מתי מברכים על עשיית מעקה לבית

מתי מברכים על עשיית מעקה לבית

רבים זוכים לבנות בית חדש, וידוע שאסור לגור בבית בלא מעקה לגג, ובכל רגע שיש לאדם גג פתוח בלא מעקה ויש גישה אליו, הוא מבטל מצות עשה של תורה שאמרה “ועשית מעקה לגגך”, וכאשר באים לקיים מצוה זו מסתפקים מתי לברך את הברכה על המצוה, האם בתחלת עשיית המעקה או בסמוך לסופו בשעת השלמת המלאכה, שאז תהיה הברכה סמוך לתכלית המצוה.

תשובה בקצרה: יש לברך על עשיית המעקה מיד עם התחלת בנייתו, וכן מבואר בספר העיטור שהוא מן הראשונים, וכן משמע מפשטות דברי הרמב”ם, וכן כתבו רוב הפוסקים. ואם לא בירך בהתחלה יכול לברך באמצע או לקראת המכוש האחרון.

נימוקים ומקורות

א. הרמב”ם (פי”א מברכות ה”ח) כתב, כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד, העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה, אינו מברך בשעת עשייה אקב”ו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך, בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה. עכ”ל. הרי מבואר מדברי הרמב”ם דאיכא ברכה על מצות מעקה, ומדכייל להו בכולהו מצות שמברך עליהם עובר לעשייתן, משמע דגם על המעקה מברך קודם שמתקינו. ואם היה חילוק בדבר, היה הרמב”ם משמיענו בהדיא.

אמנם בתשו’ חת”ס (חאו”ח סי’ נב, ד”ה ומ”מ) בתוך פלפולו אודות הטעם שאין מברכין על כתיבת ס”ת, כתב, שיש לברך במעקה קודם מכוש אחרון. כיון שיש מקום פרוץ במשך זמן עשיית המעקה, ואכתי איכא חששא דכי יפול הנופל, על כן יש לו להמתין שתהיה הברכה מיד במכוש אחרון עובר לעשייתן. עכ”ד בהרחבה קצת. וכן עמא דבר. ומש”כ הר”ש צדוק נר”ו בביאורו על הרמב”ם, להסביר פשטות לשונו של הר”מ שם כדברי החת”ס הנ”ל. אין דבריו מוכרחים כלל. ואדרבה פשט ד’ הר”מ דקאי מתחילת עשיית המעקה.

ב. ונראה, דמה שסיים הר”מ, אבל וכו’, כוונתו כלפי שאר ענינים שאמר לעיל דבעשייתן לא מברכין, משום דאיכא בתרייהו עוד מצוה, כגון עשיית סוכה שאחריה באה מצות הישיבה, וכתיבת התפלין שהיא אמצעי והקדמה למעשה ההנחה, וכעזה”ד, שלכן אינו מברך על העשייה, ויצא מכלל אלו המעקה, מפני שעשייתו בגג היא גמר מצותו. וק”ל. אמנם האור שמח שם כתב, דלשון “אבל אם עשה מעקה”, הוא כלפי שמצות מעקה כשרה אפי’ ע”י גוי, ומ”מ בישראל עושהו איכא ברכה, וכדמסקינן במנחות (מב ע”א וע”ב) דהכל תלוי אי עשייתה גמר מצותה. ע”כ. [ואם הגוי פועל של הישראל, כ’ המחנ”א (שלוחין סי’ יא) דהוי כידו ומברך הישראל על מעשיו. וטוב לחוש לדעת החולקים, ויעשה הוא עצמו מעשה. ואכמ”ל]. ולפע”ד יש להעיר בביאור האו”ש, דבקושטא יש לדון דהגמ’ שם בכל המו”מ מענין מצות הכשרות ע”י עכו”ם, לא הזכירה כלל ממעקה דכשר בגוי ועם כל זה מברך. וצ”ל דמעקה שאני דעיקר מצות התורה היא בתוצאה, ולא דמי למילה ותפילין ושאר ענינים המוזכרים שם, דאיכא בהו דין במעשה ולא רק בתוצאה. ונפק”מ לתפלין שנבראו בנס דפסולות וכן סוכה וכו’, לא כן מעקה דכשר דסו”ס איקיים רצון התורה שלא יפול הנופל. וכן נפק”מ לדין תולמ”ה דלא אמרי’ במעקה, וכמ”ש בס”ד בשו”ת יעלת חן ח”א (חחו”מ סי’ ו) ושכן דעת המחנ”א הנ”ל, ושו”ת אמרי שפר (ר”ס כו). ע”ש בהרחבה. ואח”כ ראיתי שכן כתבו כמה אחרונים כדברינו שם. ומעתה נראה דלא לענין זה כיון הרמב”ם במה שכתב אבל וכו’, אלא כדכתיבנא לעיל בפשיטות.

ג. והגר”ד קוק שליט”א העיר בדברי החתם סופר הנ”ל (באות א), דא”כ גם בתפלין הרי לא יכול אדם להעמידן, אא”כ אחרי ההידוק הראשון יסובב קשר, דהידוק לבד אם יעשנו ויעזבנו כמות שהוא, בודאי יפתח מיד, ויפלו התפלין מידו, ולא שמענו אומרים שיש להדק ואח”כ לברך עובר לעשיית הקשר, כי הכל מעשה אחד. וה”ה הכא דסוף מעשה נכלל בהתחלתו. וכן משמעות הפוס’ לברך בתחילה, ראה שדה הארץ (חחו”מ סו”ס כ) שאם לא בירך בתחילה, יש לו זמן עד מכוש אחרון. הרי דלכתחילה בתחילה עדיף טפי. וכן מצאנו בהדיא לבעל העיטור (הל’ ציצית, דע”ו ע”ג) שכתב אודות הספק אי לברך על המעקה בתחילתו או בסופו, והשיב שיש לברך בתחילתו כמו בבדיקת חמץ. ע”כ.

וכן העיר הגאון שדי חמד (מע’ ברכות אות טז), שמד’ האחרו’ מבואר שיש לברך בתחילה ודלא כחת”ס. וכ”כ בשו”ת שערי עזרה טראב (חאו”ח ר”ס טו) אליבא דהרמב”ם וסיעתו, שמברכין על המעקה שיש לברך בתחלת העבודה. גם הגר”ח קנייבסקי שליט”א בביאורו לחו”מ סי’ תכז הנדפס בסוף מסכת מזוזה (שער הציון אות ב) כתב, שיש לברך בתחילה כמו בדיקת חמץ, ושוב מצא כן בעיטור. ושלא כחת”ס. ע”כ. וכן העלה לדינא הגאון רי”א זילבר זצ”ל (בעל “בירור הלכה”) בחידושיו להל’ מעקה שבסו”ס חיי אדם עם בית ברוך (ח”ב עמ’ יקח). ע”ש. וכן העלה בפלפולו הרה”ג רי”ש אלבוים שליט”א בקול התורה (חוברת סד, עמ’ קמא) בדעת הרמב”ם הנ”ל. ע”ש. וכן העלה בס’ ועשית מעקה (פ”א סי’ ג).

ג. ולדינא נראה שיש לברך בתחילה, כי כן מצינו בהדיא בבעל העיטור, וכך היא פשטות ד’ הרמב”ם ז”ל. ומסתבר שכך היא דעת כל הראשונים, מדלא כתבו לנו חילוקא דרבנן הדין. ואמנם רבים נהגו להורות כד’ החת”ס, וכ”כ הרב שבט הלוי (ח”ד סו”ס רכח) שאנו נוהגין כהחת”ס, מטעם דמתחילה אכתי איכא סכנה, וגם מטעם דילמא הדר ביה הפועל. ע”כ. ועמש”כ ע”ד החת”ס בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תשכה), ומדבריו גם מבואר לדינא כחת”ס. וכן העלה גם מורינו הגר”ע יוסף זיע”א בהליכות עולם (ח”ז עמ’ קעה) כד’ החת”ס הנ”ל. [אלא שבהערותיו שם הביא ד’ העיטור בלא שום ראשון החולק ע”ז, ומבואר דבודאי שלדעתו העושה כן שפיר עבד. וכ”נ מדבריו ביבי”א ח”ח (חיו”ד סי’ כז אות ה). והדברים בהליכו”ע עליונים למעלה סתומים. וצ”ב].

ובשעת מעשה גם אני נהגתי כן וברכתי לקראת סיום המלאכה, ועשיתי את תקיעת הברזל באבן בעצמי, כי כן הורה לי הגאב”ד מהר”ר אברהם דוב אוירבך שליט”א כדעת החתם סופר. ובודאי דלכו”ע כל זמן שלא סיים המעקה מצי לברוכי, וכמ”ש בתשו’ שדה הארץ שם. ומ”מ מעתה לכל שואל לכתחילה אני אומר, שאם מלאכת המעקה היא ביום אחד יברך מתחילה, ותע”ב. וכן הסכים לדינא הגר”ד קוק שליט”א. וכמבואר לעיל.

ד. ויתכן שד’ החת”ס אמורים במעקה שעשייתו נמשכת כמה ימים, לא כן העושה מעקה ובאותו יום הוא מסיים מלאכתו דגם לדעתו יברך בתחילה. אכן פשטות לשונו לא משמע הכי. ע”ש. ועמש”כ בס’ אבני שלמה בלוך (סי’ ז אות ד). [והגר”ח קנייבסקי שליט”א בשעה”צ שם עלה ונסתפק, במי שסתר מעקהו ובנה חדש, אי יברך שוב כמו עושה מזוזה אחרת. והותיר מילה בצל”ע].

בברכה רבה

יקותיאל אוהב ציון