אפליקצית עץ חיים
מה מברכים מיד כשנולד בן…
שאלה: בשעה טובה נולד לי בן, ואני ואשתי שמחים מאד בבן יקיר, רצינו לברך בשם ומלכות את הברכה שכתובה בגמרא “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם הטוב והמטיב”, שכידוע זו ברכה כוללת את ההטבה שלי ושל אשתי, הטוב לי והמטיב לאשתי, אלא שאמר לנו רב אחד שאין המנהג כן, ושיש לחשוש לאיסור ברכה לבטלה, רציתי לדעת מהי הדרך הישרה בתוך הבלבול שנוצר לי.
התשובה בקצרה: דין ברור הוא בתלמוד ובפוסקים, שיש לאדם לברך ברכת הטוב והמטיב כאשר מבתשר בלידת בן זכר, ודבר זה ברור הוא, וכן מנהג מורינו הגר”ד קוק שליט”א לומר לכל אדם שבא לבשרו על לידת בן שיברך הטוב והמטיב בשם ומלכות, וגם האשה צריכה לברך ברכה זו. ומה שכתבו בכמה אחרונים שברכת שהחיינו של ברית המילה פוטרת את ברכת הטוב והמטיב, אין זה מובן כלל, כי למה לעזוב ברכה שתקנו בנוסח זה ולעשותה לאחר כמה ימים [שכבר פג תוקף התרגשות השעה הראשונה], בנוסח אחר לגמרי שאינו מבטא כלל את ההטבה המשותפת של האבא והאמא, מה גם שבכלל אין אבי הבן זוכר לכוין בשהחיינו של ברית על הלידה, ובכלל העיר מורינו הגר”ד קוק שליט”א שעל פי הדין, אין לעשות כן לפטור זה בזה, והמברך ומודה לה’ על לידת בנו, תבא עליו ברכת טוב, ויש לפרסם הדבר להמון.
מקור הברכה
א. בברכות (נט ע”ב) איתא, והתניא (בניחותא) קצרו של דבר על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, על שלו ועל של חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב. וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה לא מברך הטוב והמטיב (בתמיה), והתניא אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב. התם נמי דאיכא אשתו בהדיה, דניחא לה בזכר. ת”ש מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר ברוך הטוב והמטיב. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה. הרי דלא סגי בברכת שהחיינו על לידת זכר, משום דאיכא אשתו בהדיה ולזה מברך הטוה”מ. וכן נפסק להלכה בשו”ע (סי’ רכג ס”א) ללא שום ערעור. וכתב עוד דגם האשה מברכת ברכה זו. [ושיעור ברכה זו כל זמן שהוא בתוקף השמחה, ע’ באחרונים, ובס’ בירור הלכה שם. ועוד]. וידוע דברכת הטוה”מ היא כוללת יותר משהחיינו, והמצווה לברך הטוה”מ אין לו להחליף בברכת שהחיינו, ואם בירך יי”ח בדיעבד דסו”ס הודה. וע’ ביאור הלכה (סו”ס רכג). וכבר הרחבנו בס”ד בגדרי ברכול אלו במקומו.
טעם שמברכין רק על לידת זכר
והטעם שמברך הטוה”מ על בן דוקא ולא על בת, היה נ”ל בפשוטו בהקדים עוד מ”ש בב”ב (טז ע”ב) א”א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשריו למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות. ע”כ. הרי שיש מעליותא בזכרים טפי. ויתכן דזה מחמת שבזכר יש ריבוי מצות ובפרט מצות פו”ר שזה מחייב את ההמשכיות כי זה כל האדם. ובנדה (לא ע”ב) אר”י א”ר אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם, שנאמר שלחו כר מושל ארץ זכר, זה כר. ואר”י דבי ר”א בא זכר בעולם בא ככרו בידו, זכר, זה כר, דכתיב ויכרה להם כירה גדולה, נקבה, אין עמה כלום, נקבה, נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב נקבה שכרך עלי ואתנה. שאלו תלמידיו את רשב”י וכו’, ומפני מה אמרה תורה זכר לז’ ונקבה לי”ד, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לז’, נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לי”ד. [חרטה על מה שקופצת ונשבעת מחמת צער הלידה שלא תזקק לבעלה]. וע”ש במהרש”א. ובעל הטורים כ’, זכר בגימטריא ברכה ונקבה בגי’ נזק. שו”ר כיו”ב בס’ יפה ללב ח”ז (סי’ רכג אות א).
ב. והרשב”א בתשו’ (ח”ד סי’ עז) כתב, ולענין שאמרת ברואה את חבירו, אם יש אחרים שנהנים גם הם בראייתו, אם מברך הטוב והמטיב, כדרך שמברך בירידת הגשמים ואית ליה לדידיה ארעא, ובילדה אשתו זכר, דאשתו נהנית ממנו. תשובה. לא בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו, מברך הטוב והמטיב. שאם כן, אפי’ אקרא חדתא יברך הטוב והמטיב. אלא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו ולאחרים עמו. כגון ירידת הגשמים וירושת הקרובים. ואפי’ בריבוי יין, ואחרים נהנים ושותים ממנו עמו. אבל בהנאה לבד בראיית פירות חדשים, לא מצינו. שא”כ למה שאלו בילדה אשתו זכר מאן איכא אחרינא בהדיה, ואמרו דהתם נמי איכא אשתו בהדיה. תיפוק ליה משום בני ביתו ובניו, דנהנים ושמחים עמו. ואפי’ הכל נהנין בילידת הזכרים. אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר, יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד שהוא כירך האב והאם. ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן. ע”כ. ולא מוכרח כלל שהרשב”א לא ס”ל ככל הדברים הנאמרים לעיל, רק שהרשב”א ביאר את התועלת וההנאה שנאמרה בב”ב ובנדה שם לפי דרכו. [ומש”כ לעיל משום חיוב מצות בבן, אם כי יתכן כך בביאור ד’ הגמ’, אך לענין ברכת הטוה”מ יותר מסתבר דעל ההנאה הגשמית שיש בזכר תקנוה, וכדברי הרשב”א בתשו’. וע’ מור וקציעה שם שהעיר ע”ד הב”י שכ’ דמברך הטוה”מ גם כשמתה אשתו, דלא מסתבר לומר שמברך על מה שכבר היה, ואי משום ששמחה עכשיו בגן עדן, לאו הנאה היא לענין ברכת הטוה”מ דהנאה גשמית בעינן]. ובסדר ברכה”נ להגר”ז (פי”ב סי”ב) דלידת בת אין בה “שמועה טובה”. סתם ולא פירש.
שורש הענין שפסקו מלברך הטוה”מ
ג. וזה כמה שתמהתי אמאי לא נהוג עלמא לברך ברכת הטוב והמטיב בלידת זכר דהוא דין ברור. ומפרסמא בי מדרשא דסומכין על ברכת שהחיינו שבברית מילה. וראשית כל ד”ז תמוה מה ראו על ככה לעזוב דין הגמ’ וכל הראשונים ולסמוך על ענין אחר שיש בו כמה עקולי ופשורי כפי שיתבאר בסמוך. אמנם שמועה זו יש לה משענת, כי כן כתב החסיד מהר”א פאפו בס’ חסד לאלפים (סי’ רכג) וז”ל, ואין נוהגין לברך רק שהחיינו בשעת המילה, או בשעה שבא אבי הבן מן הדרך, וכו’. ומבואר שכך נהגו מימי קדם, שלא היו מברכין הטוה”מ, וסומכין על שהחיינו של מילה. ובס’ יפה ללב (שם אות א) כתב ג”כ, ואין נוהגין לברך רק שהחיינו בשעת המילה וכו’, וע’ בספר חס”ל. ע”כ. והגרי”ח מבבל בס’ בן איש חי (פ’ ראה אות ח) כתב מעין זה וז”ל, אע”פ שאחז”ל ילדה אשתו זכר מברך הטוה”מ, לא נהגו העולם לברך ברכה זו, רק נהגו שהאב יברך שהחיינו בשעת המילה וכו’. ע”כ. הרי מבואר שמנהג ישראל בסאראייבו ובטורקיה ובבגדאד שלא היו מברכים הטוה”מ. והנה לא ידענו מה טעם המנעותם מברכה יקרה זו, הכתובה בתלמוד ובכל הפוסקים ללא שום חולק, כאשר ביארנו בס”ד לעיל. וכיון שבדברי השו”ע מבואר שיש לברכה, מאן יימר שאנו חייבים להמשיך מנהג עיירות הללו. מה גם שבד’ החס”ל בסיום דבריו משמע דלא ניח”ל כ”כ בהאי מנהגא. ע”ש.
אי אריך לפטור ברכה זו בשהחיינו של מילה
ד. ומה שמצאו אותם הנוהגים שלא לברך פתרון לברכה זו ע”י שהחיינו שבברית מילה, דבר זה מוקש’ה ועומד הוא מכמה אנפי, חדא דכיון דתקנו הטוה”מ, הרי שהחיינו אינו מספיק להודאה בכה”ג, כי תקנת הטוה”מ היא תוספת על שהחיינו, שבשהחיינו יש ביטוי פרטי להודאה, לא כן בהטוה”מ שבזה מבטא בהודאתו את השותפות שיש לו בהנאה, [ויש בזה שבח גדול יותר, שמפאר את ה’ על כל הטובה אשר גמל עמו והוסיף טובה לאחרים, ויתכן שיש בזה הודאה ג”כ, כיון דמזלא דבי תרי עדיף כההיא דב”מ (קה ע”א). ע”ש], ואם כי בעלמא מי שהוצרך לברך הטוה”מ ובירך שהחיינו יצא, מ”מ בודאי שלא יעשה כן לכתחילה לברך שהחיינו במקום הטוה”מ. ותו גם אי נימא דמעיקרא היתה תקנה לברך על הלידה שהחיינו ולא הטוה”מ, אכתי לא איפרק מחולשא, דהלא ברכת שהחיינו היא על מצות המילה, וזה ודאי שמי שעשה כדין הש”ס ובירך הטוה”מ בשעת הלידה, שמברך גם שהחיינו במילה, ולא חשיב כופל ברכותיו כלל, דלא קרב זא”ז ויש כאן ב’ ענינים נפרדים, וא”כ מה הענין לכלול בשהחיינו השייך למילה הודאה נוספת על עצם הלידה. וכן העיר בזה מרן הגר”ד קוק שליט”א.
ה. ואם כי בשו”ת קול בן לוי (סי’ א) ובשו”ת פרי הארץ (ח”א סי’ ז) נסתפקו על מי שנתחייב בברכת הגומל לכמה דברים יחדיו, כגון דיצא מבית האסורים ובד בבד נתרפא, ומסקנתם שברכה אחת מועלת לכל הענינים. ע”ש. וע”ע בתורת חיים סופר (סי’ ריט סקט”ו). שאני התם דאיכא טעמא דהכל ענין הודאה אחת הוא, וכ”ל החיי”ם יודוך יחדיו סלה, מ”מ כאן שענין ההודאה על עצם הלידה, וענין ברית המילה שני ענינים נפרדים, מסתברא טובא דלא אריך לכוללם יחד. ובתשובות מהר”ש גאון שנדפסו בשו”ת משפטים ישרים (למהר”ש חסון, סי’ מה, דצ”ב ע”ג) כתב, שנשאל על מי שיש לפני שני פירות חדשים, אם יברך על כ”א בפנ”ע שהחיינו, או שברכה אחת עולה לשניהם. ומריש רצה לפשוט שיברך שתים, ממש”כ בשו”ת מהרי”ל (סי’ קפג) בדין אכל ענבים חדשים שמברך שוב שהחיינו גם על היין, כיון דהוו תרי שמחות. והובא בב”י (או”ח סי’ רכה אות ד). ושוב כ’, דשאני הכא דשני הפירות באים לפניו יחד, ולא דמי לההיא דאכל ענבים ובההיא שעתא לא היה היין לפניו, וכגון דא דמי לברכת שהחיינו על מצות הסוכה דפטרינן לה בשהחיינו של קידוש היום וכמ”ש הטור (סי’ תרמא), וגם שיש לדון בזה העיקר דברכת שהחיינו אחת פוטרת הכל. עכת”ד. והובא בקיצור נמרץ בספר יד אהרון אלפנדרי (סי’ רכה, הגה”ט אות ב). וכ”כ בפשיטות המשנ”ב בשער הציון (סי’ רכה ס”ק טז). וע’ בס’ חזון עובדיה הלוי (ליוורנו תקמ”ז, קו’ חזון למועד סי’ יד). ומ”מ גם התם מיירי בשהחיינו על ענין אחד ודמי להגומל ועדיפא מיניה.
ו. ובשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ כו, ד”ה ויש) נסתפק בכיו”ב, אי שרי לכלול ברכת שהחיינו של מצוה ושל בגד חדש בברכה אחת. אך בשני פירות פשיט”ל דברכה א’ לשניהם. ע”כ. והוא אשר דברנו, דכיון דשהחיינו דמצוה הוא ענין אחר, אין לכוללו יחד. ובשדי חמד (פאה”ש מע’ ברכות סי’ ל) כ’ בשם האדר”ת, שפשט ספיקו של הכת”ס הנ”ל, מד’ המרדכי (פ”ד דסוכה סי’ תשסו) דגם בכה”ג שיש לפניו מצוה ופרי חדש וכיו”ב, מברך שהחיינו א’ לשניהם. ע”ש. ועמש”כ בזה בס’ בירור הלכה (יו”ד סי’ רסה ס”ז, עמ’ תמב). וגם לפי דעתו של הגאון אדר”ת שיתכן לפטור בשהחיינו אחד גם מצוה וגם פרי חדש, בודאי דהני מילי בבאו שניהם לפניו, אך זו לא שמענו לעכב השהחיינו של המצוה עד שיבא פרי חדש ולפטור תרוייהו בחדא ברכה. וה”נ כיון דבעת שנולד לו בנו הוא מחוייב לברך הטוה”מ וכל כמה דמתעכב לאו שפיר עבד, [ע’ מו”ק (סי’ רכד, ד”ה אבל). ומשנ”ב (סי’ רכג סקט”ו). ובבדי השלחן (סי’ סד סי”א). ע”ש]. א”כ בודאי שקשה להורות לכתחילה להמתין לברכת שהחיינו של ברית מילה ולכוין על הכל.
והגר”י ידיד בס’ ברכת יוסף (ח”ב, מע’ ז אות יז) הכריע בנידון שני פירות הנ”ל במשפטים ישרים, דלכתחילה לא יביאו לפניו שני הפירות, אלא בזה אחר זה ויברך שהחיינו לכל אחד בפנ”ע, אך אם הביאו לפניו שניהם על השולחן והוא רוצה לאכול משניהם, יברך ברכה אחת לשניהם. ואם אינו רוצה כ”א אחד, יכוין שלא לפטור בברכתו כ”א את הפרי שאוכל עתה. ע”כ. ולדבריו כ”ש בנידו”ד שיש להפריד הברכות ולברך כל אחת במקומה כדין הגמ’ והפוסקים. ובחיבורי הלכתא למשיחא כת”י הרחבתי עוד בענין זה בס”ד.
ע”ד הגר”ח בן עטר בסוגיא דילדה אשתו זכר
ז. והגר”ח בן עטר בס’ ראשון לציון (ברכות נד ע”א) לחדש יצא, דהא דמברך הטוה”מ הני מילי בשמע שמועה שנולד לו בן, וכלישנא דגמ’ אמרו לו ילדה אשתו זכר וכו’, אבל אם היה נוכח במקום הלידה לא יברך, שאין בזה שמחה כ”כ כמו שמועה טובה. ומסיק דמאן דבעי יכוין בשהחיינו של מילה על הלידה, לא כן אם שמע שנולד לו דאי”צ להמתין ללידה ומברך מיד הטוה”מ. ודבריו מחודשים מאד, ובנימוקיו יש לפלפל לפמש”כ לעיל (אות ו). ואתה תחזה.
ודברי הכה”ח (סי’ רכג סק”ו) שכ’ דלא מברכין הטוה”מ עפי”ד הרמ”א סו”ס רכג שנוהגין להקל בברכה זו, תמוהין הן, חדא, דהלא אנו לא נהגנו כהרמ”א להקל בברכות אלו, וכבר כ’ בביאוה”ל שאין להקל והם חובה להודות ע”י להשי”ת. ע”ש. וגם הרמ”א לא כתב הוראת קולא, אלא ביאר מנהג העולם וליה לא ס”ל. וע”ש בדרכי משה. ודו”ק. וכן נראה מד’ הרשב”א בתשו’ (ח”ד סי’ עו), שאין כאן אלא ביאור למנהג העולם כלימוד כף זכות. וע’ בני ציון ליכטמאן שם. ועל שלשה, הלא התם איירי על ברכת שהחיינו, וכלל לא איירי על הטוה”מ, וכדכתב הרב עצמו לקמיה (ס”ק ח) משם האחרונים.
ההוראה הנכונה למעשה
וכעת ראיתי מ”ש בס’ עיני יצחק רצאבי ח”א (חאו”ח עמ’ שכו) דהטעם שלא נהגו לברך ברכה זו מפני שהרמב”ם לא הזכירה. וכבר נתבאר בנספח דלהלן, שאין ליתן סמוכין לזה מחמת השמטת הרי”ף והרמב”ם. מה גם דאנו סמוכין על שולחנו של מרן, ומי לנו בקי ממנו בהוראה, ואיהו חייש לספק ברכות והכא לא חש, [הרי שלא היה לו לב רגש מצד השמטת הרמב”ם, ומטעם שיתבאר בתשו’ דלהלן בס”ד. ובקושטא עין רואה שבנידונים אחרים הב”י יעיר קנו מזה שהרמב”ם לא הזכיר דינים מסויימים. ובפרט דאיהו המחבר כס”מ ובקי טובא בתורת משה]. ודי בזה. וע’ בס’ וזאת הברכה (עמ’ קע), ואין דבריו שם מבוססים כדבעי. גם מש”כ בשו”ת מנחת שמואל (ח”ג סי’ יא), דהבא לשאול מורינן ליה שלא יברך הטוה”מ, דברי נביאות הן, שאיך אפשר להורות נגד פשטות הש”ס וכל הפוסקים. ובפרט דבברכות השבח עסקי’. וכבר כ’ בחס”ל שם, שאינו נכון מנהג העולם שמקילים בכל אלו הברכות, מגרעות עשו לנפשם שעוברים על תקנת חכמים ומפסידין ברכות, והאיש הירא יהיה חפץ בברכה, וישא ברכה. ע”כ. שו”ר מה ששרטט כתב בזה באריכות נפלאה ידי”נ הרה”ג ר’ אברהם דורי שליט”א בשו”ת אדרת תפארת ח”ה (חאו”ח סי’ טו, טז). ע”ש בארוכה. וכן העלה למעשה ידידינו הרה”ג ר’ אריה ברדא שליט”א בירחון התורני “אור ישראל” (חוברת א, עמ’ יג והלאה).
ח. והאמת שאחר כותבי כל זאת הייתי מיצר מאד, שלפי דברינו נשארו דברי החס”ל והבא”ח והיפ”ל בגדר תימה, שהם מחזיקים במנהג שהוא היפך דברי הגמ’, ואטו הני רברבי לא ידעי מהני מילי, ומה נדע והמה לא ידעו. וכיו”ב כ’ בס’ ברכת ה’ ח”ד (פ”ב הערה ערד) שאין לסמוך על מנהג זה שהביאו האחרו’ שלא מברכין הטוה”מ, כיון שהוא נגד ההלכה. ע”ש. וכל לגבי דידי, אם כי מצד לימוד הסוגיא בברכות ובדברי הראשונים והשו”ע, נכונים וברורים הדברים, וכמ”ש גם הגאון אביר הפוסקים מהר”ם פיינשטיין זצוק”ל בשו”ת אגרו”מ חאו”ח (ח”ה סי’ מג אות ה, עמ’ קמו), דבודאי אין לסמוך להפטר מברכה זו בשיטה שברכה זו רשות היא, וגם אי נימא דרשות היא אין להקל ולזלזל בה, דבודאי כיון שרשאי לברך ממילא הוא חייב לברך ולהודות להשי”ת, וכן מוכח ברמב”ם שלהי הלכות ברכות. ואולי י”ל טעם למה שרבים מקילין בזה מחמת חוסר הכונה. אכן אינו כלום, דמאחר שלכל אדם נשנו הברייתות בענין הני ברכות, בודאי אין להפטר מצד חוסר כונה. ובפרט שברכות קצרות הן וכל אדם נקל בפניו לכוין. עכ”ד. וע”ע בתשו’ הסטייפלער שנדפסה בשו”ת דעת כהן ספינקא (סו”ס עג). אכן אי אפשר להתעלם מהני רברבי, הלא המה מהרא”פ והגרי”ח והני”ר פאלאג’י, ולומר שכתבו מנהג שאין לו יסוד בהלכה, בעוד שנתנו לו גושפנקא בספרי תורה שלהם.
ט. וממש סמוך לחתימת ענין זה נפל דבר גדול בלבי לבאר מנהג ישראל קדושים, וכמדומה לי שעליו נתבסס מנהג זה שלא לברך הטוה”מ, ונקדים, דהנה ברכת שהחיינו של ברית מילה אינה כתובה בתלמוד כלל, ורוב ככל הראשונים ס”ל שאין לברך כלל שהחיינו במילה, אי משום שיש צערא דינוקא, ואי משום דלא נזכר בש”ס כ”א לגבי פדיון, וכתבו לחלק עוד, דפדיון דלא שכיח תקינו ביה שהחיינו, לא כן מילה דציוה לעול’ם בריתו. והרמב”ם הוא ראש הסוברים שמברכין שהחיינו במילה, אך עין רואה דכמעט יחידאה הוא בדבר זה, וכבר פרש ענין זה כשמלה בס’ בירור הלכה (יו”ד סי’ רסה ס”ז), ע”ש בגודל בקיאותו, ברוך שחלק מחכמתו. ואם כי בשו”ע הכריע כותיה דהרמב”ם, כנראה שחשו האחרונים לדברי החולקים, וע”כ אמור רבנן דמוטב לעכב ברכת הטוה”מ שחייב בה ולהפחית מדרגתה לשהחיינו של מילה, שבזה הוא יוצא מידי כל ספק לדעת כו”ע. וניח”ל להוריד ברכת הטוה”מ לדרגה פחותה, מלהכנס בספק ברכת שהחיינו של מילה. וכנראה דלא סמכו ארובא דעלמא לומר להם שיביאו במילה פרי חדש או בגד ויכוונו גם עליו, מפני הלחץ זה הדחק.
וממוצא הדבר בין תבין, דאה”נ מאן דבעי לקיים ההלכה בהידורה יברך מיד בעת הלידה הטוה”מ הוא ואשתו, ובעת הברית ידאג שיהיה לו בגד חדש ואז יצא ידי שניהם. [ונפק”מ שהרי גם לסוברים שיש לדחות הברכה לברית מילה, הלא האשה צריכה גם היא לכוין, ולא תמיד מכוונת, ואפי’ האב אינו מכוין תמיד גם על לידת הזכר. וק”ל]. אכן מילתא חדתא היא. וצ”ע. וע’ להלן סברת הערוה”ש שלא לברך הטוה”מ, ושמא זו ג”כ סברת החס”ל ודגרירי בתריה. וכבר הבאנו לעיל גם ד’ הראשון לציון בנ”ד. אלא שד’ הערוה”ש לא מוכרחים בנדו”ד כלל כמבואר בנספח דלהלן. לך נא ראה.
בדין שהחיינו של מילה כשהאב לא היה
י. וחזי הוית בס’ זכור לאברהם אלקלעי (מע’ ב, ד”ה מילה) שכ’, דאם לא היה אבי הבן במילה, נהגו שלא מברכין שהחיינו, וכשיבא אח”כ אבי הבן ויראה את בנו, אינו מברך שהחיינו, דהא הברכה נתקנה בעבור המצוה, וכבר נסתיימה שעתה, אך הטוה”מ יברך כמ”ש בשו”ע (או”ח סי’ רכג ס”א). ואם שמע כבר קודם שבא ובירך הטוה”מ, בכה”ג יברך שהחיינו משום ראיית פניו כמ”ש בשו”ת הלק”ט (ח”א סי’ רא) דעצם הראיה שמחה היא, מלבד הברכה שעל הבשורה, דפנים חדשות באו לכאן. ואה”נ דאם לא שמע כלל, ועכשיו שבא נתבשר וראה יחדיו, סגי בברכה אחת והיא הטוה”מ. עכ”ד. והובא בקיצור בס’ יפה ללב ח”ח (סי’ רסה ס”ז). וראיתי בס’ ערך לחם למהריק”ש (יו”ד סי’ רסה, דמ”ז ע”ד) וז”ל, “לא היה האב שם במדינה, צריך לברך כשיבא ויראהו”. ע”כ. ולא פירש דבריו, ומדקאי בדין שהחיינו שעל המילה, משמע שכשיבא האב יברך שהחיינו. ויתכן דכונתו על ראית הבן. וכמ”ש הזכו”ל הנ”ל. וע’ בס’ אות שלום ממונקאטש שם בדין אם האב לא נמצא. ושמא יש לקשר נידון זה למה שנתבאר לעיל. וצ”ע. ויש מי שאומר שאם האב לא נמצא יכולה האמה שתברך שהחיינו. ויש לפלפל בזה, והדעת נוטה שיכולה לברך וכמ”ש בס”ד בתשו’ אחרת. ואכמ”ל. וכתבתי זה למשמרת בהיותי עוסק בסוגיית שהחיינו דמילה.
בהא נחיתנא. מי שנולד לו זכר מברך הטוה”מ. ומנהג העולם שאין מברכין הטוה”מ, וכתב הגר”א פוסק בס’ כורת הברית (פתח אליהו אות ג) שאין להם על מה לסמוך. ע”כ. וע”ע בס’ אות ברית (למהר”ש סידון, סי’ רסה סק”ט). והנזהר במילי דברכות יחולו ברכות על ראשו.
נספח א
אודות השמטת הרמב”ם לברכת הטוה”מ בלידת זכר
א. הרמב”ם (פ”י מברכות ה”ז) הביא ההלכה בכללות שעל שמועות טובות מברך הטוה”מ וז”ל, קצבו של דבר שכל טובה שהיא לו ולאחרים מברך הטוה”מ. ע”כ. ולא הזכיר פרט זה דהטבה של בן זכר, ובשטחיות היה מקום לומר דקיצר הרמב”ם בזה, וסמך על הכלל שכתב כי ממנו תוצאות לכל הפרטים. ומה שהביא להא דמת אביו, הוא משום חידוש דין שמברך קודם דיין האמת ואח”כ הטוה”מ. שו”ר להגאון מרודיס מהר”ר ידידיה שמואל טאריקה ז”ל בס’ בן ידיד (דצ”ו ע”ד) שכ’ ככל דברי בדעת הרמב”ם.
ולי הצעיר יש להוסיף מיא וקמחא בזה, דהתם בגמ’ הובאה ברייתא זו כקושיא אהא דתניא שעל שלו ושל חבירו אומר הטוה”מ, ומשני דהתם מיירי בדאיכא אשתו בהדיה, ושוב אקשי מירושת אביו דמברך הטוה”מ, ומשני התם נמי דאיכא אחי בהדיה. ע”ש. ובאמת שזה דבר ברור דלא שייך מציאות דנולד לו זכר, אי לאו דאיכא אשתו בהדיה, ולא דמי לירושה שיש להשמיע ד”ז, כי הווה בעולם יורש שהוא לבדו, דמיתה בשעת לידה לאו מילתא דשכיחא היא כלל, אלא שדרך הגמ’ לפרט הכל, ובפרט דפעמים הרבה מילתא אגב אורחא קמ”ל, והרמב”ם קיצר בדבר זה לרוב פשיטותו. [ויש גירסאות שהקדימו לברייתא דמת אביו, ואח”כ הביאו ההיא דאמרו לו שנולד זכר, ע”ש בבית נתן ובדקדוקי סופרים (אות ה) שכ”ה בכת”י, וכן מוכח בשטמ”ק. וכ”מ בפירוש רבינו חננאל מכת”י שנדפס בגנזי קדם (לוין, עמוד 82). ועוד].
ב. ויתכן דההו”א בגמ’ דכיון דתניא “אמרו לו” ילדה אשתו זכר, משמע שאין אשתו קיימת עמו כלל בשמחה זו, דאם היא שם מה צריך שיאמרו לו, ומזה היא ס”ד דאף אם מתה מברך הטוה”מ, ומשני דלעולם מיירי בדאיכא אשתו בהדיה, והיינו דבאשר היא אף שהוא בעיר זאת והיא בעיר אחרת, מ”מ היא שותפה עמו ממרחק בשמחת הלידה. וע”ש בחי’ הגר”א גוטמאכר. [ומזה יהיה מוכח שעכ”פ אם מתה אינו מברך הטוה”מ. והב”י שם דן בזה וכתב שיברך מ”מ, דסו”ס היתה לה טובה בשעה שילדתו. וע”ש בדרכי משה דפליג עליה, והאחרונים דברו בזה כאשר תחזינה עיניך. ולעיל בסמוך הבאתי ד’ היעב”ץ בזה. ובשיירי כנה”ג (סי’ רכג הגהב”י אות ו) כ’ דלא פליגי והב”י מייירי באופן שמתה אחרי שראתה את הולד. ואמנם אם מתה בלדתה גם לדעת הב”י לא מברך הטוה”מ. ובזה ארווחנא ליישבו עם דברי הגמ’ לפי הביאור הנ”ל]. איך שיהיה נפק”ל דעצם הענין שמברך הטוה”מ על לידת זכר כשאשתו בחיים, הוא ענין פשוט וברור, וכל זה סיוע למה שנתבאר בדעת הרמב”ם שלא הביא דין זה לרוב פשיטותו. ויתכן שלא היתה ברייתא זו כלל בגירסתו, אך אין לפסוק מחמת זה שלא ס”ל כן להלכה, דמידי טעמא הוא, ואטו כי רוכלא ניתי וניזיל.
ובס’ תורת חיים סופר (ר”ס רכג) כתב, דכיון דיש בנולד ספק נפל, ע”כ ס”ל להרמב”ם שלא לברך, ואין הלכה כההיא ברייתא. ע”כ. וכיו”ב כ’ בקיצור בס’ פניני משה המבורגר (ברכות שם) משם הגרש”א יודלביץ. ע”ש. [ובס’ כורת הברית (פתח אליהו אות ג) כ”כ בשם הכנה”ג ולא היו דברים מעולם]. ובעניותי כמה תמוה ד”ז לחלוק ע”ד הגמ’ שהובאו ללא שום חולק בשום מקום, מטעם רחוק דספק נפל, ולמה לחוש מלהודות לה’ ולא ניזיל בתר רובא דרובא כדאשכחן בברכות (גן ע”ב) לענין ברכת הנר. ומש”כ בתורת חיים שם לחלק בזה אינו מחוור כלל, וכאשר יחזו עיני המעיין. ודברי החו”י בתשו’ (סי’ רלז) שהזכיר שם, יוכיחו על אמיתות דברינו שאין לחלק בזה כלל. ובפני”מ שם כתב להעיר ג”כ, דאין לנו אלא ד’ הגמ’ והשו”ע כפשוטן שמברך מיד אחר הלידה. ודי בזה.
והחבי”ב בכנה”ג (ר”ס רכג) רצה לבאר ד’ הרמב”ם, שהשמיט זה משום דס”ל דברכה זו רשות, כאשר הביא הרמ”א שם שיש סוברין כן. וכבר הק’ ע”ז ביד אהרון אלפנדרי שם, דא”כ מה ראה לכתוב דין שמועות טובות (בפ”י ה”ג וה”ז) שמברך הטוה”מ. ובקושטא הכנה”ג עצמו בשיוריו (שם אות ז) תברא לגזיזיה מטעם אחר דהרמ”א איירי דוקא לענין שהחיינו כמ”ש בדברי חמודות (פ”ט דברכות אות ב”ן), ושכ”כ מהר”ש אלגאזי בס’ שמע שלמה. ע”כ. וע”ש בבן ידיד. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא דהרמב”ם כללא כייל לן ולא בא לפרטי, ודבר זה ידוע לכל היד המרבה לבדוק בספרי הר”מ. ואם יביא כמה דוגמאות מיד יגיעו כל לומדי בית הספר לדון ולפלפל הרבה למה כפל ושילש, ויבנו על חומת הדקדוקים אלו טירת כסף.
אי מילתא פסיקתא היא דדוקא “בנו” ודוקא “זכר”
ג. וע”ד החידוד הייתי אומר, כי יש אופן שעל זכר אינו מברך הטוה”מ, כגון שיש לו זכרים הרבה, ואדרבה הוא מצפה ללידת בת, וכמ”ש בביאור הלכה (סי’ רכג) והותיר בצ”ע, וע”ש בערוה”ש (אות א). וכמו כן יש לדון לאידך גיסא, כי יתכן שגם בבת שייך הטוה”מ, כגון שיש לו בנים הרבה, ומצפה על בת מאד, ובפרט שיש בזה השלמה למצות פו”ר, ובמשנ”ב סק”ב הוכיח מסתימת ד’ הפוסקים, שגם בכה”ג לא יברך הטוה”מ, והיא שייכת רק בזכר. וע”ש בשעה”צ סק”ג. ובשו”ת הלכות קטנות (ח”א סי’ רמ) כ’, שאם נולד לכושים בת לבנה יברכו הטוה”מ. דהטבה גדולה יש בזה לא מצד ה”בת”, אלא מצד צבעה הנאה שאינו מצוי בקהלם. ע”כ. עכ”פ מבואר דלאו מילתא פסיקתא היא בכל אופן שבבן יברך הטוה”מ ובבת אינו מברך, והגמ’ איירי באופן כללי שהעולם שמחים מזכר יותר מנקבה, וע”כ מברך הטוה”מ. וע”כ לא כתב הרמב”ם פרט זה שאינו מבורר כ”כ, וכל מקרה לענינו. ולפי”ז יתכן, שלדעת הרמב”ם, אדם שהוא תאב מאד לבת ונולדה לו, יברך הטוה”מ. [שו”ר להמנוח הגר”מ לוי זצ”ל בס’ ברכת ה’ (ח”ד עמ’ קפה) שכתב ג”כ לצדד דשייכא ברכת הטוה”מ בבת, והוכיח כן מד’ הרשב”א שכתב טעם דחוטרא לידא, שזה שייך גם בבת, אלא שנסוג אחור, וסיים דסב”ל. ע”ש. ועכ”פ לפי האמור לעיל בדעת הרמב”ם הענין יציב ונכון. ובדרך זו גם הראיה שהביא המשנ”ב מסתימת ד’ הפוס’ לא שייכא כלפי הרמב”ם שהשמיט ברייתא זו. והבן]. ונפק”מ למי שבירך הטוה”מ על בת בחושבו שבן הוא, אך כשהודיעוהו כי בת היא לא נגרעה שמחתו כלל דיי”ח לכתחילה. וע’ בס’ חשוקי חמד (ברכות שם).
ד. ולא גרע בהדרגה ממ”ש בס’ חסידים (סי’ תתמג), דזקן אחד היה מברך הטוה”מ על לידת נכדיו, ואמר אפי’ אם נולד בן לאדם צדיק, ואני אוהבו מפני צדקותו, אני מברך הטוה”מ. והובא בשתיקה בא”ר (ר”ס רכג). ובמגן גיבורים (שם, אלף המגן סק”ב). וכ”פ רבינו שניאור זלמן מלאדי (שם ס”ז). וע’ בביאור הלכה (ר”ס רכג) שהעיר ע”ד הס”ח בזה מד’ הרשב”א בתשו’ הנ”ל, ומסיק דלא יברך. וכיו”ב העיר בס’ תורת חיים סופר (שם סק”א), וכתב דאותו זקן עשה כן, אך אין הכונה שכך יש לנהוג להלכה. ע”ש. גם בס’ כורת הברית (פתח אליהו אות ג) כ’, שאין לנו לחדש ברכות שלא נאמרו בפירוש בש”ס, ואם ירצה הסב יברך בלא שו”מ.
ולפע”ד מקום יש ליישב הקו’ מד’ הרשב”א דהתם מיירי בכלליות שההנאה והשמחה הגדולה עפי”ר שייכת רק כלפי האב זכר לדבר בן חכם ישמח אב, הגם שגם אחרים שמחים בו, מ”מ עיקר גודל השמחה באב, והוסיפו שיש שותפות גדולה בשמחה לאמה, ודבר זה מצוי מאד מצד הטבע, ומצד הטעמים שהרחיב בהם הרשב”א בתשו’ הנ”ל. וע”כ קבעו חכמים לברכה זו בהווה דהיינו באא ואם. אך המצא תמצא שיש שמחה ברמה זו לאנשים שאינם או”א, ואם כי מילתא דלא שכיחא היא, וע”כ לא אמרו כן בגמ’, מ”מ ילמד סתום מן המפורש, ולא יגרע חלקם בזמן הזה מלברך הטוה”מ. ונמצא שאין הכרח דד’ הס”ח נסתרים מד’ הרשב”א. ומזה יש להשיב ע”ד הרב כורת הברית הנ”ל, דשפיר חשיב מפורש בש”ס. וגם על שאר דבריו יש לעמוד. ואכ”מ. והחיד”א בברית עולם ע”ס חסידים שם כ’, שלא ראה בפוס’ שיביאו ד’ ס”ח הללו להלכה, וע”כ סב”ל. ולא זכר שר מהא”ר הנ”ל. וכ”ז ע”צ החידוד איתמר, והבוחר יבחר. וע”ש בכה”ח סופר (שלהי סק”ו) שהציע למי שנולד לו נכד, שיקח פרי חדש ויברך ויכוין גם על הנאה זו.
השג ישיג ע”ד הערוה”ש בדעת הרמב”ם
ה. ובס’ ערוה”ש (סי’ רכג אות ב) הרגיש בזה וכ’, ולענ”ד נראה טעם נכון מה שמקילים בברכה זו, דלא מצאתי ברי”ף וברמב”ם פ”י כלל דין זה. ע”ש. ותמיהני שהפוסקים לא הרגישו בזה. וכיון שהרי”ף והרמב”ם דחאו זה מהלכה, פשיטא שאין לנו לכנוס בספק ברכה. וטעם רבותינו נ”ל דהנה לשון הברייתא כן הוא, אמרו לו ילדה אשתו זכר מברך וכו’, מת אביו וכו’, וקשה למה בילדה זכר תניא “אמרו לו”, ולא במת אביו, אלא ודאי דבסתמא אין לברך, והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר כהך דתנן בנזיר (יב ע”ב) הריני נזיר כשיהיה לי בן, והאנשים ששמעו ממנו באו ואמרו לו ילדה זכר כלומר בשרוהו בשורה טובה שהקב”ה מילא תאוותך. עכ”ד. וע’ לעיל בתשו’ (אות ז) בשם הגר”ח ן’ עטאר.
וכל דבריו מרישא ועד גמירא תמוהין במחכ”ג, שהרי כבר עמדו הפוס’ ע”ד השמטת הרמב”ם, וכדאייתינא לעיל מהכנה”ג ויד אהרון ובן ידיד ועוד. ויתכן גם דלרי”ף והרמב”ם לא היתה גירסא זו בגמ’ כלל, וכל הקושיות מיותרות. וכן נראה לי האמת בסוגיא זו. רק שאנו בס”ד באנו לעיל לבאר דבריו בריוח ולא בצמצום בכל אנפין.
ולפמשנ”ת בודאי שגם לדעת הרמב”ם ברכה זו קביעא וקיימא גם לגבי בן זכר ואולי אפי’ בבת, ומי לנו גדול בדעת הרמב”ם יותר ממהר”י קארו בעל הכס”מ שלא עלתה על דעתו לומר שהשמטת הרמב”ם נובעת מחמת דס”ל שאין ברייתא זו להלכה. וכל הרגיל בס’ ב”י עיניו לנוכח יביטו איך שבכל ענין יעיר קנ’ו למה השמיט הרמב”ם דין מסויים, ואילו כאן לא עלתה על לבו כזאת, ודבר זה אומר דרשוני, וע”כ שאין ההשמטה הזאת כ”א מחמת שסמך על הכלל שחזר הרמב”ם פעמיים בפ”י מברכות על הכלל של הטוה”מ. גם מש”כ להעיר בלשון אמרו לו, הנה מלבד מה שהיה אפשר להתעקש ד”אמרו לו” קאי גם על ברייתא דמת אביו, וכך הוא דרך הש”ס, וכ”כ בביאור הסוגיא בכנה”ג (הגהב”י שם). עוד בה, דיותר מצוי “אמרו לו” על לידה, ולא על מות אביו, זכר לדבר מה שהשמיעונו בגמ’ (ריש פסחים) מוציא דבה הוא כסיל. ובנפול היסוד נפל הבנין. [גם י”ל דהשמיעונו דאמרו לו סגי ואי”צ דוקא שיראה הוא כמו הרואה את חבירו אחר ל”י שמברך שהחיינו דהכא בשמחת בשורה עסקי’ ולא בשמחת ראיה]. וגם עיקר דבריו דדוקא בדואג ותאב וכו’, הן נסתר מכמה ברכות שקבעו חז”ל להודות, ולא התנו תנאי זה כלל. ואין לנו לצמצם את ברכות ההודאה והשבח להשי”ת למקרים נדירים, כי בזה סליקא לה מסכת ברכו”ת. ודי בזה.
זאת התורה לעולה
א. גם לדעת הרמב”ם יש לברך על לידת זכר הטוה”מ. ומה שלא הזכיר ענין זה יתכן שלא היה בגרסת הגמ’ שלפניו, אך אין הוא חולק על זה שהנאה זו כלולה בהלכה הכללית שעל בשורה טובה מברך הטוה”מ.
ב. מי שצפה מאד הוא ואשתו ללידת בת, יש לצדד שיברך הטוה”מ, ומאידך מי שהוא מרובה בנים ונוסף לו בן על רוב בניו, נסתפק הביאור הלכה שמא לא יברך הטוה”מ. וצ”ע.
ג. יש אומרים שעל לידת נכד מברכין ג”כ הטוה”מ אם יש לו הנאה מזה עכ”פ כלידת בן, וטוב ליקח פרי ולברך על שני הענינים יחדיו.
נספח ב
ברכת שהחיינו על לידת בת
שאלוני, הנה בגמרא מבוארת רק ברכת הטוב והמטיב על לידת זכר, ועל לידת בן לא מזוכרת שום ברכה, אכן יש לדעת האם מברכים על לידת בת שהחיינו, וא”כ מתי יברך ברכה זו אם בעת שמועת הלידה או בעת ראותו את פניה.
נודע בשערים מש”כ המשנ”ב (סי’ רכג סק”ב), דהגם דליכא הטוה”מ בלידת בת, מ”מ נראה פשוט דבפעם הראשונה כשרואה אותה מברך שהחיינו, דלא גרע מהרואה את חבירו לאחר ל”י ושמח בראייתו דמברך שהחיינו (כמבואר בסי’ רכה ס”א). ע”כ. ומבואר דאיכא ברכה על ראית בת, ולא על שמועה שנולדה לו. [וכנראה הטעם דליכא ברכה על שמועה מאותו טעם דליכא ברכת הטוה”מ על בת. ונתבאר בס”ד לעיל. ע”ש].
ורבני הדור האחרון הקשו ע”ד המשנ”ב, דהא מבואר שם בשו”ע דהני מילי חבירו שראהו קודם לכן, והן נסתר הימנו ל’ יום, דבכה”ג לרוב אהבתו אותו יברך שהחיינו בפגישתו עמו, לא כן כשלא ראהו מעולם דאיך יהיו לו געגועים למי שלא ידע ולא הכיר מעולם, וה”נ הלא בת הנולדת לו לא ראה אותה מימיו. ומכח זה כתבו לדחות ד’ המשנ”ב מההלכה, וס”ל דגם בראותו את פניה פעם ראשונה לא מברך.
והנה אם כי בכמה ענינים באו גדולי הדורות במו”מ על דברי קודמיהם, כי תורה היא וללמוד אנו צריכין, ואין משוא פנים בהלכה, מ”מ בכגון דא שוינן להמשנ”ב כמאן דלא שפיל לסיפיה דקרא, ואין כאן “קושיא” על דבריו, אלא “ביטול” דבריו מעיקרא, שהרי הוא מסתייע בסי’ רכג מד’ השו”ע בסי’ רכה בזמן שהמשך אותו סעיף קרי בחיל דאין שייך לומר כן בלידת בת. ודי בזה.
ובקיצור אבאר משנה זו, דזה ברור דהמשנ”ב ס”ל דבנידו”ד ל”ש התנאי הנ”ל שראהו מקודם, כיון דהתנאי הוא עפי”ר, שאין אהבה נוצרת בין איש לרעהו בלא שיראו זא”ז מעולם, וזה גדר “תורם בעין יפה”, שאין הנדיבות באה אלא ע”י ראיית העין, ושמא זה עומק טענת עם ישראל במדבר “בלתי אל המן עינינו”, הגם שהיה להם כל טעם שרוצים, מ”מ לא יכלו לאהוב שום דבר, מאחר ומעולם לא ראוהו, ואיך שייך לחפוץ ולאהוב מאכל מסויים ולחשוב על רצון לאוכלו, היכא דלא ראה ד”ז מעולם. [שו”ר שכ”כ בס’ מכתב סופר (עמ’ צה, בבאר מרים). וע”ע בס’ “כתבי אבא מרי” (עמ’ פ). ובס’ זכר עשה (סי’ קיב בהערה). ע”ש].
לא כן בבתו הנולדת לו אשר ט’ ירחים ימתין לה, והיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, בודאי שגעגועיו עצומים לראותה, ולבו שמח וטוב על אשר זכהו השי”ת לחזות בפניה בפעם הראשונה, ואולי שמחה זו היא גדולה יותר על שמחה שבאה לו אח”כ בראייתה שוב ושוב. וע”כ לא טרח המשנ”ב לבאר חילוק זה לרוב פשיטותו, וה’ עמו שהלכה כמותו. ועמש”כ בשו”ת אבן ישראל פישר (ח”ט עמ’ עא). ובשו”ת אדרת תפארת (ח”א סי’ יד). ובס’ מעדני אשר לונצר (עניני ברכות, סי’ קכט). ובס’ שער העין (פכ”א אות ז). ובס’ שערי הברכה (עמ’ תצט). ע”ש.
ולסיכום נמצא מכל הני מילי דהתנאי בברכת הראיה דדוקא אם כבר הכירו מקודם אינו סיבת הדבר אלא סימנא. ויש בזה נפק”מ לדינא כמ”ש בס”ד בחיבורי הלכתא למשיחא על עובדא דמהרש”א אלפנדארי כשפגשו בפעם הראשונה הגאון בעל מנחת אלעזר ממונקאטש ובירך עליו שהחיינו בדמעות של גילה. ואכמ”ל.
לענין הלכה. שמע שנולדה לו בת אינו מברך כלום, וכשרואה אותה בפעם הראשונה ושמח בראייתה מברך שהחיינו. [ואם ירצה לחוש לדעת המערערים ע”ד המשנ”ב, טוב יעשה אם בעת הברכה יקנה בגד חדש או פרי חדש. ואין הכרח כלל לזה].
בברכה
יקותיאל אוהב ציון
אולי יעניין אותך גם:
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום