אפליקצית עץ חיים
ברכת שהחיינו לעקורים השבים הביתה
כבוד ידידינו היקר והנעלה
הרה”ג ר’ יהודה טאוב שליט”א
הנני בתשובה מאהבה למעכ”ת שליט”א על אשר בקשני להציע בפני רבינו הגדול מרן הגר”ד קוק שליט”א, אם דעתו מסכמת להוראה שכתב כת”ר אל תושבי “עוטף הצפון” שחזרו לאחרונה לביתם בעקבות “הפסקת האש”, שיש להם לברך “שהחיינו” או “הטוב והמטיב”.
א. ומעכת”ר שליט”א תמך יתדותיו עמש”כ בברכות (ס ע”א) בדין ברכה על הטובה כו’, היכי דמי, כגון דאשכח מציאה, אע”ג דרעה היא לדידיה, דאי שמע בה מלכא שקיל לה מיניה, השתא מיהא טובה היא. וכ”פ בשו”ע או”ח (סי’ רכב ס”ד). הרי שהאדם צריך להודות לה’ ולברך על הטובה שבאה לו עכשיו ו”באשר הוא שם” דיינינן ליה, ולא איכפת לן בספק העתיד לבא שיש בו רעה. [דאי בודאי תצמח רעה, אין לו לברך השתא. וע”ש בפיהמ”ש לרמב”ם וברא”ש ובמאירי, וראה מה שהרחיב הגרי”י ריין שליט”א בס’ “פני יוסף” (ברכות סי’ רה) בביאור לשונות הראשו’ בענין זה]. דון מינה לנ”ד, דכיון שיש לאדם טובה בזה שהוא חוזר לביתו ולחומותיו, יש לו לברך את ה’ בשמחה ובטוב ללב ולא לחוש לספק רעה העתידה לבא.
ב. וכעי”ז כ’ הר”ן בגיטין (יט ע”ב ברי”ף) “ומכאן נראה לי, דמאי דקיי”ל זכין לאדם שלא בפניו, כל שהדבר בעצמו זכות, אע”פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות, זכה וקנה, דהא הכא כשמזכהו [המלוה ללוה] קרקע כל שהוא, מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו, ואפ”ה אמרינן דמהני”. עכ”ל. וע”ע במאירי (עירובין פא ע”ב, חולין פג ע”א) שכתב כד’ הר”ן הנ”ל. [ובס’ אשל אברהם ניימרק (ברכות ס ע”א) כ’ דמגמ’ הנ”ל יש ראיה לד’ הר”ן. וע”ע בס’ צל”ח החדש (מאמר ח). ואם כי יש לדון ולחלק בין סוגיית ברכות לדיני ממונות, מ”מ לשון הר”ן מוכיח כהנ”ל. ועפרש”י ערכין (יג ע”ב, ד”ה בנבל), ותוס’ פסחים (קטז ע”ב). ואכמ”ל.
ג. והנה בעיקר ד’ הגמ’ בברכות שם צ”ע, דמה בכך שיכול להיות שישמע המלך על דבר המציאה ויקחנה ממנו, וכדאמר ראב”ע לדביתהו (ברכות כח רע”א) לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר, וא”כ ראויה היא הברכה לבא מ”מ *). וצ”ל דמיירי באופן שהמלך יקחנה ממנו וייסר אותו, וכמ”ש רעמ”ב במשנה שם, וע”ע בפירושו לאבות (פ”ב מ”ח). וכעי”ז כבר כ’ הרא”ש (שם סי’ יז) שיעלילו עליו ויקחו שאר ממונו, וע”ש בתר”י. וכ”כ הר”י מלוניל (ברכות שם) דיש חשש שיאסרוהו בבית האסורים מחשד שמסתיר חלק מן המציאה. וע”ש בלשון המאירי. ועמש”כ בס’ “אפר קדושים” (סי’ ד, עמ’ כ).
*) והעולם אומרים בזה, דכאשר אדם מקבל מתנה ומתרגל אליה, קשה לו הפרידה ממנה, ואע”פ שלא עבד ולא טרח עליה כלל, כיון שכבר הורגל בה, יש לו צער בהפרדו ממנה, ופעמים שעדיף לו לאדם הצער לא לקבל מתנה מאשר לקבל ואח”כ יקחוה ממנו. וכעין יסוד זה מתבאר בשבת (קנג ע”א) דאע”ג דכל ההיתר ליתן כיסו לנכרי, הוא משום דטרח בכיסו וחייס עליה וכו’, שלכן בהפקר ליכא להאי היתרא, מ”מ אם כבר זכה בהפקר הו”ל כ”כיסו”. ובפשטות י”ל דלא פלוג רבנן, אך י”ל כהנ”ל דלאחר שזכה בדבר יש לו חיבור עמו וקשה עליו הויתור אע”פ שלא טרח בו.
אבל מלשון הגמ’ בברכות משמע שאין זה עצה טובה לוותר מעיקרא על דבר זמני, ולישתמיש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא. ועכ”פ מוכח בגמ’ שאם היה הדבר ברור שיקחנו ממנו המתנה, לא יברך הטוב והמטיב, אע”פ שיש לו שמחה איזה זמן, כיון שתקנת הברכה היא על קנין גמור, [אלא שיש לדחות דשאני הכא דמיירי שיקחוה ממנו ביסורים]. וכן העלה בתשו’ הגרע”י שלזינגר ח”א (סי’ עז) שלא לברך בכגון דא. וקדמו בתשו’ חת”ס (יו”ד סי’ רצט, ד”ה אמנם), וע”ע בתשו’ מהרש”ם ח”ב (סו”ס רכב). וכן שמעתי ממרן הגר”ד קוק שליט”א דמתנה זמנית מוגדרת “קנין פירות” וקיי”ל דק”פ לאו כקנין הגוף, ה”ה דלא מברך. ואמר רבינו דה”ה במתנה ע”מ להחזיר. עכ”ד. וכעת אכמ”ל טפי.
ד. ואמר מרן שליט”א דשאני המוצא מציאה שהיא כשלעצמה דבר שלם ומשמח, רק שיתכן שיהיה סיפור על גבי המציאה, שלאחר זמן יבא המלך ויקחנה ויצער את המוצא כהנ”ל, שבזה אמרו שאין לך אלא שעתו ושמחתו “באשר הוא שם”, והחשש העתידי הוא כדין “דבר שלא בא לעולם”, ולכן אמרו ששמחת המוצא המושלמת לא תגרע מן הברכה בגלל פנים חדשות שספק אם יבואו בעתיד.
לא כן בנ”ד שהחוזרים לביתם מחמת צער השהות בגלות הפינוי, כבר מהשתא אין ישיבתם בביתם בגדר שמחה שלימה, שהרי ישיבה נורמלית בבית היא “ישיבת קבע”, ולא ישיבה על דעת שאולי יצאו משם, ונמצא שיש כאן חסרון עכשווי בגוף הדבר הטוב, והחסרון הוא לא ב”סיפור” שהוא בכלל “ספק עתידי”, אלא שחסר כעת במהות צורת הבית ובגדר הישיבה בו, והבן החילוק.
ה. והביא רבינו מ”ש בסוכה (כג ע”א) העושה סוכתו בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל, ורבי עקיבא מכשיר. מעשה בר”ג ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד ר”ע ועשה סוכה בראש הספינה, למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו ר”ג, עקיבא, היכן סוכתך, אמר אביי, דכו”ע היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה – לא כלום היא, יכולה לעמוד בשאינה מצויה דיבשה – כו”ע לא פליגי דכשרה, כי פליגי – בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, ר”ג סבר סוכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים – לא כלום היא. ר”ע סבר סוכה דירת עראי בעינן, וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה – כשרה.
ו. וקיי”ל הלכתא כר”ע דהסוכה כשרה, הרי לפנינו דסוכה זאת שבים, אין לנו לדון אותה לפי מקומה בתוך הים, אלא לפי המצב אם היתה מחזקה מעמד ביבשה, ועלה במחשבה דון מינה ואוקי באתרין, דאם כי דירה זו ב”קרית שמונה” ושאר העוטף, אינה מוגדרת כמחזיקה מעמד ברוח מצויה, מ”מ כיון שדירה כזאת במרכז הארץ בודאי יש לה מעלה גדולה, א”כ בתר שאר העולם אזלי’, ועל כן כל מי שנתמלא לבו שמחה על שזכה לשוב לביתו בשלום, שפיר מצי לברוכי שהחיינו או הטוב והמטיב, ותבא עליו ברכת טוב. אלא שדברים אלו מופרכים מתוך הסוגיא, שהרי נאמר בגמ’ דסברת ר”ע באה מיסודו דסוכה דירת עראי בעי’. וא”כ א”א ללמוד מזה יסוד לכל מקום.
ז. ומ”מ אמר מרן שליט”א שלענין הלכה צדקו דברי מעכ”ת שליט”א, אך לדעתו רק מי שיש לו בפועל שמחה בחזרתו הביתה, יכול לברך שהחיינו, והגם שאין כאן שם בית בשלימותא, וגם חזינן שיש כאלה שכלל לא שבו לבתיהם למרות ההכרזה על “הפסקת אש”, [ושמענו שהופרה במקצת מצד המחבלים הלבנונים, שיצא מהם טיל לכיוון “הר דב”], מכל מקום כיון שהברכה הזו היא על המציאות של שמחת האדם והתועלת שיש לו בדבר שבא לפניו, א”כ חיך אוכל יטעם, והמבקש לברך לפום מצב שמחה דיליה, תבא עליו ברכת טוב.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום