אפליקצית עץ חיים
נס הצלת הילד – וברכת הגומל של אביו
מעשה שהיה לפני כמה ימים בפעוט בן כמעט שנתיים [ושמו “משה דני”] בנו של אחד ממתפללי בית הכנסת “אוהבי ה'” ב”פלטבוש”, שטבע באמבטיה והזעיקו לאנשי ה”הצלה” ועשו החייאה וכו’.
כולם חשבו שהילד נפטר, בגלל שלא היה חמצן למח, והיו מים מרובים בריאות, מיד שמו אותו בתרדמת וכו’ וכו’, הרופאים חשבו שגם אם יהיה נס, בלי ספק הוא יהיה מלווה בנזק מוחי למוח וכו’.
בניסי נסים הילד חזר בריא ושלם בערב שבת לבית, ונתקיים בו הפסוק (שמות ב, י) “כי מן המים משיתהו”. [מצ”ב דף מתורגם מאנגלית של מערכות הרפואה בני ברית ושאינם בני ברית, שיצאו מרוגשים מאד מהמחזה הנסי הנ”ל]. האבא הביא “קידוש” לבית הכנסת להודות לה’, ואמר שרב אחד אמר לו שאין לו לברך הגומל בשביל הילד, כד’ רוב פוסקים הסוברים לגבי ילד שחלה ונתרפא, שאין לברך בשבילו.
ואני עפר תחת רבותינו נ”ע, נראה לי שיש לחלק בין ילד שחלה ונתרפא, לילד שכמעט נפטר ותוך כמה ימים חזר לביתו, שאין ע”פ טבע שום סיכוי לזה, ונלע”ד שיש לאביו לברך או הגומל בשבילו, או “מחיה מתים” או “הטוב והמטיב” על הבשורה הטובה. אבל אמרתי לאבא שלא לברך עד שיסכים עמי אחד מגדולי ישראל, לכן אבקש אם אפשר לשאול מרנא הגר”ד קוק שליט”א מה דעתו להלכה.
בברכת התורה
ישכר דב הופמן
ברוקלין נ”י
א. מריש הוא אמינא דאולי הסוגיא שייכת יותר לברכת “שעשה לי נס”. [וע’ בב”י (סי’ ריח) שהביא מספר “אבודרהם” שכתב בשם רבי גרשון בן שלמה שהאב לא יברך על נס בנו וכו’. וכ”ה בביאוה”ל שם. אך ב”נזירות שמשון” שם כ’, שיכול לברך על בנו].
ב. ונראה לי להוסיף כאן סברא חדשה בס”ד, דבכגון דא שהבן עמד ממש בשערי מות, הרי שגם אביו ואמו מוגדרים כחולים מסוכנים, דאין אב שיוכל לסבול צער בנו כנודע בכמה דוכתי, ומעתה, רפואת הבן – היא ממש רפואת האב. וכתבתי לחידודא, אבל יש בזה גם מקום להשפיע על הדין. [וע’ היטב בלשון הב”י (סי’ ריט) בשם רבינו מנוח. ודו”ק].
ג. ובפרט שמהר”ש דוראן כתב בסוף שו”ת תשב”ץ (סי’ ד) דלא דנו [הרשב”א שהובא בב”י (סי’ ריט) והב”י אחריו] אלא על אהובו אם יברך ואפי’ חביב עליו כגופו, אבל בנו דחביב עליו טפי מגופו, שפיר מברך על הצלתו הגומל לכו”ע וגם הרשב”א ומרן השו”ע הן הם יודו לזה. והובא בברכ”י (סי’ ריט סק”ז), ושם הביא שכ”כ הגר”י עייאש בבית יהודה ח”א (סי’ ו).
ד. וכן נראה דעת הגאון שמ”ח גאגין בס’ שמח נפש (מע’ “הגומל”, בדפוס חדש עמ’ נד). ע”ש בכל דבריו. ודו”ק. וכבר הסכים לדינא הרמ”א בדרכי משה (ר”ס ריט) שיכול לברך אפי’ על בנו גדול. ע”ש. וכ”כ בהגה (שם ס”ד) להלכה. [אמנם ע”ש בביאוה”ל]. וק”ו בנ”ד שעמד על שערי מות, וכאשר הטיב מעכ”ת להדגיש ענין זה, שממילא נראה דתבא הברכה על האב ובנו.
ה. ומה שנוקטים הרבה אחרו’ שהאב לא יברך על מה שאירע לבנו, משום דחיישי לסברת מהר”ם מינץ (סי’ יד) שכתב דהאב לא יכול לומר “הגומל לחייבים”, דשמא לאו בחובו אירע הדבר, אלא מצד חוב של גלגול הבן, א”נ שמא נהרג ע”ש סופו כההיא דב”ס ומורה וכו’. ע”כ. והדברים עתיקים וארוכים.
ו. הנה לפי הסברא שכתבנו לעיל יש להשיב על טענות אלו, דמלבד מה שיש לדון על הענין של גלגול וחשש שמא נידון עש”ס, דאין לנו אלא מה שהעין רואה, והלא איכא חטאים לכל אדם, וכל אב יודע בנפשו את בעיותיו. עוד בה, דסו”ס האב היה ג”כ בכלל הסכנה מצד צער הלב הנורא שנישא עליו וכעת יצא לחיים רגועים, ושומעין טובא שיברך הגומל, ובפרט אם יש לו הרגש פנימי לזה.
ז. שוב הצגתי שאילתא דא קמיה מרן הגר”ד קוק שליט”א, ואמר לי בזה”ל, אני אומר כן לברך הגומל, כי אם הבן היה מת, אביו היה מקבל התקף לב… כך מרגיש לי… וזה באופן שהוא רוצה לברך, והברכה מתפרצת לו, [שבכגון דא נאה ויאה לברך הגומל].
ח. וכעין זה ידוע מהגרש”ז אוירבך שהפליא במנחת שלמה ח”ב (סי’ לה אות טו) למה לא מחללים שבת לכבות דליקה, הרי יכול בעה”ב להיות מסוכן בלבו בראותו את כל ממונו שהולך, ושם יש לומר דלא גרע מטבעו ספינתו בים דהגמ’ (סוכה כה ע”א) קרי לה “טרדא דרשות”, משום דמי שנכון לבו ובטוח בה’ אינו צריך להיות בצער, וע”ע בתשו’ הגרשז”א שנדפסה בס’ “הלכה ורפואה” (הרשלר, ח”ג, עמ’ ס). ועכ”פ בדיני נפשות של רחמי האב על בנו, בודאי שיש כאן גדר ספק סכנה עכ”פ, ושפיר יברך הגומל.
ט. ונפק”מ מהנ”ל לאדם שיש לו בית חרושת בשדות מחוץ לעיר, ועלתה דליקה בשבת באותו מקום, וכל המסחר שלו הולך להגמר כליל, ואמנם אין שום סכנה עכשווית בשריפה זו, רק יודעים שהבעלים של ביה”ח חולה לב, ולכשיוודע לו הדבר במוצ”ש, מסתמא לא יעמוד בזה ויהיה מסוכן למות לאלתר. דבזה יש מקום לדון שיכבו הדליקה, וכן דעת הג”ר אביגדר נבנצל שליט”א כמ”ש משמו בס’ “מקראי קדש” (פ”ז הערה ח). וכן נוטה דעת מרן הגר”ד קוק שליט”א.
י. והגר”א חרל”פ שהיה אב”ד ביאליסטוק, ארעה שריפה בביתו ונשרפו כתביו, ולאחר כמה ימים נפטר מרוב צערו ועגמת נפש שלא הצליח לצאת ממנה, וכפי שהעיד על עובדא זו הג’ אדר”ת קדש בס’ “עובר ארח” הנספח לארחות חיים ספינקא (סי’ שלד, דקע”ב ע”ב). וע”ש מה שכתב לדון דבכגון דא שמא יש להקדים להציל בדליקה את הכתבים הללו לפני תורה שבכתב, הגם דבעלמא הצלת תושב”כ קודמת לתושבע”פ, כמ”ש המג”א שם (ס”ק טו) בשם ס”ח.
יא. וכן סיפר לנו כמה פעמים מרן הגר”ד קוק שליט”א שלפני כשלשים שנה כתב ספר על כל דיני רשויות שבת וכו’ והביא את כתביו לבית הדפוס, ונעלמו הכתבים ולא נודע מקומן, והיה לו צער נורא מזה, והלך בזמנו להגר”נ קרליץ כדי לשאול שאלה שנוצרה לו בדיני ממונות בגין התרשלות המדפיס בשמירת כתביו, והתבטא מרן שליט”א שעד היום בכל פעם שהוא נזכר בזה הרי זה אצלו ממש כמצב של “שיכול בן”. והדברים נוראים.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם :
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום