אפליקצית עץ חיים
למה נהגו לתת מים תחת השמן בנרות חנוכה
הנה ידוע מנהג ישראל קדושים בקהילות מסויימות, ליתן מים בבזיכים שעליהם נותנים את השמן, ויש בזה חמשה טעמים יפים ומחזקים, ומכיון שהדברים לא ידועים ולא מסודרים, אמרתי כי טוב להפיצם לזיכוי הרבים, ולענין הנהגה למעשה בודאי שאין שום חיוב לתת מים, ואדרבה יש המכוונים לשים רק שמן כדי שיתרבה זמן פרסומי ניסא, וכן מנהג מורינו הרב דב קוק שליט”א בהדלקתו, שכל הבזיכים מלאים רק שמן זית להרבות זמן הפרסום, ומ”מ מי שעושה כן ומכוין לטעמים הנאמרים בזה, בודאי גם זו מעלה טובה.
תגבורת על המים הזדונים
א. הגאון רבי יצחק נסים רחמים פאלאג’י זצוק”ל בספר יפה ללב ח”ב (סי’ תרעא אות ב) כתב, שהטעם בזה הוא להורות על הנס שבו שגברו ישראל שנמשלו לשמן על האומות שהם מים הזדונים. ע”כ.
זכר לנס המקוואות שהיה בימים ההם
ב. ידידינו הותיק הרה”ג ר’ שמאי גרוס שליט”א בשו”ת שבט הקהתי (ח”ג סי’ רו) כתב טעם חדש ונחמד עפי”ד בעל הטורים (בראשית כו כב) אמאי דכתיב, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה’ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ, וז”ל בעה”ט שם, כנגד יון שגזרו שלא יטבלו כדי למונעם מפריה ורביה ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה לכל אחד ואחד וזהו ופרינו בארץ. ע”כ. ובכדי לעשות זכר לאותו נס, נותנים מים תחת השמן לרמז ולזכור את הענין הזה. ואמר הגר”ד קוק שליט”א שזהו טעם לשבח.
וראה עוד בס’ יפה ללב ח”ז (דכ”ה ע”א) שהביא דברי בעל הטורים הנ”ל, וביאר בזה מה שכתוב בשו”ע (סי’ עתר ס”א) שנוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות. וכ’ הבאר היטב (סק”א) בשם מטה משה בטעם הדבר לפי שנעשה הנס על ידיהן. וכ’ היפה ללב שהוא זכר לנס המקוה שהוא מצות הנשים, והיינו דאמרי’ בנוסח על הנסים וטמאים ביד טהורים. עכ”ד. [ובמקום אחר פלפלנו בס”ד איך נטהרו במים של נס].
משום בל תשחית
ג. הרה”ג ר’ בצלאל טוביה וטנשטיין שליט”א בירחון “אור ישראל” (עמוד צה) כתב בביאור המנהג בפשיטות, לפמש”כ המג”א (סי’ תרעב סק”ב) בשם הדרכי משה וז”ל, אבל אין מצוה בנרות ארוכות וכו’, ונ”ל דודאי בנר של שמן אין הידור מצוה בין רב למעט וכו’. ע”כ. אמנם המהר”ם שיק בחיבורו על תרי”ג מצות (מצוה צח) כתב דאם יש להמנורה בית קיבול גדול יש הידור למלאותו לגמרי, כדי שלא יראה ריקן. וכ”כ בשו”ת התעוררות תשובה (ח”א סי’ מב). ועוד.
וא”כ מובן דבדרך כלל הבית קיבול מחזיק יותר משמן הנצרך לחצי שעה ולפי המג”א אין שום הידור למלאתו, ואדרבה יש בזה בל תשחית, וע”כ נותנים מים, שעי”ז השמן קרוב אל הפתילה ויוצאין ידי שני הענינים. ובזה מובן הא דבע”ש אין נותנין מים, כיון דבלא”ה מרבים בשמן כדי שידלק כשיעור בלילה שיגיע. עכת”ד.
אכן בדורינו זה שהרגל פוסקת מן השוק בזמן מאוחר מאד, בודאי שיש מצוה ליתן כמה שיותר שמן כדי לפרסם הנס עוד ועוד, ויש אומרים שכך הוא עיקר המצוה, וידוע שכבר כתב כן הריטב”א בשמעתתא דחנוכה, וכן נראה מלשון הרמב”ם. וכעת לא ארחיב בזה, כי באנו לדברי אגדה.
תגבורת נשמה על הגוף
ד. והנראה עוד בס”ד, כי המים הם יסוד התאוה כידוע, וסמל התאוה בתורה הוא פרעה, והיינו דכתיב ביה “הנה הוא יוצא המימה”, כאשר ביאר מורינו הגר”ד קוק שליט”א, ושמן עניינו מיצוי האמת והסתפקות במועט, המיצוי הוא ניכר לעין שממצים השמן מן הזית, וההסתפקות במועט ניכרת בתרתי, כי לקוחים השמן ועוזבים את הזית, וביתר שאת שדלק שמן של יום אחד במשך שמונה ימים, שזה מורה על שביעה ארוכה מאכילה מועטת, וכל זה כלול בענין התגברות על התאוה.
ויתכן דהיינו טעמא שלא קבעו סעודות בחנוכה, והסעודות שבהן הם סעודות רשות כמבואר בשו”ע (סי’ תרע ס”ב), וכבר נאמרו בזה טעמים, [וראה בזה בנספח דלהלן], ולדברינו יש לומר עוד, שזה כדי להורות על התברות על התאוה, וכל מטרת היונים היתה להרבות תאוה, כי בזה נשכח שם שמים מן האדם, וכמו שכתוב “ורם לבבך [תאוות התלויות בלב שהוא מקבץ את הדם] ושכחת את ה’ אלהיך”, ובזה חשבו “להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך”.
ולכן גזרו היונים על שבת מילה וחודש, כי השבת היא גדר שעבוד התאוות לקדושה כנודע, ומילה היא גם כן ביטול התאוה כמ”ש הרמב”ם במורה נבוכים, וחודש עניינו קדושת ישראל שבה תלויים ענייני קדושת הבית [וכמבואר שרצו לבטל המקוה], שיהיו מצויים אצל נשותיהם כבהמות בתאוות בלתי מוגבלות, וג’ דברים הללו ר”ת שמ”ח [שבת מילה חודש] כי עיקר השמחה בהגבלת התאוה, משא”כ כשהכל פרוץ שהשמחה לא קיימת כלל וכידוע.
וממילא מבואר דהיינו מים הניתנים בבזיך והשמן צף עליהם, שזה גדר התגברות השמן על התאוה, וידוע דשמן רומז לנשמה ומים לגוף [טיפה סרוחה], והוא סוד “בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר”, שמן הוא הנשמה שהיא בראש כי משכן הנשמה במח.
להורות על גדר מעין בשמן
ה. ואחרן חביב מה ששמעתי ממורינו הגר”ד קוק שליט”א בביאור מנהגן של ישראל קדושים ליתן מים תחת השמן בחנוכה, לפי מה שמבואר בספר מלכים ב (פ”ד פסוק ד) בנס השמן שעשה אלישע הנביא לאשת עובדיה דכתיב התם, ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי, ופרש”י והמלא תסיעי מלפניך ותתני כלי אחר במקומו למלאותו, וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומה, לפי שהקב”ה עושהו כמעין, ואין דרך מעין לזוז ממקומו. ע”כ. הרי שיש בנס המשכת השמן גדר מעין, וענינו של מעין הוא מים (ע’ חולין פד ע”א), ויש לומר דגם בנס חנוכה היה גדר מעין בשמן, וזכר לזה נותנים מים תחת השמן. ודפח”ח.
כן יזכינו השי”ת לעובדו בלב טהור, ולהגביר מח על הלב היינו נשמה על הגוף, כי זה כל האדם.
בברכת ימי אורים שמחים
יקותיאל אברהם אוהב ציון
נספח לאות ד
ע”ד הלבוש בטעם שלא קבעו משתה בחנוכה והשגת הט”ז על דבריו
בשו”ע סי’ עתר ס”ב מבואר, שהסעודות שעושים בימי חנוכה הם סעודות הרשות שלא קבעום למשתה ושמחה. בט”ז [סק”ג] הביא מ”ש הלבוש בטעם הדבר, כי בפורים רצו לכלות הגופים להשמיד להרוג ולאבד טף ונשים, ואפילו יהודי שרצה להמיר דתו אחד דתו להמית, ע”כ עושים סעודה שהיא הודאה ע”י הנאת הגוף, לא כן בחנוכה שרצו להמיר דתם להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ומי שהיה מעביר דתו היה ניצל, ע”כ השמחה היא באמירת הלל וכו’. עכ”ד. וכתב ע”ז הט”ז שאינו נכון, כי כבר אמרו דגדול המחטיא את האדם יותר מן ההורגו. ע”כ.
יישוב האדני פז לד’ הלבוש
ולפע”ד דברי הלבוש נכונים בטעמם, כי כבר אמרו כעין זה (מגילה טז ע”ב) גדול ת”ת יותר מהצלת נפשות, ואטו אדם שעוסק בת”ת אינו מצווה אהצלת נפש, אדרבה חסיד שוטה יתקרי אם ילמד ולא יציל, ומ”ש דגדול ת”ת היינו לענין היכא דיכולה ההצלה להעשות ע”י אחרים – ויש בידו בחירה או ללמוד או להציל, דבזה אמרי’ ליה דישב וילמד, וכן לענין השכר בשמים ממעל ת”ת כנגד כולם. וה”נ אם כי הצלת הנפש יש בה מעלה טפי מהצלת הגוף, מ”מ היכא דאם יציל נפשו יכניס גופו לסכנה בודאי דגופו חשוב טפי, כדאמר קרא וחי בהם, וכן בדין שאם אומרים לאדם חטוא או שיהרגוהו יעבור ואל יהרג, ולא יאמר גדול המחטיאו וכו’, וכן אם יש ביד אדם להציל את חבירו ממות ע”י שיגרום לו לעבירה בודאי שכן יעשה ולא יחוש כי זה רצון התורה להחיות נפש כל חי. שו”ר שכ”כ להציל דברי הלבוש מהשגת הט”ז בס’ אדני פז (סק”ג, דף ל סע”א). אכן יש להעיר דסו”ס אמרי’ גדולה המחטיאו וא”כ בכלל מאתים מנה וכיון דבהצלת גוף עבדי’ משתה כ”ש שיש לעשות כן בהצלת נפש.
יישוב האליה רבה להנ”ל
ובאליה רבה (ס”ק יד) הלך בדרכא אחרינא ליישב דברי הלבוש דגדול המחטיאו נאמר במחטיאו במזיד לא כן הכא דהיו אנוסים. והביא סמוכין לדבריו. ע”ש. ובאמת שיש להכריח כביאורו דאי נימא כמ”ש לעיל יקשה ע”ז דהא הכא רצו להחטיאם בהמרת הדת שע”ז קיי”ל יהרג ואל יעבור, נמצא שהיו צריכין לבא ב”מ לידי מיתה, וא”כ אכתי יש לנו לשמוח גם בחנוכה כשמחת הפורים. ולפי”ד הא”ר כיון דסו”ס אם היו ממירים דתם מחמת אונס הוא ונפק”מ שאם עבר ולא הרג קרינן ליה אנוס ואינו חייב אע”פ שחילול ה’ מיהא עביד וכמבואר ביו”ד (סי’ קנז). נמצא דאכתי אין כאן כ”כ גדר גדול המחטיאו יותר מן ההורגו.
ביאור הכתב סופר לד’ הלבוש והשגתו ע”ד הט”ז ומו”מ בזה
ובשו”ת כתב סופר (חאו”ח סי’ קלז) כתב, והנה אם כי דברי אליה רבה זכורים לטוב, ולבש מדא דרבנן להקים דברי הלבוש, בכ”ז אני תמה עליו ועל הט”ז, דבלא”ה לק”מ ודברי הלבוש צדקו בעצמותם, דכוונתו רצויה בפורים היה הצלת הגופני וראוי לשמוח שמחת מצוה בעניני הגופני כמו שמחת י”ט פסח וסוכות ויותר שהיה ממיתה לחיים, אבל בחנוכה לא היה לגוף חלק בו כי אם היו רוצים להכנע ולעזוב הדת היו נצולים והסכינו בנפשם על קדוש ה’ וקיום תורתו ואין לגוף חלק בו כי זהו עצמו הטעם דגדול המחטיא יותר מן ההרגו משום שההורגו מאבדו מן העוה”ז מעולם עובר ולא מחיי נצחיים אבל המחטיא מאבדו מחיי עוה”ב ומה”ט אבידת רבו קודם לאבידת אביו שהאב מביאו לחיי עוה”ז ורבו לחיי עוה”ב וכ”ז מי ששומר התורה וחי בהם וזה תכלית היותו בעוה”ז כדי שיזכה לחיי העוה”ב, והיא היא תועלת והנאה רוחני שאין לגוף עפר מן האדמה חלק בו, ולשמחה מה זו עושה בחנוכה בריבוי אכילה ושתיה והנאה הגופני, והדברים פשוטים וברורים, עד שאני תמה על הט”ז וא”ר שלא נחתו לדבר פשוט כזה. ע”כ. וכיו”ב כ’ בקיצור בהגהות “בגד ללבוש” על הלבוש שם.
אכן נראה ברור בכונת רבותינו הט”ז ודעימוהי, כי מצינו בכמה דוכתי דסעודה גדולה מביאה לידי ביטוי את ההודאה וע”ז הקשו דכיון שיש ענין גדול להודות א”כ צריכה ההודאה להתרחב גם על חלק הגופני לשמוח ברוח ובגשם יחדיו. [וכמ”ש כיו”ב במקום אחר משם מורי הגר”ד קוק שליט”א בביאור דברי התוס’ בפסחים (קיד רע”א), ואכמ”ל]. ועמש”כ בתשו’ לענין עונג שבת בהגדרת מצות אכילה בשבת. אכן יתכן דבכדי להורות על הסכנה הרוחנית אין אנו מתעסקים בדוקא בענינים השייכים לחומר וריבוי השמחה על החלק הרוחני טומן בחובו גם את חלק השמחה הגשמי. ויש להרחיב בענין זה.
שם בהגה. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות בסעודה שמרבים בהם ואז הוי סעודת המצוה. ע”כ. ועמג”א (סק”ד). וצ”ע איך תהפך הסעודה למצוה ע”י שירה. שו”ר שכן העיר בנזירות שמשון הובא באורחות חיים ספינקא (ס”ק ט). אכן זה ברור, דהכא כיון דבלא”ה יש אומרים דסעודת חנוכה מצוה היא גם בלי שירה, א”כ כונת הרמ”א בזה לתוספת על העיקר, והיינו דעצם הסעודה של חנוכה יש בה חשיבות, ובתוספת השירה הו”ל מצוה גמורה. וכ”מ למעיין במשנ”ב (סק”ט). אכן מה שכ’ המג”א דה”ה בסעודת בת ת”ח לע”ה, ד”ז צ”ע טובא כמ”ש בנזירות שמשון שם. ע”ש.
אולי יעניין אותך גם:
- הדלקת נר חנוכה במרחב הפתוח בימי הקורונה
- האם יש הידור להדליק נר חנוכה בשמן זית הראוי לאכילה
- הרב קוק מגלה את סודו של “בבא סאלי”
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום