רופא כל בשר רפואת הנפש

למה נהגו להזכיר את שם החולה בעליה לתורה

למה נהגו להזכיר את שם החולה בעליה לתורה

 

שמות בני ישראל

 

שאלה: שמענו כמה פעמים, שאם באים לבקר חולה ומתפללים על ידו, שלא כדאי להזכיר את שמו בתפלה, ויש להתפלל לפני ה’ שישלח רפואה לחולה הזה, ותו לא, ומצד שני אנו רואים מנהג ישראל, שכאשר מגיע אדם הנושא מחלה קשה לבית הכנסת, שעושים לו מי שבירך כשעולה לתורה, ואומרים את שמו ושם אמו, ויש להבין פשר הדבר.

 

תשובה בקיצור:

 

אכן כבר אמרו חז”ל והמפרשים, שהמתפלל על החולה, אם מתפלל בפניו אינו צריך להזכיר את שמו, ואדרבה יש ענין שלא יזכירנו, אבל כאשר נמצא החולה בסמוך לקריאה בספר התורה, שם אין מניעה, ואדרבה שמו נאה לו, ומנהג ישראל יש לו ביאור ברור כמבואר להלן (אות ז) מפי קדשו של הגר”ד קוק שליט”א.

 

באופן כללי, לא מתפללים על חולה בשבת, אבל חולה שהוא מסוכן, אכן מתפללים ומבקשים בעבורו גם ביום שבת.

 

ענין גדול יש להתפלל על החולה דוקא בפניו, כי אז מתעוררים בתפלה יותר, וגם משום שלא מזכירים את שמו, וזה יותר טוב בעבורו. וכבר כתב הרמב”ן בס’ “תורת האדם”, שעיקר מצות ביקור חולים היא בתפלה שמתפלל עליו.

 

נימוקים ומקורות:

 

א. בברכות (לד ע”א) איתא, המתפלל על החולה אין צריך שיזכיר שמו שנאמר “אל נא רפא נא לה ולא קמידכר שמה דמרים. ע”כ. והנה לשון הגמ’ “אין צריך”, ומשמע שאם ירצה יזכיר. אכן יתכן לדקדק עוד מדאמר אין צריך, דאיכא גוונא דצריך, ובאופן דשמעתתא דידן הוא דאי”צ, וצ”ב באיזה אופנים איירי. והיה נראה לומר דהתלמוד ס”ל כהזהר (ר”פ וישלח), דיש לפרט התפלה כמו שכתוב “מיד אחי מיד עשו”. ע”ש. ואמנם המתפלל “על” החולה, דמשמע שהוא בסמוך לו, [דהוה סגי למימר בשביל או עבור החולה], אז אי”צ להזכיר שמו. וממילא יש לפרש אין צריך דהכא, דהוא לאפוקי מהמתפלל שלא בפניו דצריך. וחילוק זה בין בפני לשלא בפניו מוזכר בהדיא במהרי”ל וכאשר הביא המג”א (סי’ קיט). ע”ש.

 

 

ומעתה יש לעיין, האם אין צריך ואם רצה מזכיר, או שיש ענין לא להזכיר, כמ”ש בכמה דוכתי ד”אין צריך” היינו דלא טוב היות הענין, ואגב האופן דצריך, נקט הכא אי”צ. ובפסקי ריא”ז כ’, שאם רצה להזכיר מזכיר. אך בס’ הפרדס לרש”י כ’, דלא יזכיר שם החולה. והו”ד בעינים למשפט. [וכ”כ מהריק”ש (סי’ תקעו), ורוב דגן להגאון מהר”י עטיה בחי’ לברכות שם, ועוד. וכן ביאר החת”ס בנדרים (מ ע”א) ויובאו דבריו להלן].

 

ב. והנה בעינים למשפט שם תמה, מאי טעמא יש קפידא לא להזכיר שם החולה. ומצינו באחרו’ שביארו ענין זה, מפני שהשם גורם החולי, וזה טעם שינוי השם שמקרע גזר דינו של אדם כדאיתא בר”ה (טז ע”ב). וכ”כ בעיון יעקב ברכות שם. ומהר”א הכהן מאיזמיר בס’ אזור אליהו (סי’ קכז) והחת”ס בחי’ לנדרים שם. ובס’ שיורי טהרה למהר”א הכהן מסאלוניקי (מע’ ח אות כב). ועוד רבים. וידי”נ הדיין המפו’ מהר”א טהרני שליט”א בס’ כתר שם טוב (ח”א עמ’ רצז) הביא סימוכין לזה מד’ הזהר (ח”א דס”ט ע”ב). ע”ש.

 

ג. והרמב”ם בידו החזקה, השמיט דברי הגמ’ הנ”ל. ובס’ “כתבי אבא מרי” כ’, שהוא מפני דס”ל כהזהר שיש לפרש תפלתו. ובמחילת כבוד גאונותו, הנה דבריו לא נכונים בזה, חדא דהזהר מיירי שלא בפניו וכמ”ש לעיל, ועוד דבזהר במקום אחר מבואר כדברי התלמוד דהזכרת השם משפיע לרעה כמ”ש לעיל (שלהי אות ב), ועכצ”ל כחילוקא דרבנן שעשה מהרי”ל. מה גם שידוע דרבינו הרמב”ם לא ראה ספר הזהר. [וראה מאמר “הרמב”ם והזהר” הנדפס בראש ס’ “פנינים ומרגליות” להגאון האהוב ר’ ראובן מרגליות זצ”ל]. ובפרט לפמש”כ לעיל דמדקדוק דברי הגמ’ מוכח כמ”ש מהרי”ל בחילוק הענין, וא”כ הזהר והתלמוד שוין. [וכבר ידוע מ”ש הגר”א, דל”ש פלוגתא בין הזהר לתלמוד בשום מקום, ובמקו”א כתבתי בזה בס”ד].

 

ד. ובנדרים (מ ע”א) איתא, כי אתא רב דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, ושאינו מבקר גורם לו שימות, מאי גרמא, אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר מבקש עליו שימות, שימות ס”ד, אלא כל שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות וכו’.

 

וכ’ בחי’ חתם סופר שם, יראה לפרש ע”פ מה שאחז”ל המבקש רחמים בפני החולה אין צריך להזכיר שמו כדכתיב אל נא רפא נא לה, וכתבו המקובלים כי יש בהזכרת שמו קצת התעוררות הדין עליו, אע”פ שמ”מ קרוב לשכר ע”י התפלה, מ”מ לפעמים איכא קצת הפסד (עי”ז לפעמים) ע”י הזכרת שמו, משא”כ כשמתפלל בפני החולה, שא”צ להזכיר שמו, אז טוב לו, והיינו הנכנס לבקר מתפלל עליו שיחיה, כי לא צריך להזכיר שמו, משא”כ מי שאינו מבקרו, שמבקש ואינו בפניו, זה צריך להזכיר שמו בתפלתו, ולפעמים יארע לו הפסד בדבר, אע”פ שמתפלל עליו שיחיה. ע”כ.

 

ומ”ש דאיתא בחז”ל המבקש וכו’ “בפניו” הנה בגמ’ לא מוזכר חילוק זה, אכן י”ל דמוכח הכי כמשנ”ת לעיל. [ויתכן דכונתו למהרי”ל בביאור דחז”ל, ונקיט בקציריה].

 

יסוד האריז”ל בענין שם האדם

ה. ותמיד נפלאתי על ענין זה שהשם גורם החולי, הרי ידוע דהשם ניתן ברוה”ק, ואיך שייך שתבא תקלה על ידו, ועוד שחז”ל אומרים לשנותו לגמרי כנז”ל. וצ”ב. עד שבאתי אל היישוב עם דברי האר”י המוכרחים והברורים בשער הגלגולים (הקדמה כג) אשר כה כתב, כל איש ישראל יש לו שני שמות, האחד שקוראים לו או”א, והוא מוסכם מלמעלה ונתן בלב או”א שיקראוהו בשם זה, וכותבים אותו תחת כסא הכבוד והוא קבוע שם, ולעומת זה יש לו שם אחר בחלק הקליפה מהטומאה, והוא נרשם בארץ בעמקי תהום, ואם האדם צדיק ומטיב מעשיו, אז גובר השם הקדוש ונשאר חקוק תחת כסא הכבוד, ובשעת חיבוט הקבר כשמגיד את שמו כי זוכר אותו, אזי אין רשות למחבלים להזיקו. ואם האדם רשע נמחק שמו מתחת כסא הכבוד, ונתשכח ממנו ואז אינו יודע שום שם, כי שבקדושה אזל, ושבטומאה הרי נעלם כבר בהיותו בחיים, ואז נדבקים בו החיצונים והמחבלים וכו’. ע”כ.

 

ורבינו אברהם פאלאג’י זיע”א כ’ בהקדמת ס’ “שמו אברהם”, אחר שהבי”ד האר”י הנ”ל, ואין ספק דחובר חבר במילי דשייכי לשמו, שבעת ההיא יהיה שמו שגור לפניו, ושמחה לאיש במענה פיו וכו’, יתר שאת איש אשר כמוני דקריאת השם בא ע”י חלום, דזה יורה אתערותא דלעילא וכו’. ואחרי הודיע אלהים אותנו כל זאת, עלה בידינו טעם כעיקר לקרוא ספר זה שמו אברהם וכו’, זה שמי וזה זכרי. עכת”ד בקיצור נמרץ. [וע”ע בהגה שבפרש”י על ספר מיכה (פ”ו פ”ט). ובס’ וימהר אברהם (מע’ ש אות שצח). ובס’ כתר שם טוב ח”ב (ענף ח, סי’ ח ס”א). ובמש”כ בס”ד בחידושי לר”ה (יז ע”א). ע”ש. ואכ”מ]. ועמש”כ בס”ד בהקדמת יעלת חן הראשון.

 

ו. הרי לפנינו דפעמים שהשם בקליפה גובר ב”מ, ולכן יש צורך לשנות. ומעתה כמה חשוב הדבר להתפלל על החולה בפניו ושלא להזכיר שמו. ובאמת בתקופה זו שיש חולים רבים שאי אפשר להתפלל עליהם בפניהם מחמת הדיבוק בחולי הקורונה, הרי שיש בזה כעין מחסום לאיכות התפלה, ויש להתחזק הרבה בענין אהבת ישראל, והיו לאחדים כל הנפרדים, שבזה נזכה להכנס לגדר המתפלל על החולה בפניו ללא שום פירודא, ואנו ליה וליה עינינו שנזכה לקיבול תפלות ברחמים, והשי”ת ישלח דברו וירפא כל חולי עמו ישראל אמן.

 

ביאור מהגר”ד קוק שליט”א

ז. ומעתה צריך להבין טובא מה שנהגו ישראל שהחולה עולה לתורה ועושים לו מי שבירך וכל העם עונים אמן, דאמנם מעלה גדולה היא שכל הציבור ברוב עם עונים ואומרים אמן על ברכת החזן, אבל למה להזכיר שמו, הלא יש בזה קטרוג לפי מה שמבואר לעיל. ופליאה זו שמעתי ממורינו גאון עזינו ר’ דוב הכהן קוק שליט”א, ואמר בביאור מנהג ישראל דתורה יש בו, כיון שאומרים מי שבירך לחולה בסמוך לספר התורה, אשר היא שורש שמות בני ישראל, ובפרט לאחר שעלה החולה לתורה, ועשה חיבור לטהרה, דבודאי שכאן יש התעוררות לשמו הקדוש דלעילא הקבוע תחת כסא הכבוד, ואדרבה זה יועיל לרפואתו יותר, שמחזיר העטרה ליושנה. עכ”ד.

 

ח. ובס’ “אמרי שפר” להגר”ש קלוגר זיע”א, ביאר מ”ש חז”ל על עם ישראל “שלא שינו את שמם”, כגון כשהיה חולה בבית, לא היו רצים לחכם לעשות שינוי השם, אלא משתדלים לעשות שינוי מעשה, וכל אחד אומר “אנא ענישתיה” בעונותי, ותולים היסורים במעשיהם, ולא בענינים אחרים אשר אין בהם תועלת לשינוי מעשיהם. וכמ”ש בברכות (ה ע”א) יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. ולפי מה שנתבאר לעיל, הלא כל ענין שינוי ה’ הוא, בעבור חזרת החולה בתשובה, שיהיה כקטן שנולד, וע”כ קורין לו שם מחדש, שבזה יתגלה לו שם קדוש, שאין בו חלק לרע ב”מ, ואין בזה ענין סגוליי של שינוי חיצוני בלבד. וממילא שינוי השם כולל בתוכו בודאי שינוי מעשה ומהות.

 

ט. ואין להקשות ע”ז ממ”ש בר”ה (טז ע”ב) שינוי השם ושינוי מעשה, דשינוי מעשה הוא במעשה אחד, שכנראה הוא גורם החולי, אך שינוי השם הוא שינוי במהות לכל המעשים. ודו”ק. וכ”נ בחידושי הריטב”א שם שפירש פי’ מחודש בשינוי השם, דהיינו שאם היה בעל עבירות פוסק, ומשנים שמו מרשע לצדיק. ע”ש. וכ”נ ברמב”ם (פ”ב מתשו’ ה”ד). וס’ החינוך (מצ’ שיא). ותוכן דבריו מסייע היטב לדברינו. ודו”ק. וקצת משמע דלדבריהם אינו משנה את שמו כלל רק את מעשיו.

 

וע’ חת”ס (סוכה ל ע”א, ד”ה ואיידי) שהעיר על שיטת הרמב”ם [והריטב”א הנ”ל], דא”כ היינו שינוי השם היינו שינוי מעשה. ולדברינו מיושב. דיש מעשה ויש “מעשים”. דעבור מעשה אחד אינו “רשע” שצריך שינוי השם. וק”ל. אכן יתכן בכונת הר”מ והריטב”א הנ”ל דמשנה את שמו לשם אחר, סימן הוא לשינוי מהותו. וכ”נ בדברי הר”ן ר”ה שם, דתרוייהו איתנהו. וע”ש במהרש”א. ודו”ק. וע’ משנה כסף בר”מ שם, ולדבריו מיושבת הערת החת”ס באנפ”א. ודו”ק. וראה מה שהרחיב בס’ “בצרור החיים” (חי”א, עמ’ רמא והלאה).

 

עובדא מחזקת מהגר”י לווינשטיין

י. אסיים בעובדא מחזקת שראיתי על הגאון הצדיק ר’ יחזקאל לוינשטיין המשגיח דפוניבז’, שבא לפניו חסוך בנים וביקש ברכה להפקד בזש”ק, והשיבו הגר”י כי ישנה גזירה עליו ועל אשתו לבל יפקדו בילדים, אכן יש גם עצה לצאת מן הגזירה, ע”י שישנה מדה רעה שיש בו, וילמד מוסר בענין זה, ומאחר וישתנה לטובה, כגון שמעתה לא יהיה כעסן, ע”י עסק המוסר בגנות הכעס וההפסדים היוצאים ממנו, ממילא לאדם אחר יחשב, והגזירה אכן היתה על פלוני הכעסן, וכעת שקנה עצמו מחדש בשינוי, אין הגזירה שייכת עליו. ואמר דמכיון שהגזירה היא גם על אשתו, היא צריכה להיות מזכירתו בכל יום ללמוד מוסר, ובזה גם ממנה תסור הגזירה. והכי הוה שנפקדו בזש”ק מיד. ויסוד לעובדא זו מהגמ’ הנ”ל בראש השנה כמבואר.

 

בברכת שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא

יקותיאל דטבריה

 

הדברים מוקדשים לע”נ זקנתי מרת אורה מונבר בת מלכה סלטנת ז”ל שנפטרה השבוע בבית אבות, ביום כ”ב טבת, כמה שעות לאחר שקבלה זריקת חיסון הקורונה.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם: 

 

 

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

5 1 הצבעה
דירוג פוסט
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
הצג את כל התגובות