מילי דהרמב”ם
ליומא דהילולא כ’ טבת
ידידי אהובי חמדת הלבבות
הגאון מהר”ר משה לאנדא שליט”א
אשר בקשת ממני לערוך לפניך כמה מילי לרגל יום כ’ טבת אשר בו הילולת רבינו הגדול ראש מדברים בכל מקום הרמב”ם זיע”א, הנני כותב מילי זעירי מה שיש בידי כעת מן הבא בס”ד וכת”ר חכם ומוסיף מדעתו, וכל המרבה לספר בשבחי הצדיקים הרי זה משובח.
א. לכל לראש, חזי מאן גברי רברבי דקא מסהדו עליה, רבינו הנשר הגדול הרמב”ם – זכה למה שלא זכו ראשונים אחרים בתקופתו וגם שלפניו… רבותינו הראשונים עשו אזנים לתורתו וביארו את דבריו, פוק חזי ל”רבינו מנוח” בביאורו על הרמב”ם לספר אהבה, ו”רבינו דוד הכוכבי” בספר הבתים, וספר “הגהות מיימוני”, וה”מגדל עוז” שהוא תלמיד הרשב”א, וה”מגיד משנה” שהוא ג”כ תלמיד הרשב”א, ו”מהר”י קורקוס” שכתב ביאור על דברי הרמב”ם בזרעים, והריטב”א חיבר ספר הזכרון להציל את הרמב”ם מקושיות הרמב”ן עליו כמ”ש החיד”א ב”שם הגדולים” (מע’ גדולים, מע’ י אות פט).
ב. ועין רואה להריטב”א בחידושיו לפסחים (מח ע”ב) שמביא את שיטת הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה, שאם מתעסק בעיסה אפי’ כמה שעות אינו מחמיץ, ואם עוזב, אינו מחמיץ מיד, אלא כשיעבור שיעור מיל, ולדעת הריטב”א, מי שסומך על זה נכנס לחשש איסור חמץ דאורייתא, ומיד כשעוזב את העיסה בגוונא הנ”ל, הבצק עלול להחמיץ, וסיים הריטב”א, “ואע”פ שאין לנו גדול ברבנים ממשה רבינו זצ”ל שדן כך, אין משוא פנים בהלכה, וכל שכן באיסור חמור כזה ולכתחילה”. עכ”ל.
ג. ומרן הגר”ד קוק שליט”א אמר, בשביל לדבר על הרמב”ם, צריכים להיות בדרגה גבוהה מאד מאד, שאין לנו כלל את היכולת לשער דרגה זו, ולכן די לנו במה שאנחנו אומרים שאין אנו יכולים לדבר על הרמב”ם, וכאן נסיים את שבחו, כי כל מה שננסה לומר, רק נקטין…
ד. ועל כן הוסיף מרן שליט”א, הספר הידוע שיש בו סיפורים על הרמב”ם יש לזורקו, כי אין בו אלא הקטנת הנשר הגדול… אדם קורא כמה סיפורים על חכמות מסוימות שהרמב”ם עשה… וחושב בשכלו המצומצם שזוהי גדלותו של הרמב”ם, ולעומת מה שהוא היה באמת, קטנות היא ולא גדלות… וכן לא יעשה…
ה. ואמר לי מרן שליט”א, פעם… כשהייתי פותח את יד החזקה של הרמב”ם כדי לראות איך הוא מזקק את הסוגיא, הייתי מתפעל ונבהל מעצמת החכמה שיש בו… והיום אני “מפחד ממנו”…
ו. והוסיף מרן שליט”א, ב”מורה נבוכים” אתה רואה את חלק ה”ראשונים” שברמב”ם, ובזה הוא שוה עם כל הראשו’, אבל ב”יד החזקה” אתה רואה את “ניצוץ משה רבינו” שברמב”ם…
ז. ונאה להביא כאן בענין זה מה שאמר מרן שליט”א בשבת האחרונה (פרשת שמות תשפ”ה) על מאי דכתיב (שמות ב, יא) “וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו”. ופרש”י: ויגדל משה – והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו. ע”כ.
ונשאל רבינו שליט”א מתוך חולשתו על לשון הפסוק “ויגדל משה ויצא אל אחיו”, דמאי קמ”ל בזה, הרי פשוט שלא יצא משה אל אחיו בינקותו…
ח. ואמרו לפני מרן שליט”א ביאור שכתב המנוח ר’ שמחה רז ז”ל שיש כאן לימוד מוסר חשוב, שאע”פ שעלה לגדולה לא שכח את אחיו, ולאפוקי מדרכם של השוכחים את העולם כאשר עולים על כס הגדולה…
ט. ואמר רבינו שליט”א שאי אפשר לפרש כך את פסוקי התורה ואת מידתו של משה רבינו, שהרי דבר כזה הוא פשוט לאומרו גם על הראי”ה קוק וכל גדולי ישראל שבודאי לא היו נגועים במומי הפוליטיקאים… וא”כ מאי קמ”ל במשה רעיא מהימנא, ומגוחך הדבר לומר כן על משה רבינו אפילו בתורת “ווארט”…
י. וביאר רבינו שליט”א [מלבד המבואר ברש”י הנ”ל], ש”ויגדל”, היינו ו’ החיבור בין י”ג מידות ל”דל” – היינו מילוי דמילוי דאדנות שעולה ל”ד אותיות. [דהיינו אותיות אלף (למד פה) דלת (למד תו) נון (ויו נון) יוד (ויו דלת). כמבואר ב”שער רוח הקדש” (דט”ו ע”א, ודכ”ה ע”א). ע”ש]. [דברי התורה הללו שנאמרו ביום שבת קדש, נמסרו לי ע”י ידידינו הנעלה הרה”ג ר’ רפאל גרילק שליט”א. ותושח”ח לו].
יא. ובביאור הענין אמר לי מרן שליט”א [יום א’ פרשת בא תשפ”ה] שהרי כל עין רואה שיש קוטביות עצומה לכאורה בין שיא הרחמים של “י”ג מידות”, למילוי דמלוי דשם “אדנות” המבטא את שיא הדינים, והא גופא קמ”ל דהכל אחד, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד, בקריאתו ובכתיבתו, “אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה”.
יב. והוסיף רבינו שליט”א לכתוב כעת בחידושיו כתיבת יד, שיש לפרש בזה מאמר חז”ל בבראשית רבה (פרשת בראשית פרשה י), “א”ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל” וכו’, ושוב מתעורר כאן מילוי דמילוי דאדנות – בשיא הרחמים של תחיית המתים, והן הן הדברים שנאמרו לעיל. וק”ל.
יג. ואמר רבינו שליט”א שיש לכולנו הכרת הטוב להמנוח רבי שמחה רז על כל מה שכתב וערך לפנינו דברים חשובים אודות הראי”ה קוק ור’ אריה לוין…
יד. כל זה כתבתי אגב הענין שיש להזהר שלא להקטין את גדולי ישראל בפירושים וסיפורים שלא לפי דרגתם… ועתה נחזור שוב אל אדונינו הרמב”ם…
פעם קראתי באגרותיו שמספר על סדר יומו העמוס, איך שבבוקר הוא נוסע ל”אלקהירה” שם יושב מלך מצרים, ומטפל בו מידי יום ביומו ומדריכו מה לעשות ומה לאכול וכו’ כדי שלא יבא עליו חולי, ובחזרתו הביתה הוא עייף ויגע ועל דלת ביתו צובאים אנשים ונשים בני ברית ושאינם בני ברית, כל אחד ומכאוביו ומחלותיו, ונותן לכל אחד “רצעפט” כדת מה לעשות, ונכנס לביתו ונזרק פרקדן על המטה…
טו. ושאלתי את מרן שליט”א, איך בתוך כל הטרדות הללו יכול בן אנוש להוציא חיבור כזה נורא ונשגב, והלא גם בלא שום טרדה לא יאומן כי יסופר כדבר הזה, וכאן התמיה עולה וזועקת פי כמה וכמה?? [ואמרו לי החברים, שככל הנראה, התקופה הזאת שחיבר את חיבורו לא היתה התקופה שבה היה נוסע אל המלך… ועכ”פ השאלה בלא”ה במקומה עומדת כמובן].
טז. ואמר לי מרן שליט”א הלא שמעת על הגאון ר’ חיים עוזר מוילנא… הוא היה יושב וכותב בב’ ידיו בעת ובעונה אחת בשתי סוגיות שונות, ובד בבד משיב בנושא שלישי לשאלת אדם שעומד מולו… ואת זה אתה מבין??? והרמב”ם לא חי לפני 100 שנה כמו הגרח”ע, אלא לפני קרוב ל-1000 שנה, זה מצב צבירה רוחני שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים, זו אטמוספרה שונה של עולם, היו אז “שמים אחרים”… “עולם אחר”… אין לנו תפיסה אפילו איך היה נראה “עגלון” בזמנו של הרמב”ם…
יז. וכעת ידידי אביא לפניך גרגיר נאה מרבינו שליט”א על הרמב”ם:
הנה החיבורים העיקריים על הרמב”ם הם “מגיד משנה”, “לחם משנה”, ו”כסף משנה”, אשר הם ר”ת מל”ך, כי הרמב”ם הוא בחינת מלך שהוא ראש לחכמים (וע’ גיטין סב סע”א), ועל שלשת הספרים העיקריים הנ”ל, נתחבר הספר המפורסם “משנה למל”ך”, כי הוא משנה לג’ ספרים המרכזיים הנ”ל, ואחר כך נתחברו המון ספרים אשר יש בהם ענין מלך, כמו “שער המלך” ו”יד המלך” ו”שלחן המלך” ו”כתר המלך”…
יח. והנה לא מצינו שהעולם יקראו לספרו של הרמב”ם בשמו המקורי “משנה תורה”, וכל בני בית המדרש אומרים תמיד “הרמב”ם אומר”… ובעיקר מזכירים את שמות הספרים אשר בהם מוזכר הרבה שם המלכות על הרמב”ם, והדבר אומר דרשני…
יט. וביאר רבינו הגר”ד קוק שליט”א ע”ד פנימיות, כי חמשה חומשי תורה הם כנגד הספירות כתר חכמה בינה ותפארת ומלכות, וספר דברים שנקרא “משנה תורה” הוא כנגד “מלכות”, [ע’ זהר (פ’ וירא דקי”ט ע”ב) על פסוק לא איש דברים אנכי. וע’ ליקוטי מהר”ן (תורה נו) בסוד מגיד מראשית אחרית. וידוע גם מהאמרי אמת מגור זיע”א, דד’ חומשין כנגד תש”ר, וספר דברים כנגד תש”י שכולל הכל בספר אחד, ומובן שפיר דתש”י הוא כנגד ה’ אחרונה דהוי”ה דהיינו מלכות כמבואר בזהר (ואתחנן דרס”ג ע”א). והרבה יש לסלסל בזה].
כ. ועל כן מפני כבודו של משה רבינו נותר השם “משנה תורה” על “ספר דברים”, אבל שם ה”מלכות” שבספר דברים נחתם על הרמב”ם, מה גם דמשה רבינו היה מלך (כמבואר ספ”ק דסנהדרין), וממילא יש במשה את משנה התורה של “מלכות בפועל”, ולגבי הרמב”ם נשאר הדבר בגדר “תורת המלך” ולא עצם גילוי המלכות וכו’. עכת”ד המופלאים, ודפח”ח, לא יעדי מינן זיויה והדריה לעלם…
כא. ואיני יכול להפרד מהר מן הקולמוס הכותב מתורת רבינו שליט”א על הרמב”ם… ואספר לך עוד דבר… בסעודה שלישית אחת שורר מרן שליט”א את הפיוט “אל אדון על כל המעשים”, וכשהגיע למילים “צורת הלבנה” עצר ועמדו דמעות בעיניו, ואמרתי לו, ששמתי לב כמה פעמים שאינו מסוגל לומר את המילים “צורת הלבנה” ואיני מבין מה יש שם שכ”כ קשה לו לאמרם…
כב. ואמר לי מרן שליט”א ברגש גדול, כל המסתכל ב”בעל המאור” ספ”ק דר”ה על נושא הלבנה, זה ממש פחד מה שהולך שם, לך תסתכל ואז תבין למה קשה לי לומר את המילים הללו…
כג. והוסיף רבינו שליט”א, כל דברי הרמב”ם מפחידים, אבל בהלכות קידוש החדש זה ממש נורא, יש שם את ה”מפרש” על דברי הרמב”ם ולא יודעים מי הוא, אני אומר לך שיש שם ניצוץ משה רבינו… לכן זה נעלם כמו שמשה עלום…
כד. ואמר רבינו שליט”א, שים לב בפסוקי התורה שכתוב בהם סמוכים לעד בספר שמות (יא, ט – י) “וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְקֹוָק֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־ שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽו. וסמיך ליה (יב, א – ב) וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה”.
והרי ידוע מה שאמר הגר”א מוילנא זיע”א שבמילים “רבות מופתי בארץ מצרים” מצאנו את ר”ת של “רמב”ם”, וכאן נוסף לנו דבר נפלא, שהמופת הגדול של הרמב”ם זה בהלכות “החדש הזה לכם ראש חדשים”… [וראה עוד בספר “אוריאל” (מע’ הרמב”ם) כמה וכמה מילי חדתי מרמזי תורה שבכתב על הרמב”ם וחיבוריו].
כה. ושים לב ידידי, שהרמב”ם טמון בטבריה, וידוע המעשה שהובא ע”ג גמל שעצר באותו מקום, וכבר העיד לן האריז”ל ב”שער הגלגולים” שהרמב”ם קבור בטבריה, ומשה רבינו ביקש להכנס ולא זכה אלא “לראות“, והוא נקרא “טוב” [כמ”ש “ותרא אותו כי טוב”], ו”ממשה עד משה לא קם כמשה”, והנה ניצוץ הרמב”ם בטבריה “שטובה ראייתה” (מגילה ו ע”א)…
כו. ולסיום המכתב לעת עתה, אכתוב לך הרגש שעלה בלבי, הנה ידוע ששורש כל המחלות במצרים, [וראה מש”כ במק”א משם מרן שליט”א אודות חולי ה”קורונה” שהוא לא היה במצרים], ולכן אמרה תורה “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאיך”… ומאחר שמצרים היא שורש המחלות, ממילא נפקא לו ש”מלך מצרים” הוא כולל כל שורשי המחלות, כי המלך כולל את כל העם…
כז. ומפני שהיה הרמב”ם הרופא של מלך מצרים, נמצא שמן שמיא נתנו בידו החזקה של הרמב”ם כח לרפא כל חולי קשה… ונמצא שיש בציונו הקדוש סגולה מיוחדת לרפואה, מלבד הסגולה המיוחדת שבכל מקום קבורת צדיקים, ולכן כל מי שיש לו חולה בביתו, כדאי לו לילך אצל החכם הגדול, ולשפוך שיחו שם לפני ה’ הרופא כל בשר…
כח. וכמדומה שאמרתי דברים אלו לפני מרן אור העולם שליט”א והסכים לזה בלב שלם, ואמר שהעיקר לעשות זאת עם “הרגש”, ולא “מלומדה”, ויש להזהר בכל תפלה אצל צדיק, שלא להתפלל “אליו”, כי לה’ הישועה, רק כונתינו שזכות הצדיק תעמוד לנו שתפלתינו תעלה לפני שוכן מרומים, ולא יעכבו מעשינו את התפלה מלהגיע לפני נורא עלילה, לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה.
כאן עמד קנה… וסימנא מילתא מן שמיא, שנפלו לפנינו כ”ח אותיות לקבל “כ”ח עתין” דקהלת [“שלמה” אותיות “למשה” כנודע], משורש “כ”ח מעשיו הגיד לעמו”, וכמה נאה ויאה “כ”ח גדול” ל”י”ד החזקה” של הרמב”ם שהיא כנגד “י”ד שרשים” שערך לפנינו בספר המצות, ויחדיו הם “כח” זה לעומת זה, [כאשר שמענו כ”פ ממרן שליט”א], כן יחננו השי”ת כח וחכמה עד בלי די, אני בינה לי גבורה, אכי”ר.
הכותב ברגש לכבוד אדונינו הרמב”ם
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם: