יום בחצריך שבת קדש במחיצת מרן הגר”ד קוק שליט”א

יום בחצריך

שבת קדש במחיצת מרן הגר”ד קוק שליט”א

א. בערב שבת קדש נכנס רבינו שליט”א לבית מדרשו, והחל בקבלת שבת בניגונים כנהוג בחדש האחרון, ואמר שצריכים לעשות תשובה קודם כניסת השבת ועל כן ביקש מכולם לומר יחד את פרק נא בתהלים שכולו מדבר על תשובה וחרטה. [ויש לרמוז הקשר בין יום השבת והתשובה בפרק זה דייקא, דכתיב שם “בְּֽבוֹא אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר בָּ֝֗א אֶל בַּת שָֽׁבַע. חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי.  הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי” וכו’. והבן].

ב. בעת אמירת “מזמור שיר ליום השבת” הרכיב רבינו שליט”א את לחן הניגון של “זכור אהבת קדומים והחיה נרדמים” על המזמור הנ”ל, ושורר כך את כולו בניגון זה יחד עם בנו ר’ שמואל המנצח עמו על מלאכת הניגון. ובאמצע אמר רבינו שליט”א “זה ניגון יפה”….

ג. ובסעודה ג’ סיפר לן מרן שליט”א ששמע עובדא פלאית [כמדומה] ממחותנו הג”ר יעקב שכטר שליט”א אודות האדמו”ר ממודז’יץ שליט”א שהוא בעל הלחן לניגון הנ”ל [ולמד עם רבינו שליט”א לפני 50 שנה בישיבת פוניבז’], וכידוע כל אדמור”י מודזי’ץ היו מלחינים פלאיים, והאדמו”ר הנוכחי התבטא לאחר פטירת אביו, איך אהיה ממשיך דרכו של אבי באדמורו”ת בזמן שאינני יודע פרק בשיר ואין לי את חכמת ההלחנה. ואביו ה”נחלת דן” זצ”ל בא אליו בחלום ולימדו הלחנה מיוחדת [כמדומה את השיר “הטוב כי לא כלו”] ואמר לו שזה נחשב לו כאילו הוא הלחין את השיר, ומשם והלאה פרץ ונבע בחכמה זו.

ד. כשדברנו מענין זה שוב במוצא”ש, אמר לי רבינו שליט”א, איזו זכות יש לו לאדמו”ר ממודז’יץ שאביו בא אליו בחלום ולמדו ניגון, אני מקנא בו, זה לא חלום רגיל, יש כאן חיזוק וגילוי…

ה. בקריאת התורה דמנחה של שב”ק בפ’ ויצא ניגן רבינו שליט”א את הפס’ “והנה ה’ נצב עליו” בלחן הידוע בשנים האחרונות שחובר ע”י האדמו”ר מזוטשקא שליט”א, [גיסו של המגיד הנודע ר’ אלימלך בידרמאן שליט”א].

ו. וסיפרתי לרבינו שליט”א מה שפורסם ע”י האדמו”ר הנ”ל שהיה בטרמינל מלא גויים וכו’, והרגיש שיש לו איזה חסרון בעבודת השמירה בענין קדושת וטהרת הלב והמחשבה, ואז התעצם בהתבודדתו מול השי”ת וזכה להלחין את הניגון הנ”ל על המילים “והנה ה’ נצב עליו”… והפטיר מרן שליט”א, שהוא ניגון פלא ויש בו רוח הקדש… [וע’ חולין (צא ע”ב) ובמדרש עה”פ והנה ה’ נצב עליו, ואתה תחזה שבפסוק זה יש מקור טהור להגנה מטומאה וקרירות בעבודת ה’. ודו”ק].

ז. לתועלת החברים הנני מביא את לשון רבינו בעל התניא זיע”א ב”ליקוטי אמרים” (פרק מא) שעליו הולחן הניגון הנ”ל: “והנה ה’ נצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב – אם עובדו כראוי”.

ח. לאחר קריאת התורה אמר מרן שליט”א על הפסוק (כח, ט) “וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה”, ואמר מרן שליט”א דהנה חזינן ביבמות (יז ע”ב) מקור לדין “אחין מן האב” ביבום דילפי’ “אחוה אחוה” מבני יעקב, מה להלן מן האב ולא מן האם, אף כאן מן האב ולא מן האם. ע”ש. והכא בקידושי עשו לאחות נביות ב”קידושי מיאון” עסקי’, וזה מלשון הכתוב בחליצה “מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל”, נמצא דיעקב ועשו כנגד יבום וחליצה.

ט. קודם תפלת מוסף הגיע לבית מדרשו של רבינו שליט”א, ידידינו הגאון ר’ מרדכי אורי הלוי אנגלמן שליט”א [הרב דמערב “ראשון לציון”] והביא בפני מרן שליט”א את השאלה הידועה למה מזכירים במי שבירך לחולה את שם אמו, [וציין לשבת (סו ע”ב) “כל מניני בשמא דאמא”, וע”ש בפרש”י, ורבינו שליט”א הוסיף דכעי”ז איתא בפרק מי שאחזו. וע”ע בזה”ק (פ’ לך לך, דפ”ד ע”א, ופ’ וישלח, דקס”ט ע”א). ואכמ”ל].

י. ואמר לבאר ע”פ הידוע מגדולי החסידות דמה שמזכירין ל”רבי מאיר” בעת צרת חולה מסוכן, כי קיי”ל רוב גוססין למיתה, ור”מ פליג וס”ל דחיישי’ למיעוטא, ובזה יש כח להמשיך הצלה ורפואה לחולה השוכב על ערש דויד ללא ליזיל בתר רובא, וממילא י”ל שלכן מזכירים בשם האמא דאביו הוא רק מצד רוב כמ”ש בפ”ק דחולין, ואנן בעי’ זיקה לר”מ דחייש למיעוטא כדי להמשיך עי”ז ישועה, ונקטינן בשם אמו. [וע’ חכמת שלמה למהרש”ל (שבת סז ע”ב), ובס’ בן יהוידע (ברכות נה ע”ב). ובשו”ת יבי”א ח”ב (או”ח סי’ יא). ודו”ק].

יא. עוד הוסיף הנ”ל מה שידוע מהרבי ממונקאטש ב”דברי תורה” ח”א (אות פז) שביאר מ”ש ביומא (עה ע”א) עה”פ (משלי יב, כה) “דאגה בלב איש ישיחנה” – לאחרים, מאן אחרים ר”מ כמ”ש בהוריות (יג ע”ב). ע”ש, והיינו כהנ”ל שיש כח בהכרעת ר”מ להמשיך ישועות גם במקום רוב סכנה.

יב. ואמר לו רבינו שליט”א, דפירוש זה אינו מפרנס את המנהג בקושטא כ”כ, דהרי גם בחולה שאינו מסוכן אמרינן בברכתו על שם אמו, [ולומר דחיישי’ שמא יבא לידי סכנה ושנידון ע”ש סופו הוא דוחק הנראה לעין].

יג. וע”כ אמר רבינו שליט”א שנראה לו לבאר ענין זה בהקדים הא דחזי’ שבעליה לתורה קורין לאדם בשמו ובשם אביו, [ומעולם לא נשמע שיקראוהו בשם אמו], והחילוק בזה הוא דבעניני עוה”ב בתר אב אזלי’ [דאיש מסמל את עוה”ב כמ”ש במנחות (כט ע”ב) שבאות י’ נברא עוה”ב, ואיתא בסוטה יז ע”א ובפרש”י שם דאות י’ שייכת לאיש], ובעניני עוה”ז כגון במקום צורך רפואת החולי, בתר האם אזלי’ שהיא שייכת ומסמלת את עוה”ז [כמ”ש שם ה”א באשה, ובאות ה’ נברא עוה”ז כמ”ש שם]

יד. עוד הזכיר הגאון הנ”ל מלשון התוס’ בפסחים (מו ע”ב) בסוגיא ד”הואיל”, דחולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל, וביאר כוונתם דהלא לר”מ חיישי’ למיעוטא וא”כ אכתי תועיל סברת “הואיל”, וע”כ הוסיפו דל”ש “כלל”.

טו. ואמר לו מרן שליט”א דמעיקרא יש להבין מה הוקשה להתוס’ דהלא סברת הואיל שנאמרה בהכנת אוכל ביו”ט, היא מפני שטכסיס עונג יו”ט הוא באוכל נפש, לא כן שבת שאין בה טכסיס לחללה עבור חולה מסוכן, והסכנה היא מתיר לדחות את כל המצות והשבת בכלל. וא”כ בכגון דא לא שמענו את סברת “הואיל” לקולא.

טז. אח”כ הביא הרב הנ”ל למה שכתב הבן איש חי בשו”ת “תורה לשמה” (סי’ שצט) דהסיבה שמזכירין את החולה בשם אמו כי בהזכרת שם אביו חיישי’ לקטרוג מפני עוון ביטול תורה ופגה”ב, וענינים אלו לא שייכי באשה. ע”כ. ואמר רבינו שליט”א בענות קדשו, “אוי ואבוי לי… איזה פחד זה… אוי לי… אל תגיד לי את זה עכשיו… כמה זה דק מן דק התביעה על ביטול תורה”…

חדש “כסלו” – מדת הבטחון

יז. שאלתי את מרן שליט”א אודות שם החדש “כסלו” [שמקורו בראש ספר נחמיה] שמשמעותו “בטחון” *), דמה ענין הבטחון שמודגש דוקא בחדש כסלו, [ואם כי ענין האמונה והבטחון מודגש בימי החורף שבהם גדר “מאמין בחי העולמים וזורע” כלשון הירושלמי שהביאו התוס’ בשבת (לא ע”א) ע”ד הגמ’ שם “אמונת זה סדר זרעים”, אך זה שייך כבר במרחשון. וי”ל בזה].

*) כמ”ש באיוב (ד, ו) “הֲלֹ֣א יִ֭רְאָתְךָ כִּסְלָתֶ֑ךָ תִּ֝קְוָתְךָ֗ וְתֹ֣ם דְּרָכֶֽיךָ”. ופי’ האבן עזרא, כסלתך – דבר שתשען עליו כמו (תהלים עח, ז) “וישימו באלהים כסלם“. ע”כ. ועוד כתיב באיוב (ח, יד) “אֲשֶׁר־יָק֥וֹט כִּסְל֑וֹ וּבֵ֥ית עַ֝כָּבִ֗ישׁ מִבְטַחֽוֹ”. ופרש”י, אשר יקוט – יקצור ויכרות כסלתו והבטחתו. כסלו – היא מחשבת מבטחו כמו (לקמן לא) אם שמתי זהב כסלי וכו’. ע”כ.

ח”י. ואמר מרן שליט”א, הלא כל עצמת ה”בטחון” בהשי”ת נמצאת בחדש זה שבו “חנוכה”, שהלכו יוחנן כה”ג ובניו לכתחילה למלחמה בתורת קומץ של מעטים וחלושים מול גיבורים רבים, וככל שגוברת מדת הבטחון כך גוברים הנסים באיכות וכמות, והפטיר בסוף דבריו “אם לא היה נחשון [בטחון] לא היה קרי”ס.

יט. והזכיר מרן שליט”א את שיטת הרמב”ם (פ”ז ממלכים הט”ו) שכ’, “ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם”.

וכ”כ בספר המצוות (מצוה נח) וז”ל, “שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר, וכל מי שיסוג אחור ויברח, כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם ונכפלה זאת האזהרה ואמר לא תראום וכו’. [והרמב”ן פליג וס”ל שזו הבטחה ואין כאן ציווי. ואכמ”ל]. פוק חזי כמה נדרש מן האדם להיות בוטח בקונו.

כ. ועל זה הוסיף ידידינו הגרמ”א אנגלמן שליט”א דכבר כ’ בסה”ק “זרע קדש” מארפשיץ [לבאר הא דנס חנוכה נעשה ע”י כהנים שהם מסטרא דחסד, ולא ע”י גיבורים מסטרא דגבורה, כיון דהנס נעשה ע”י מדת ה”בטחון” שתלויה ב”חכמה”, וכמ”ש “והחכמה מאין תמצא”, שבוטח בהשי”ת שהוא כל יכול ע”י “יש מאין” המתחדש בכל רגע בעולם, וכשגברו יונים גרמו להחליש את חכמת התורה וממילא את הבטחון, וע”כ באו הכהנים שהם משורש “חכמה ודעת”, וכמ”ש בספר מלאכי “כי שפתי כהן ישמרו דעת” וכו’, (והוא פסוק מתוך הפטרת פ’ תולדות שקראנו השבת), והחזירו את עטרת הבטחון לישנה, והיינו דאשכחן] ד”כהן” עולה בגי’ “בטחון”, וכן מטי האי גימטריא בס’ “גן הדסים” (דכ”ג סע”ב) משם רבינו ה”תפארת שלמה” מרדומסק זיע”א. ומצא מין את מינו עם חדש כסלו דייקא.

כא. עוד הביא ידידינו הנ”ל מה שכתב המג”א שכאשר יוחנן כה”ג ובניו יצאו למלחמה היו קורין את פרק צ”א שהוא פרק הבטחון כמבואר בכל פסוקיו. [ויש להוסיף בס”ד פרפרת נאה כי “בטחון” ר”ת “ח’ נרות טלית ומזוזה בפתח”, וענינים אלו הם חוט המשולש של חיזוק האמונה והבטחון כנודע לכל]. וראה עוד מש”כ בהרחבה ביסוד ענינים אלו האדמו”ר מהרי”י מצאנז בס’ “שפע חיים” ח”ד (פ’ וישב שנת תשמ”ב, עמ’ שז והלאה). ע”ש.

חוצב להבות אש

כב. לאחר ההפטרה בירך רבינו שליט”א את בנו של חבירנו רי”א שליט”א הסובל מחולשה וכו’, לאחר שעבר את החצבת בימים אלו, ואמר שכולל בברכה את כל ילדי ישראל שיקויים בהם מ”ש (בירמיה) “רפאני ה’ וארפא הושעני ואושעה כי תהלתי אתה”. [גם לאחר הבדלה במוצ”ש עשה רבינו “מי שבירך” עבור החולים והזכיר בתוך השמות ילד בן שנה וחצי הסובל מ”חצבת”, ואח”כ אמר שכעת כל הילדים סובלים מזה, ויה”ר שבמהרה יהיה סילוק יסורים לכולם].

יראה ב”פנים” ואהבה ב”לב”

כג. בברהמ”ז דסעודה ג’ שאל רבינו שליט”א על נוסח הרחמן “הוא יטע תורתו ואהבתו בלבנו ותהיה יראתו על פנינו”, דחזינן כאן חילוק בין אהבה שהיא בלב ליראה שהיא על הפנים, וכמ”ש “ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”. וצ”ב בזה.

והביא מרן שליט”א מ”ש בירושלמי דברכות (פ”ט ה”ה) עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט. וכ”ה בירושלמי סוטה (פ”ה ה”ה). והובא בתוס’ סוטה (כב ע”ב, ד”ה פרוש). הרי לפנינו דאהבת ה’ מבטלת שנאה [שעיקרה ב”לב” פנימה], ויראת ה’ מבטלת “ביעוט” [שהוא חיצוני], וממילא מתבאר הא דאמרי’ “אהבתו בלבנו”, ו”יראתו על פנינו”. ע”כ.

ותלמוד תורה [בפועל] כנגד כולם

כד. המשגיח דישיבת… שאל את מרן שליט”א שאין לו סיפוק בעבודת הקדש בישיבה והוא רוצה לעזוב את התפקיד, ושאל רבינו שליט”א מה יעשה לפרנסתו, ואמר שמאמין שמשמים ידאגו לזה, ושוב שאל רבינו היכן ילמד ואם תהיה לו חברותא וכו’, ואמר שכל זה כבר מסודר מעיקרא. ולאחר מחשבה אמר לו רבינו שליט”א, “אם כן הכל ברור ושיעזוב את התפקיד”…

משנת הרמב”ן והרמב”ן בענין ה”בטחון”

כה. וכבר העיר רבינו שליט”א מדברי הרמב”ם (סוף הל’ שמיטה ויובל) שכ’, שלא רק שבט לוי אלא כל אשר נדבה רוחו אותו וכו’, ולכא’ דברי הר”מ הללו דומים לסברת הרמב”ן של “בטחון בלי השתדלות”, והא לאו הכי מקובל דעת הרמב”ם, אלא דס”ל שיש לעשות פעולה בפועל בתורת השתדלות וכו’.

ואמר מרן שליט”א דההפרש הוא, שלסברת הרמב”ן המצב של “אינו משתדל” הוי בכלל דרגת הבטחון גופא, שבמעלתו העליונה מגיע למצב של בלי שום השתדלות אדם, אבל הרמב”ם בלומדי התורה כשבט לוי, לאו מגדרי בטחון קאמר – שבו יש עדיין הנהגת מעשה בנ”א, אלא שכך היא המדה של מסירת עצמו לתורה במוחלט, ששכר הדבר והנהגת הדבר הוא – לתת כלים לקיום תורה זו שמחייבת בפועל שביתת בעליה ממלאכה, כמו בשבט לוי שמחייב מצבם בתורה שלא יהיה להו עסק בגשמיות הארץ.

ואמר מרן שליט”א שלכן לא כתבו הרמב”ם ב”הלכות דעות” ששם נמצאו עניני האמונה והבטחון, משום שבאמת דבר זה לא קשור לענין הבטחון כלל, אלא הלכה כהלכות א”י היא שנותנת מתנות ללומדי תורה שבה, כמו שמלמדת שיעורין של תורה בפירות שבח שבה. עכ”ד מרן שליט”א.

ודברת בם ולא בדברים בטלים

כו. אחד מחו”ל הגיע וביקש על בנו שהוא כבר בן 10 ואינו מדבר כלום, ואמר לרבינו שליט”א שהוא מחזיק כולל אברכים בירושלים וכו’. רבינו שליט”א שאל אותו האם יש לאברכים פלאפונים והאם יש דברים בטלים בעת הלימוד, וההוא אמר שככל הידוע לו לומדים שם בהתמדה, ואמר לו רבינו שליט”א, “תבדוק את זה שוב.. ותעורר על רציפות הלימוד”… [ואמר אחד החברים שעל ידי קיום “ודברת בם” בצורה נכונה, תהיה זכות לבן של התמכין דאורייתא שיפתח פיו וידבר כהוגן].

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום