אפליקצית עץ חיים
ניחום אבלים אצל מחללי שבת
שאלה: מחלל שבת בפרהסיא היושב “שבעה” על אביו שהיה “אדם כשר”, האם יש מצוה לנחמו.
תשובה בקיצור: אין מצות ניחום אבלים כאשר האבל מחלל שבת בפרהסיא. ואין בזה נחת רוח לנפטר, ובן כזה הוא מנחת זכרון מזכרת עוון עבור המנוח. כן הורה מרן הגר”ד קוק שליט”א.
לפעמים על ידי הליכת הציבור “לנחם” במקומות כאלה, יש בזה משום חנופה לרשעים, ובפרט כאשר מגיעים “רבנים” ו”בני תורה” לאהל האבלים הידועים בחילולי שבת וכו’, והם נהנים מזה ומפרסמים איך שבאים אליהם מכל החוגים, וכולם חברים טובים שלהם למרות מעשיהם הנבזים.
אמנם אם ההולכים לשם מביעים בגאון את רצון ה’, ומקיימים את רצון התורה שאמרה “לא תגורו מפני איש” להוכיח את האבל שמחוייב בשמירת המצות, ובפרט לעת כזאת כאשר מעשיו מפריעים גם לנשמת אביו, בכגון זה אין כל חשש, ואדרבה קדוש יאמר לאיש הזוכה לעשות כן, ויש לשקול כל פעולה ולעשות הכל בשום שכל ובחכמה, שלא להגיע לידי מריבה וחילול ש”ש.
כאשר הולך לבית האבל הנ”ל לשם שמים, כיון שיש צד שעל ידי הניחום יכול לקרבו ולעורר בו ניצוצי קדש לשוב לצור מחצבתו, הרי שיש בזה מצוה מצד “ערבות” של כל איש ישראל להשיב את התועים לאבינו שבשמים, ובאופן כזה אין חטא ללכת לנחמו. וכ”כ בשו”ת שיח יצחק וייס ח”ב (חיו”ד סו”ס קלט).
נימוקים ומקורות:
א. מריש הוא אמינא דכיון שאינו “עושה מעשה עמך” (יבמות כב ע”ב, וש”נ), הרי ש”לעת עתה” אין לנו עמו כלום, וכשם שאין משיבין אבידתו, ואין אוכלין משחיטתו, ואין שותין ממזיגתו, ואין מכינין עבורו מאכל ביו”ט, ואין מצרפין אותו למנין, ה”ה שאין לנו לנחמו, וזהו חלק מן ההרחקה שלנו, שלא לנהוג בו כמנהג שנוהגים בכשרי ישראל. וכבר כ’ הרמב”ם (שלהי הל’ שבת) שחילול שבת ועבודה זרה שוין נינהו, והמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו. וא”כ כשם שלא שמענו ניחומים לגוי ה”ה למחלל שבת. כך היה נראה לי בהשקפה ראשונה. ושוב בינותי דיש פנים להורות שמצוה ללכת לנחמו, ולא מצד עצמו, אלא מצד כח אחר המעורב בו ואפשר שיחתי בס”ד.
ב. הנה בשבת (קנב סע”א) איתא, וא”ר יצחק, קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר “אך בשרו עליו יכאב”. אמר רב חסדא, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר “ונפשו עליו תאבל”. וכתיב “ויעש לאביו אבל שבעת ימים”. א”ר יהודה, מת שאין לו מנחמין, הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה – לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה, לאחר ז”י איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, וא”ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי. א”ר אבהו, כל שאומרים בפני המת יודע – עד שיסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד אמר עד שיסתם הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשר. מא”ד עד שיתעכל הבשר – דכתיב “אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל”. מא”ד עד שיסתם הגולל – דכתיב “וישב העפר על הארץ כשהיה” וגו’.
ג. והרואה יראה דהאי פסקא דרבי יהודה במת שאין לו מנחמין שהולכין י’ בנ”א ויושבין במקומו, היא מוקפת במאמרים שתים לפניה ושתים לאחריה, ותוכן מאמרים אלו על צערו של הנפטר, ונראה לעין הלומד, דכיון שהלכתא דא מוקפת בד’ ענינים שיש בהם קשר של קיימא כחוט השני, המלמדנו על כאבו של הנפטר, ואבלו על עצמו, וגודל הנאתו בזה שמתכנסים לשמו ולזכרו, וידיעתה המפורטת של הנשמה בכל מה שמדובר כלפיה, וד’ כנפות הללו הם עד ממהר דמה שא”ר יהודה “מת שאין לו מנחמין, הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו“, מלבד הפשט שאין לו קרובים שישבו עליו שבעה וינחמום, יש כאן עוד רובד, והיינו כפשוטו “שאין לו מנחמין”, כי בתוך נחמת הקרובים פתיך נמי נחמת הנפטר, וכמ”ש מהרש”א שם. וכ”כ מהר”ל מפראג בביאוריו לשבת שם, שיש בפועל הנאה לנפטר מן הניחום. ומסביר שם הענין של עשרה. וע”ש
ד. וז”ל רש”י שם “שאין לו מנחמים. אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו“. ולשון זה צ”ב, דפתח ב”אבלים” וסיים בלישנא דיחיד על ה”נפטר”, ובש”ס “עוז והדר” הגיהו בלשון רש”י “לנחמן”, וכבר כ”כ מרן הגרי”ח סופר שליט”א בס’ “כנסת יעקב” (עמ’ רכד) דט”ס נפלה בלשון רש”י, וצ”ל “אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמן”, ושכ”ה ברש”י שב”עין יעקב”. וראה עוד לו בס’ מנוחת שלום (חי”א סי’ כח). וכ”כ הרה”ג ר”א רוט בס’ “האר עינינו” (שבת שם). ובאמת שכן נראה מלשון הרמב”ם שיובא להלן דכוונת הגמ’ על מנחמים לאבלים שהם קרוביו של הנפטר.
ה. אכן אכתי צ”ב דלשון הגמ’ “שאין לו” משמע דעל המת קאי, ואם כי יש לפרש דאאבלים קאי ו”אין לו” היינו בשבילו, היינו שהם צריכים לקבל תנחומין בגין מותו, מ”מ הביאור דלעיל מרווח טפי וכמ”ש מהרש”א, ומצאנו שכבר ביאר כן רב פלטוי גאון שענין זה של י’ אנשים במקום המת הוא כדי לנחם את נשמת הנפטר המתאבלת וכו’, והביא דבריו בס’ “ארחות חיים” (הל’ אבל דין יא). ע”ש. וע”ע בשו”ת הגאונים (שע”צ, ח”ג, שער ד סי’ ו). ע”ש. [ויש לדון במש”כ שם דיושבין במקום ששם יצאה הנשמה, הגם שיש אבלים היושבים במק”א. וכעת אכמ”ל בזה].
ו. וז”ל הרמב”ם (פי”ג דאבל הלכה ד), “מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרים ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר כל העם מתקבצין עליהם, ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום, מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו”. עכ”ל. וצ”ע אם כוונת הר”מ ששאר העם מתקבצים עליהם לנחמם עבור הנפטר, [וע”כ בעינן “כשרים”, שיש להם לב רג”ש, והם כלי קיבול לניחום, מחמת אהבת ישראל שבהם], או שרק קיבוץ יש כאן ולא ניחום, משום יקרא דשכבי. שו”ר במאירי (שבת קנב ע”א) שכ’, “מת שאין לו מנחמים, ר”ל שאין לו אבלים שיהו צריכים לנחמם, באים י’ בני אדם כל ז’, יושבים להם בבית שמת שם, ובאים אחרים ומקיפים אותם כאלו הם הצריכים לנחם וזה הוא כבודו של מת“. עכ”ל.
ז. איך שלא יהיה חזינן שיש נייחא לנפטר בניחום אבלים, ואפי’ אם אין אבלים בפועל, יש כבוד ונייחא לנפש הנפטר במה שמתקבצין עבורו, [וידוע דהכי עביד מרן הגר”י רוז’ין זיע”א לאחר פטירת מרן האור שמח זיע”א] וכ”כ (פי”ד מאבל ה”ז) שכתב, “יראה לי, שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים“. ע”כ. ומסתמא מקורו ברוך מההיא דשלהי שבת, דאמר ליה תנוח דעתך וכו’, דמבואר בזה ענין חסד עם המתים. שו”ר שכ”כ מרן שר התורה רח”ק זיע”א ב”קרית מלך” שם. וע”ש ב”אור שמח”. [ויתכן לומר, דהאבל שמקבל נחמה, הוא [גם] בגדר “מייצג” את קיבול נחמת הנפטר].
ח. ומטעם זה אמר הגאון המופלא ר’ אביגדר נבנצל שליט”א, שיש לומר נוסח המקום ינחם “אתכם” או מן השמים “תנוחמו” בלשון רבים, אפי’ לאבל שהוא יחיד באבלו, כיון דקאי גם על נשמת הנפטר. וכמ”ש משמו בס’ “ירושלים במועדיה” (“בין המצרים” עמ’ עדר), וציין שם למהרש”א הנ”ל. וע”ש מה שהרחיב בזה בדברים נפלאים. ונפק”מ שהמנחם אבלים בטלפון קיים רק חצי מצוה, כיון דנייחא של הנפטר אינו אלא בהתקבצות בפועל במקומו של מת. וכבר העיר בזה הגרמ”פ באגרותיו חאו”ח (ח”ד סי’ מ). והדברים ארוכים ועתיקים. וכבר כתבתי בזה במק”א בס”ד והבאתי בזה כמה דברים חדשים בס”ד. ואכמ”ל כעת.
ט. עתה אקומה נא ואסובבה לנ”ד, דאמנם האבל מצד עצמו אינו ראוי לניחום, הגם שחובתו לשבת באבילות על קרובו הכשר, מ”מ אבילות לחוד וניחום לחוד, דניחום הוא מילתא דתליא באחריני, ובמעשיו המקולקלים רחק ממנו מנח’ם, מ”מ לאור כל האמור לעיל ע”פ יסודות ברורים בתלמוד ובראשונים, י”ל דאכתי יש מקום למצות ניחום, מצד הנפטר דפתיך בניחומו של האבל, ועצם נוכחות האנשים בבית האבל, גם ללא דיבורים יש בה נייחא לנפש המת, כי אינו חפץ בדיבורים אלא בהתכנסות עבורו, [ובזה מובן טפי מ”ש בברכות (ו ע”ב) אגרא דבי טמיא שתיקותא. והבן כי ענין רחב יש כאן], ואין לנו לדון בענין הניחום רק מצד האבל היושב עמנו כאן היום, אלא גם כלפי הנשמה שהיא גם מתאבלת כמבואר.
י. אלא שיד הדוחה נטויה דכיון שהבן אינו כשר, א”כ אין ראוי שממנו תצא נחמה לנפטר, דהוא כלי טמא שנידון לשבירה, וכשבור דמי ולא יוכל להכיל שפעת נחמה, וכבר אמר הרמב”ם דאם אין לו מנחמין מביאים עשרה כשרים לשבת בביתו, ומתבאר דרק ע”י “כשרי ישראל” נחמה קרובה לבא. אכן זה אינו מוכרח כולי האי, די”ל דדוקא במת שאין לו קרובים, לא יוכל שאת הנחמה אם לא מצד שישבו בעבורו “כשרי ישראל”, וכעין גדר “כל בי עשרה שכינתא שריא” (סנהדרין לט ע”א), אבל כשיושב עליו בנו הנולד ממנו שהוא כידא אריכתא דיליה וכרעיה דאבוה הוא (עירובין ע ע”ב, ועפרש”י כתובות צב ע”ב, ד”ה כבע”ח, ותוס’ יבמות ג ע”א, ד”ה מקמי), וכל ז’ קרובים קשר דמים חזק איכא בינייהו, ובפרט בן שאביו ואמו נחשבים שותפים ביצירתו בחלקי לובן ואודם (נדה לא ע”א), בזה י”ל דתגיע הנחמה מ”מ באשר סו”ס הוא בנו.
יא. שוב הצגתי כל הנ”ל בקיצור קמיה מרן אור העולם רבינו דב הכהן קוק שליט”א, ואמר שלמרות כל הנ”ל – הבן הזה שמחלל שבת בפרהסיא לא ראוי לשמש ניחום למת, כיון שהמת לא רוצה שיחולו ניחומיו ע”ג אדם כזה שעושה חרון אף בעולם, וכיון שהנפטר מצטער מהבן הזה ומקלל את היום שהוא נולד, [וכההיא דברכות י סע”א, ודו”ק], הרי שכל המציאות של בנו בעולם מצערת אותו, והוא לו כמנחת זכרון מזכרת עוון. עכת”ד מרן שליט”א. [וכמובן שאם יש בדבר משום דרכי שלום, יכול ללכת, דלא גרע ממ”ש בתוספתא (פ”ג דגיטין הי”ד) דמנחמין אבילי גוים משום דרכי שלום. וכ”כ בשו”ת שיח יצחק ח”א (חיו”ד ר”ס תעב). וכן העלה לדינא בס’ “בינה ודעת” (פי”ח סי”ג) דליכא מצות ניחום אצל החפשיים כ”א משום ד”ש. וכל ערום יעשה בדעת, דלפעמים יש מצב של חילול ה’ בעצם המצאותו במקום הניחום, שבזה בודאי לא בעינן לדרכי שלום כאלו].
יב. והנה בסנהדרין (קיג ע”א) מבואר שאחאב מלך ישראל הלך עם אליהו לנחם את חיאל בית האלי על מות בנו, ולכאו’ מכאן ראיה שהולכים לנחם גם רשע, דחיאל שושביניה דאחאב ורשע הוה כמ”ש בגמ’ שם, ועבר על החרם החמור של יהושע בענין בנין יריחו, ולא לקח מוסר ממות בניו, ורש”י בפירושו למלכים א (כא, כה) כתב, “ראיתי בירושלמי חיאל בית האלי שושבינו היה ובכל יום שם דמיו ונתן לע”ז”. וע”ע במדרש שמות רבה (פרשה טו פט”ז). ע”ש. [ולפי”ז ד’ מהר”ל בסנהדרין (קיג ע”א) צ”ע בזה]. אמנם רבינו הגר”ד קוק שליט”א העירני בזה ממ”ש בזבחים (קב ע”א), א”ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך, דכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי, ואילו לדידיה לא קאמר ליה. רבי יוחנן אמר מהכא, ויד ה’ היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב. ע”כ. ומשמעות הגמ’ שם דאליהו הלך בהדיה אחאב משום שאחאב היה אוהבו של חיאל. וכבר ראיתי להגר”י וייס הי”ד מווערבוי בשו”ת “שיח יצחק” ח”ב (חיו”ד סי’ קלט) שהביא ראיה זו ודחאה כנ”ל. [ועמש”כ בס’ “זכר עשה” (עמ’ תנז) בענין חיוב כבוד כלפי מלך רשע, והעירני הגר”ד קוק שליט”א מד’ התוס’ בסנהדרין (כ ע”ב, סד”ה מלך). ע”ש. וכעת אכמ”ל].
יג. שוב הביא בשיח יצחק שם ממ”ש בירושלמי דסנהדרין (פ”י ה”ב) שאמר לו הקב”ה לאליהו “הדין חיאל גברא רבא הוא, איזיל חמי ליה אפין” [לך לנחמו], ואליהו לא רצה ללכת לשם כיון שהיה קשה עליו לשמוע דברי זלזול כלפי קוב”ה, ואמר לו הקב”ה, לך, ואם יאמרו דברי כפירה, כל מה שתגזור אני מקיים. ע”כ. הרי שלא רצה לילך לנחם לאדם רשע ומבזה תורה שעבר על ציווי יהושע בענין בנית עיר בשם יריחו, ורק ע”פ ציווי מיוחד מאת ה’ הלך לשם. עכ”ד. וכל לגבי דידי שמא יש מקום לדון איפכא, דאלמלי הטעם שמדברים כנגד קוב”ה, לא היה נמנע מלילך הגם שעבר על ציווי יהושע. ועוד יש להבחין שלפי”ד הירושלמי אליהו הלך לנחם את חיאל ומצא את אחאב שכבר היה יושב שם עם חיאל והיו מדברים אודות החרם של יהושע בענין בנית העיר יריחו.
יד. ובשו”ת “שיח יצחק” שם סיים בזה”ל, “וכבר אירע מעשה שע”י הליכת הת”ח לשם החזירם למוטב, כי דיבר על לבם שלא יגרמו עונש לאביהם בעוה”ב, ונכנסו דבריו היוצאים מן הלב ללבם וחזרו בתשובה, לזאת נלע”ד אין חטא בדבר אם הולך לנחמם”. עכ”ד *). [ושמעתי בשם הגר”ש וולבה זצ”ל שבפרט בעת פטירת אב ואם אשר הם שותפים באדם, מזלייהו דאבלים חזי שאין להם על מה להשען, וקל להתפיסם טפי לאביהם שבשמים]. וכן ראיתי להגאב”ד נייטרא מהר”מ פארהאנד, בס’ “אהל משה” ח”ב (עמ’ תקיג) שהעיר בההיא דסנהדרין, דבשלמא אחאב שהלך לנחם את חיאל, מצא מין את מינו רשע עם רשע, אבל אליהו הנביא למה הלך אצל רשעים, ובלי ספק בא אליהו לעוררו שישוב בתשובה ויתוודה על עונו כדי שיראו כל העולם ויקחו מוסר, ולא תהיה אבידת בניו ללא תכלית. עכ”ד.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
*) ובאמת כן מבואר בירושלמי שם: כיון ששמע [אחאב] כן [על גזירת עצירת גשמים שגזר אליהו הנביא] התחיל בוכה, הדא הוא דכתיב (מלכים א, כא כז) “ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט”, כמה נתענה, שלשה שעות נתענה, אם היה למוד לוכל בשלש אכל בשש, אם למד לוכל בשש אכל בתשע. מהו “ויהלך אט”, ריב”ל אמר שהיה מהלך יחף. כתיב (מלכים א, כא כח כט) “ויהי דבר ה’ אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני”, אמר הקב”ה לאליהו, ראה מתנה טובה שנתתי בעולמי, אדם חוטא לפני כמה ועושה תשובה ואני מקבלו, הדא הוא דכתיב הראית כי נכנע אחאב מלפני, חמית אחאב עבד תשובה, יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו.
ובס’ “במחיצת רבינו” (עמ’ קפו) כתוב: פעם בא רבינו [הגר”י קמינצקי זצ”ל] לנחם אחד מבני קהילתו מחלל שבת בפהרסיא שישב שבעה על אחד מקרוביו, האבל אמר לרבינו שהוא רוצה להקפיד על איסור גילוח זקנו בתוך שלשים, אבל סוג העסק שהוא עוסק בו לא מרשה לו לבא למלאכתו כשהוא בלתי מגולח, ולכן הוא שואל עצה מה עליו לעשות בנידון כזה. רבינו ענה לו שהוא מקבל על נשמתו את עוון הסתפרות תוך שלשים, אם הוא יקבל על עצמו להיות שומר שבת כהלכה, מהיום ההוא והלאה האבל קיבל את הצעת רבינו ונהפך להיות שומר שבת כדין. ע”כ. וראה עוד מש”כ הגר”מ שטרן מדבערצין בשו”ת באר משה ח”ה (סי’ קנא) בענין ביקור חולים אצל רשע.
עריכה: ישראל דן רווח (מידן רווח) – טבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום