבורו, וה”ה בכל מאבד עצמו לדעת. ומצאתי שכ”כ בשו”ת מהר”ש אייגר (ח”ב בכתבים סי’ נא). וע’ להלן (שלהי אות יא). אכן יש להעיר שמא “גברא קטילא” על פי דין תורה שאני. וכ”כ יסוד זה בחכמת שלמה קלוגר (סי’ שכט) והביא ראיה משבת (מה ע”א) בסוגיא דטלטולי שרגא. ויש לדון בדבריו, כאשר יראה המעיין.
ומצאתי להגאון מהרי”ל דיסקין בתשו’ (קו”א סי’ ה אות לד) שכבר הרגיש מההיא דבא במחתרת, ודחה, דשאני התם שכבר ניתן לו דין הרוג. ועצ”ב. והנה כבר העירו האור גדול (שם) והגרח”ע בשו”ת אחיעזר (ח”א סי’ יח), אמאי אין להצילו, הרי קיי”ל ברודף לאחר שיצא מן המחתרת שאסור להורגו כיון שיצא מן הרדיפה, והכא הרי כיון שנפל עליו הגל הוי כיצא מן המחתרת ואפי’ עדיף טפי. ומצאתי להגאון ר’ איתמר גרבוז שליט”א (בשיעוריו לסנהדרין שם) שביאר יפה, דהנה הרודף אחר חבירו להורגו והכוהו בני אדם כדי להורגו, באופן שלא יכלו להציל בא’ מאבריו, ונפל הרודף עי”ז למשכב, ומעתה ידוע שכבר לא יוכל לבצע זממו, ויש לדון אם עתה יש לדאוג לרפואתו ולהצילו במה דאפשר, ומדברי רש”י נראה דכיון שזהו דינו ליהרג, תו אין מצווין להצילו, דזהו עונשו ואם ימות ימות. וכפי הנראה שלזה כיון מהרי”ל דיסקין שם. וכ”כ בס’ “משנת פקוח נפש” (סי’ מג). ע”ש. ועמש”כ הגאון ישועות ישראל מקוטנא (סי’ כא). וע”ע בס’ מרגליות הים (סנהדרין עב ע”ב, אות ו), ובמש”כ בזה ידידינו הג”ר ישי שרגא שליט”א בס’ תורת העובר (עמ’ תתט). ואכמ”ל.
מה מוטל על האדם לשמור בתקופת הקורונה
ה. ואמנם גם לדעת השבו”י והמנ”ח ומהר”ש אייגר, הלא הם דיברו במי שסיכן עצמו ממש, ובזה אמרו שלא יתפללו עליו, אבל ההולך ואינו שומר את ההנחיות, ברור שאינו בגדר מסכן עצמו בודאות, כי הרי הכל לוטה בערפל בענין זה, וכמה וכמה גדולי עולם, וביניהם פוסקים חשובים ואדמורי”ם גדולים, אומרים שאין שום חיוב מדיני נפשות לעטות מסכה, [ודיני ממונות איכא, שהרי יכול לקבל קנס ת”ק שקלים …], ויש מאנשי הרפואה שצועקים בקול גדול שהמסכה יותר מזיקה ממה שמועילה, כי האדם שואף כל הזמן את האויר המזוהם לתוך גופו וכו’, ופוק חזי במדינות אחרות שאמנם יש להם דעות והסתייגויות בענין הקורונה, אכן סוברים בהרבה דברים שאין צורך להקפיד בהם כמו שעושים כאן בא”י, ואת עלית על כולנה, עדותי זאת נאמנה, כי הייתי במחיצת חולי קורונה, פעמים הרבה מי מנה, בלא שום מרחק בשום צד ופנה, ורק לאחר חצי שנה, פתאום באה עלי מחלת הקורונה, וכן שמעתי מכמה אנשי אמנה, עוד כהנה וכהנה, ומאידך גיסא, רבים אשר שמרו עצמם למאד מאד, לקו בחולי זה במהירות הבזק, ויהי לפלא בעיני כל, והכלל הוא, שאין כלל ברור בענין זה.
ולא באתי לזלזל באופן נחרץ בהנהגת הכלל בענין הקורונה, מה גם שמורינו הגאון המופלא ר’ דב הכהן קוק שליט”א, חתנו ואהוב לבו ונפשו של מעכ”ת, אשר ידוע שאינו מצורף לסברת הקיצוניים לחומרא בענין הקורונה, מ”מ אמר כבר בתחילת השתוללות הנגיף הזה, שישתדל כל אדם ליזהר שלא ישתה מכוס של חבירו וכיו”ב, אבל אי אפשר להפליל את מי שאינו אובססבי ביחס לקורונה, וזה מה שבאתי להאיר שאי אפשר להגדיר ענין זה כסכנה ודאית של ממש וכו’, בלי להכנס לויכוח איך לנהוג למעשה. [וגם על זה יש לעורר, כי בעקבות הקורונה הזאת, רבו מאד מחלוקות בין האנשים, ובתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות, נעשו ניצים זה לזה, וכל אחד מנסה להגדיל הוראת רבו, ותוך כדי דיבור מבזה את רבו של חבירו, ומגיפה חדשה היא זו, (ולא כמא”ד חדש ממש … אלא שנתחדשה גזירתה, בשינוי אדרת), לשון הרע ורכילות ובזיון רבנן ותלמידיהון, וזו צרה גדולה הרבה יותר מצרת הקורונה, ה’ ירחם].
ביאור דעת קדשו של הגר”ח קניבסקי שליט”א
בענין ההנהגה מלחמת המפרץ וגם עתה בתקופת הקורונה
ו. והעידו לי באי ביתו הקרובים ביותר של מרן שר התורה מופת הדור הגר”ח קניבסקי שליט”א, כי כמה וכמה פעמים אמרו לו שיש “מגיפה” ונקראת כך וכך וכו’, ואמר איני מכיר מגיפה כזו …, ולא אבה לשמוע ענין זה. ומתחילה ועד סוף אמר כל הזמן שיש ללמוד רגיל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובפרט תינוקות של בית רבן, וידוע שהסתירו את דבריו והבליעום בנעימה מפני כל מיני סיבות, וכך היה גם במלחמת המפרץ שכל העולם אמרו שיש סכנה וצריכים לנקוט בכל מיני צעדים מחשש לגז כימי, וכל יושבי ארץ הקדש הלכו להביא מסכות גז וקנו חומרי איטום לחלונות ודלתות הבתים, והיתה אימה גדולה, ואז הייתי ילד קטן וזכורני שאבי שיחי’ לא התייחס כלל לפחד, והיה יוצא כרגיל מן הבית גם בעת האזעקות, ואז יצאה שמועה מפי קדשו של הגר”ח קניבסקי שליט”א שלא אבה להסכים להנחיות הבכירים בבטחון וראשי המדינה, ונכנסו אצלו כמה רבנים גדולים, ועמד בשלו שאין שום סכנה ממשית, ובפרט בבני ברק אתרא דמרן החזו”א, [וגם מרן הגראי”ל שטיינמן זיע”א מעולם לא התיר לעבור על איסורי תורה בשבת, בשביל לקיים את כללי השמירה שנתפרסמו אז, והגרח”ק גם על איסור קל לא הסכים לעבור]. ולבסוף הכל ראו כי הצדק עם מרן שר הצבא הגר”ח שליט”א.
והרה”ג רבי יוסף אליהו לורנץ שליט”א (בעמ”ס משנת פקו”נ ועוד) שלח מכתב שאלה להגר”ח ושאלתו בפיו, איך הורה בזה כנגד כל ה”מומחים” שאמרו שיש כאן ממש פקו”נ או לכל הפחות ספק פקו”נ, והשיבו הגר”ח בקצ”ר של קיימא כדרכו בקדש בזה”ל, “מסברא שהכל שטויות”. וראה בספרו “משנת פקוח נפש” (סי’ י אות ט ואות י) מה שביאר בזה בדברים נפלאים ממש, במשל לעיירה הסמוכה לספר, שהבחינו השומרים ביום שבת קדש, שמאחורי גדר אבנים מסתתרים מחבלים, וראו מידי פעם מבין החרכים את זוג עיניהם הרצחניות שמתבוננות על העיירה כחיות טרף למצוא שעת הכושר לצאת ולהרוג, ואמרו כולם שיש בזה פקוח נפש וחייבים לצאת להלחם בהם וללכדם, אמנם היה שם צדיק ובעל רוח הקדש, אשר נגלה לו שמאחורי הגדר נמצאים שני שועלים, אשר מצאו שם מחסה מהשמש היוקדת, וזוג העינים המשתקף בינות האבנים, הינם של שועל, ואפשר להתבונן ולהבחין שכן הוא, והנה מה שחשבו כולם שמדובר במחבלים, כי כן היה נראה במבט שטחי, ומרוב פחד לא העלו כלל אפשרות אחרת, ורק אותו חכם שנגלה לו פשר הדבר, יכול היה להבחין בכך מסברא. עכ”ד הנחמדים, וראה עוד שם מה שהביא בזה. דון מינה ואוקי בענין הקורונה, אל נא רפא נא. [וכבר אמר לנו הגר”ד קוק שליט”א דזה פשוט וברור שהגר”ח קניבסקי שליט”א בעל רוח הקדש].
כח הבטחון והאם יש מעלה כשבוטח בדברי הצדיק
וכדאי לעורר על זה שהכל תלוי בבטחונו של אדם בה’ כי אז לא יאונה לו כל אוון, וכבר ידוע ענין זה ממרנא הגר”ח מואלוז’ין זיע”א בס’ נפש החיים (שער ג פי”ב) שהוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא ישלטו בו ולא יעשו שום רושם כלל ועיקר, כי כשאדם קובע בלבו ה’ הוא האלקים האמיתי ואין עוד מלבדו שום כח בעולם כלל, והכל מלא אחדותו הפשוטה ית”ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ולא משגיח על שום כח אחר, וממילא יתבטלו אליו כל הכוחות שלא יוכלו לפעול בו שום דבר וכו’, וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול עניינים ונסים מתוך סידור כוחות הטבעיים וכו’. ע”ש בלשונו הקדוש. ואני מוסיף חידוש מיוחד בעניני בטחון, כי גם מי שיש לו קושי לבטוח בה’, אך מרגיש שיש לו בטחון בדבריו של צדיק וגדול הדור כמו הגר”ח קניבסקי שליט”א, יש בזה כח גדול לישועה, כי הצדיק מחובר בחיבור לטהרה להשי”ת בלי שום חציצה כלל ועיקר, והמחובר לטהור טהור ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני, והגם שלא זו הדרגה השלימה באמונה, מ”מ יש בזה חשיבות.
ולא הייתי אומר כזאת מעצמי, אך חילי מדברי הגאב”ד ווינדאוי ר’ אפרים סאמאנאוו זצ”ל (חתנו של הגר”ח ברלין) במכתבו הנדפס בספר “פירות החבר” הנספח לשו”ת נשמת חיים (סי’ מו) וזת”ד, פעם ישבו אצל ר’ חיים מואלוז’ין אברכים במסבה, והנה עלה בהם חשק לשתות גראק, ר’ חיים אמר להם שיאחזו במידת הבטחון שה’ יזמין להם כזאת וה’ ימלא בטחונם, האברכים השיבו שקשה להם הדבר, כי לבם אינו בטוח בזה, אז אמר להם ר’ חיים אם כן איפה תבטחו בי ואני אבטח בה’, ע”ז השיבו האברכים כי דבר זה אפשרי להם, והנה בתוך כך באה נערה והביאה בקבוק ראם ששלח אביה משלוח מנות לר’ חיים, האברכים התענינו לשאול את פי הנערה ממי היא וכו’, והיא ספרה בתמימות שאביה בא מן השוק ושאל אם כבר שלחו לרב משלו”מ, וכשאמרו לו שעדיין לא שלחו, לקח בקבוק יין ונתן לה להביא לבית הרב, אבל תיכף לקח היין מידה, ואמר בטח הרב יפקפק ולא יסמוך לשתות מיין זה, ותמורתו נתן לה בקבוק זה של ראם, וכשבאו חשבון נוכחו כי החליפין של יין בראם, היו ממש באותה שעה שאמר ר’ חיים כי הוא בוטח בה’ שיזמין את מבוקשם. עכ”ד המופלאים. וכבר ביאר הגרי”ח מבבל בבן יהוידע (ב”ק ס ע”ב) שהפחד מן הנזק חמור שבעתיים מהנזק עצמו.
דעת הגר”ח פאלאג’י וסיעתו
בענין ברכת הגומל למאבד עצמו לדעת שהבריא
ז. ומה שהביא מעכ”ת משם הגר”ח פאלאג’י שכתב, אודות מה ששתה סם המות וחלה מאד, שאם הבריא לא יברך הגומל לחייבים טובות. הנה אדרבה הגר”ח פאלאג’י בשו”ת לב חיים (ח”ג סי’ ג”ן) כתב שיש יותר חיוב לברך הגומל בכה”ג, ודייק כן מלשון השו”ע (סי’ ריט ס”ט), וכתב עוד, כי אין לך הגומל “לחייבים” גדול מזה, שניסה לאבד עצמו לדעת, ועם כל זה חס רחמנא עליו, ונתן סיעתא לרופאים להעלות ארוכה למכתו. והרב המעתיק והעורך של הס’ לב חיים, (בנו של מהר”ח פונטרימולי בעל ספר “פתח הדביר”), כ’ בהגהתו שבספר לב חיים שם, שכן פסק הגאון מהר”ר נסים חיים מודעי בעמ”ס “מימר חיים”. והמעתיק אמר שיש לו ג”כ ראיה שיש לברך בכה”ג, מהמבואר בד’ החיד”א במחזיק ברכה (סי’ ריט סק”ב), מה שענה סבו ר’ יצחק זרחיה אזולאי לשאלה שנשאל בחלום ממהר”א נחום בעל “חזון נחום” וכו’. ע”ש. ושהגאון מימר חיים הסכים עמו בראיה זו. הרי לפנינו דעת שלשה גדולים בתשו’ לב חיים הנ”ל שגם המאבד עצמו לדעת מברך הגומל.
וכן מצינו להגאון מהר”ר אברהם מיוחס בשו”ת שדה הארץ (ח”ג סי’ ז), אודות השאלה על מי שלא שמר עצמו כדבעי בימי הקור, וחלה בצנים פחים, דהגם שהחולי הגיע על ידי אי השמירה שלו, מ”מ כיון דאין ספק שהרפואה באה לו מן שמיא בגזירת עירין קדישין, והרופא בעלמא הדין אינו אלא שליח, והשי”ת הוא שלח דברו הטוב וירפאהו, על כן בודאי יברך ברכת הגומל. וכן מנהג העולם לברך ברכת הגומל על מחלת הקדחת של צנים פחים, לאחר שעבר החולי מכל וכל ונתרפא לגמרי. ע”כ. ומדבריו מבואר ג”כ ובמכל שכן לענין המאבד עצמו לדעת שיש לו לברך הגומל כשחוזר לחיים טובים ולשלום וכנ”ל. וכן כתב גם הגאון ר’ עזריאל הילדסהיימר (חאו”ח סי’ כט) כדברי הגר”ח פאלאג’י ממש. וכן הביא לדינא ד’ הגרח”פ, הגאון רבי יוסף שווארץ מגראסוורדיין בשו”ת ויצבור יוסף (סי’ פא), והגרי”ח סופר בכה”ח (סי’ ריט ס”ק מח). וע’ מה שהרחיב בזה בס’ תודת חיים (בקו’ מעשה נסים סי’ טז).
דברי הר”י בן מיגאש בנידון מי שגרם לעצמו להיות חבוש
ח. ובתשו’ רבינו יוסף הלוי בן מיגאש (כתיבת יד סי’ צ) שהובאה בברכ”י (סי’ ריט סק”ד) אודות חבוש בבית האסורים שמברך הגומל, האם מיירי דוקא בחבוש על עסקי נפשות, או שה”ה החבוש על עסקי ממון, דן ידין בתוך דבריו, במי שיש לו יכולת לפרוע המס למלכות או החובות לחבריו, ונמנע לפרוע משום היותו מורד, או כדי שיוותרו לו מקצת החוב עי”ז, ובעקבות מרדו חבשוהו בבית האסורים, ואילו רצה לא היה נחבש וכו’, אם לא שיאמרו לנו בכיו”ב “נתת דבריך לשיעורין”. עכת”ד. ולכאו’ נראה מדבריו אלה שהמתאבד לא יברך כיון שסיבב הכל לעצמו. אכן מלבד מה שמבואר בסיום דבריו די”ל בזה לא פלוג, [וכן הבין הגרי”ח מבבל בס’ בן איש חי (פ’ עקב אות ט) ופסק לדינא שגם החבוש מחמת מרדו מברך הגומל כשיצא, וכן הבין גם הגאון שמח נפש (מע’ הגומל). ע”ש. וכ”כ בפשיטות בתשו’ ר’ עזריאל הנ”ל].
ומ”מ גם אם נאמר דבחבוש לא מברך, עדיין אין מזה ראיה לבעל יסורים קשים מחמת התאבדות או זלזול בשמירת הגוף שנתרפא, כי יש לחלק [בדוחק], דבחבוש הברכה היא על זה שיצא לדרור ונעשה בן חורין, וכמבואר בתשו’ הר”י מיגאש שם, ובאופן שמרד במלכות וגרם הסגר לעצמו, יש צד לומר שלא חש ברע מההסגר, [ויתירה מזו, ידעתי על מעט אנשים, ששמחים להכנס לבית האסורים], אבל ביציאה מן היסורים בודאי לא שייך לומר סברא כזאת, ומי יאמר על עצמו שחביבין עליו היסורין, ורבי אלעזר שהיה מזמינם (כמבואר בב”מ פד ע”ב) שאני, ואדרבה הרי גדולי עולם אמרו (ברכות ה ע”ב) לא הן ולא שכרן, ולכן נראה שהיוצא מן היסורין, אפי’ שהוא הביאן על עצמו, שפיר מברך הגומל.
דברי הפוסקים החולקים על הגר”ח פאלאג’י
ט. אכן הביא כת”ר בנימוקיו מדברי הגאון מנחת אלעזר ממונקאטש (ח”ד סי’ מז), אודות מי שסיכן עצמו כדי להרויח ממון, וניצל בדרך נס, שלא יברך הגומל וכו’. [ולפי”ז כ”ש המאבד עצ”ל שאם ניצל לא יברך הגומל]. והנני יוסיף להביא, כי מצינו כמה רבנים גדולים שחלקו ע”ד הגר”ח פאלאג’י הנ”ל, כי כן כתב מהר”א מיוחס בשו”ת שדה הארץ (ח”ג סי’ ז) בשם הרב המובהק מהר”י הכהן, שהחולה בצינים פחים, שהחולי הגיע ע”י התרשלות משמירה על עצמו כדבעי מפני הקור (כמבואר בכתובות ל ע”א), לא מברך הגומל כשיבריא. [ואמנם הגהמ”ח שם פליג עליה כמ”ש לעיל]. וכן מבואר בתשו’ ר’ משה יעקבזון בשו”ת רבי עזריאל הילדסהיימר שם. וראה גם לשנים מגדולי רבני הדור האחרון, הלא המה הגאון המקובל רבי עבדיה הדאיה בשו”ת ישכיל עבדי ח”ב (בקו”א או”ח סי’ ב), והגרא”י וולדנברג בשו”ת ציץ אליעזר (ח”י סי’ כה, פרק כג), שהכריעו לדינא דלא כתשובת לב חיים הנ”ל. וכן נוטה דעת גאון עזינו הגר”ע יוסף זיע”א בס’ חזון עובדיה (הלכות ברכות, עמ’ שעז), שמאחר שעשה מעשה חמור לשלוח יד בנפשו וכו’, אין לו לברך הגומל כשניצול, שעליו נאמר “ובוצע ברך ניאץ ה'”, שמזכיר עונו בתוך קהל ועדה, והברכה באופן כזה היא “מנחת זכרון מזכרת עון”, ולכן שב ואל תעשה עדיף. עכ”ד. [וע”ש מה שכתב לחלק, דבחולי הקירור אפי’ שנתרשל שפיר מברך].
סברת הגר”ד קוק שליט”א בנידון הנ”ל
י. ומורינו הגר”ד קוק שליט”א אמר לי, דאדם הפועל נזק בעצמו, הוי ליה כעין דינא ד”אבידה מדעת”, [וסברא זו כבר נזכרה במנ”ח (מצוה רלז) לענין חיוב הצלה כמבואר לעיל אות ג], דבזה אין שום זיקה בין החפץ לבעליו, ולא רק שאין חיוב השבה, אלא הרי אלו של המוצא, והגם שיש חילוק בין גוף לממון, מ”מ בענין המופשט שפיר יש לדמותם, ולפי”ז נוטה הדעת יותר שלא יברך הגומל בכה”ג. ושאלתיו מנוסח “לחייבים”, שהוא יותר מתאים במקרה דנן, שהרי אין כאן רק חיוב מחמת עבירות, אלא שהיה בכלל מתחייב בנפשו, ועל זה השיבני מוה”ר שליט”א, שבאמת יש לדון מה הענין שהכניסו חז”ל נוסח “לחייבים” בתוך ברכת ההודאה, הלא עיקר הענין הוא לומר שהשי”ת גומל טוב, ומלבד הפשט הידוע שיש כאן רבותא דאפי’ לחייבים שאינם ראויים גומל טובה, וא”כ הוי ריבוי בשיעור ההטבה, ביאר עוד רבינו בדרך מחודשת, כי אין יסורים בלא עוון, ואם כן היסורים שהיו עד השתא סימנא מילתא היא שהיה האדם צריך לנקות את טינוף עוונו המסויים שעליו בא החולי, ועתה בהיותו בריא אולם הוא מודה בתרתי, על ההבראה הרוחנית שיתא מכלל חייב לזכאי, וממילא על ההבראה הגשמית בגופו, דהא בהא תליא כנ”ל. [וזה הטעם שאמרו בברכות (נד ע”ב) דבברכת הגומל יהיו נוכחים בתוך העשרה תרי רבנן, ודבר פלא הוא, ולפמשנ”ת מבואר כי רק רבנן יש בהם את כח ההכרה בענין הנ”ל]. ומעתה שוב י”ל דענין זה לא שייך במי שמביא על עצמו נזק בידים, כי אין גדר גזירת שמים לכפר על מעשיו. עכת”ד.
ברכת הגומל על לידה שההריון נעשה באיסור
ורב אחאי מזכה הרבים הרה”ג ר’ יצחק אוהב ציון שליט”א, דן ידין בספרו שערי ציון (ח”ב סי’ ג אות ח), על אודות אשה שהרתה בעבירה, אם תברך הגומל לאחר הלידה, וכתב לתלות זאת במחלוקת הפוסקים הנ”ל, ובסיום דבריו כתב ששאל שאילתא דא ממרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבו דודאי תברך, והצלת הלידה לחוד ומעשה עבירתה לחוד. ועמש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (או”ח סי’ יח אות יד). ולאור דברי הגר”ד קוק שליט”א, נראה דבהרתה בעבירה לכו”ע מברכת הגומל על הלידה, כי דוקא במפקיר עצמו לנזק דהוי כאבידה מדעת אמרו דלא יברך הגומל, ולא העבירה שעשה מסלקת את הברכה, אלא האופי שבעבירה כמבואר, אבל בהרתה בעבירה נראה דל”ש לומר דהוי כאבידה מדעת. [ומצד מה שהבאנו (לעיל אות ט) משם הגרע”י זיע”א, שיש בזה כעין מנחת זכרון מזכרת עוון, יש להעיר שדנתי באחד השיחי’ם עם מרן הגר”ד קוק שליט”א, אודות הנחת תפלין במקום שיש קעקוע, שהגאון ר’ בצלאל שטרן זצ”ל רצה למנוע מצד סברת מזכרת עוון, והעיר הגרד”ק, כי זהו רק לשון מושאל מפרשת סוטה, ופשוטו של מקרא לא קאי כלל על גריעותא בהזכרת דבר עוון, ולא מצינו בכל התלמוד מניעת מעשה מצוה וכיו”ב, בגלל סברא זו של מזכרת עוון, ואמנם יש איזהו מקומן בפוסקים שנשתמשו בהשאלה בפסוק זה, כזכר ודוגמא לאסור דבר שאיסורו ברור להם בלא”ה, אך בגלל סברא זו למנוע מצוה או ברכה, זו לא שמענו בדברי חז”ל מעולם]. ונפק”מ מזה לנסע בשבת קדש ונפצע, דמברך הגומל כשיחזור לאיתנו. וראה בס’ תודת חיים (עמ’ נא), ובמה שכתב מרן הגרד”ק שליט”א בספר “אוריאל” (ח”ב עמ’ קצד) אודות הודאה על הקמת מדינת ישראל. ודו”ק.
המסתכן מחמת סיבה וניצל י”ל דמברך לכו”ע
יא. אגב אורחא, ראיתי למעכ”ת בדיון הנ”ל, שסיפר מעשה באדם שהיה מהלך ובידו שקית של יהלומים יקרי ערך, ועמד עליו כושי לקחת ממונו עם אקדח שלוף, ובעל הממון רץ מפניו ונסתכן מאד, אך ניצל בנס מהמשחית אשר עמד מולו, וכת”ר פסק לו שהוא פרא אדם ואינו שייך בברכת הגומל וכו’, לאור דברי המנחת אלעזר הנ”ל. ע”כ. ויש לי להעיר, דעד כאן לא שמענו אלא במי שניסה להתאבד בשאט נפש או שזלזל בבריאות גופו ונעשה חולה מאד וכיו”ב, שבזה כתבו כמה פוסקים שלא יברך הגומל, אבל בסיפור הזה שכל רכושו היה בידו, וכבר אמרו רבותינו “אדם בהול על ממונו”, [וידועים בזה דברי מרן המנחת שלמה זיע”א לענין כיבוי שריפה בשבת], ו”אין אדם רואה ממונו שנאבד ושותק” (כלשון תלמידי הרשב”א בשם הרמב”ן שהביא בב”י חו”מ סי’ שלג), והלא בכל היתר “בא במחתרת”, אם יניח לו ליקח הממון לא יאונה לו כל אוון, אלא שהתורה ראתה את קושי האדם להשליך כל ממונו בשביל בצע כסף של אדם שפל העומד מולו, וע’ היטב במג”א (סי’ שכט סק”ה), ובקובץ שיעורים (ב”ב ז ע”ב). ושמא יש לומר דגם המנחת אלעזר וסיעת מרחמוהי הנ”ל, הן הם יורו כי יודו ויברכו האנשים הניצלים מהמשחית בגוונא הנ”ל. [וברכת הגומל שייכא רק אם ירה בו הכושי ונרפא מחוליו, דאם לא פגעו בו היריות, יתכן רק ברכת שעשה לי נס לפי כללי הברכה המבוארים בשו”ע]. וע’ בשו”ת מהר”ש אייגר ח”ב (סי’ סג אות ו) שכתב ג”כ דהמבריח מכס והכנסים עצמו לסכנה, אין חיוב להצילו כיון דאינו חס על חייו. ולפי האמור יש להעיר על זה וכנרמז לעיל (אות ד), וכבר העיר ע”ד בס’ משנת פקו”נ (סי’ יח אות ח).
חילוק ברור בין ענין תפלה על חולה לברכת הגומל
יב. ומכל מקום רב המרחק בין ענין ברכת ההודאה של הגומל, לענין תפלה על חולה, כי הסברות שכתבו הרבנים הנ”ל שלא לברך הגומל, הנם ביחס לברכת הגומל, שלדעתם בכהאי גוונא לא שייכא ברכה זו, אך מה ענין ברכת ההודאה לסוגיית תפלה על החולה שהוא מוטל ביסורים, ובפרט אם יש בו איזה סכנה. וכן שמעתי ממורי הגר”ד קוק שליט”א, שאי אפשר לומר על מי שהולך בלא מסכה שהחולי שבא עליו מוגדר אבידה מדעת, ונפק”מ שגם לדעת הפוסקים שאין מחללין שבת על מאבד עצמו לדעת, מ”מ אם בכה”ג דידן בא לידי סכנה ודאי מחללין, דאינו מוגדר מע”ל. ואמר עוד, כי הסוברים שאין מחללין שבת על מע”ל, אין שום הכרח כלל שיאמרו את דבריהם לענין תפלה. [והבאתי זכר לדבר דהתפלה והמעשה לא שוין תמיד, דהא לא מצינו היתר לקצר חיים לחולה מיוסר, ועם כל זה מצינו היתר ואפי’ מצוה להתפלל עליו שימות ויגאל מיסוריו, כמבואר בהדיא בר”ן נדרים (מ ע”א). ע”ש. ואכמ”ל בזה]. וכבר ביררתי בס”ד בהרחבה בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ לז) כמה גדול ונחוץ כח התפלה על החולה. ועמש”כ בזה הגראי”ל שליט”א בס’ הנחמד משנת פקו”נ (סי’ סא).
תפלה על גוי משום הכרת הטוב, גם כשלא שמר על כללים
יג. ויצאה כתיבתי באח”ד (גימטריא י”ג), כי גם לשיטת כת”ר שליט”א, יש להפליא מאד, כי מאידך גיסא הראוני שמעכ”ת פרסם אודות הנשיא טראמפ מארה”ב, שנדבק בחולי הקורונה, שלא רק שצריך להתפלל עליו, אלא שחייבים להתפלל עליו, מטעם הכרת הטוב, ויש להזכיר בתפלה את שמו ואת שם אביו וכו’. [ומרן הגר”ד קוק שליט”א, כששמע בזמנו על דבר הבחרו של טראמפ לנשיאות ארה”ב, בירך שהחיינו בשם ומלכות, על “מלכות של חסד” שמתעוררת בעולם]. והרי ידוע לכל, כי הנשיא הנ”ל הכריז בקול גדול קבל עם ועדה, שאין שום צורך ללכת עם מסכה, והשתדל להראות זאת בראש כל חוצות, ואיך נהיה מחוייבים להתפלל על גוי מטעם הכרת הטוב, ונשליך יהודי חולה בלא תפלה עליו, אתמהה. מה תאמר, זה מנהג המדינה בארצות הברית, [ו”המנהג” בא מכח החלטת ה”מנהיג” הנ”ל …], הרי גם בארץ ישראל יש רבים וטובים גאונים צדיקים וחסידים שסוברים כן, וגם במערכת הרפואית יש שפרסמו שלא רק שהמסכה כמעט ואינה מועלת, אלא שיש בה כמה נזקים לאדם, ואם כן בודאי שיש לנו לא מעט לימוד זכות על מי שהלך ללא מסכה, ואיך נשליכנו ולא נתפלל עליו שיבריא.
וכפי הנראה לי, מעכ”ת רצה לזעזע את המזלזלים יותר מדאי בענין שמירת הגוף והנפש, וכאשר רמז במכתבו שנתפרסם לאחרונה בכתבי העת על חובת השמירה, ועל כן הפליג בבחי’ “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, אך מכיון ששמעתי המון מפליאים על שיטת כת”ר, אמרתי לקיים מצות שילוח ק”ן קולמוסא לשלחנו הטהור של מעכ”ת, ועתה ממש סמוך לשליחת המכתב שמעתי מחבר בי דינא של כת”ר, ידידינו האציל הרה”ג רבי יונתן שלוש שליט”א, שפלפל בזה עם כת”ר, וכבודו אמר בשיעורו בבית המדרש “בית דוד”, שלא אמר דבריו כי אם דרך לימוד, אבל למעשה בודאי שיש להתפלל עליו, וכן פרסמו כעת כי כת”ר לא התיר למסור אנשים למשטרה על המנעות ממסכה, ודלא כפי שפורסם קודם, ומה נעשה כי לוחות ראשונות נתנו ונותרו בפרסום, והעולם תופסים כמשנה ראשונה עיקר, וכאן בעיר טבריה התקשרו כמה מהמכונים “חרדים” והזעיקו משטרה, ובטלו שמחת חתן וכלה מיד לאחר החופה, ויצאה הכלה מבית חופתה בוכיה כעניה סוערה, ונא לשון בקשה אם יוכל לכתוב את דעתו בענין זה בבירור, כדי להעמיד האמת על תילה, ושלא יתלו במעכ”ת דברים שאינם מוסכמים לפי דעתו, והנני מצפה לתשובתו הבהירה בכתב ידו כדי להסיר מכשול ולהפסיק שנאת חנם בתוכינו.
העולה מכל האמור למעשה
א. יש להתפלל מדין מצות חסד על כל חולה, ואין נפק”מ אם חלה לאונסו או שהביא החולי על עצמו בפשיעתו.
ב. גם המסכן עצמו ופשע בנפשו, מחוייבים להצילו בכל דרך אפשרית, ואפי’ לחלל עליו את השבת.
ג. מי שנעשה חולה בפשיעתו, ונתרפא, נחלקו הפוסקים אם מברך ברכת הגומל, והמברך יש לו על מה לסמוך.
ד. יולדת שמברכת הגומל, אפי’ אם הרתה בעבירה, מברכת. וכמו כן מי שנתרפא מפצעיו שנגרמו לו מחמת תאונה בשבת, מברך הגומל. ואם ממשיך לחלל שבת ר”ל, יתכן שלא יברך.
ה. הפחד ממחלה וממגיפה קשה יותר מהמגיפה, ועיקר הכל חיזוק בבטחון אמיתי בהשי”ת שהוא הכל והכל הוא, וגם המעורר בעצמו בטחון בדבריו של הצדיק ההולך בדרך ה’, קדוש יאמר לו.
והנני חותם בברכת שים שלום ובהערכה רבה מאד, ובהזדמנות זאת הנני להודות לכת”ר על כמה וכמה טובות אשר הגיעוני על ידו, הן דרך ספריו הבהירים ומעוררי המחשבה, והן ע”י שיעוריו המופלאים בסגנון צח וברור ומלא אהבת ישראל, הנה שמענום בימים ובלילות דרך “קול הלשון”, ולמדתי מהם המון, זכות הרבים תלויה בו, ובשכר זאת הנני בתפלת הדיוט, ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, אכי”ר.
כה דברי ידיד קטן
יקותיאל אברהם אוהב ציון
אולי גם יעניין אותך:
- חיזוק היוצא מחולי ה”קורונה” משלחנו הטהור של מרן הגאון ר’ דב הכהן קוק שליט”א
- האם ילד חייב לקנות לאביו סיגריות
- תפלה במנין בימים אלו, וברכת כהנים דרך מרפסת
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום