חיסון מאולץ

י”א אדר תשפ”א. פעה”ק טבריה לתורה.

יומא דהילולא של החיד”א [נטמן בליוורנו והועתק לירושלם], ומהר”ר אברהם בן אביר יעקב אביחצירא [טמון פה עירנו טבריה], והרש”ש בעל חידושי הש”ס, ומרנא הצפנת פענח זיע”א.

חיסון מאולץ

שאלה: בעל המפעל שבו אני עובד, מחייב אותי להתחסן, ומתנה בזה את המשך עבודתי אצלו, ברצוני לדעת האם מותר להתחסן במקום אונס כגון דא.

תשובה בקיצור:

הטוב וההגון ביותר הוא שלא להתחסן, וכל אדם מצווה על שמירת גופו, ועל כן לא יתחסן בשום פנים. וכבר הרחבנו בזה כמה פעמים. וכן היא הוראת מרנא ורבנא הגר”ד קוק שליט”א, והגאון רמ”מ קארפ שליט”א, והגר”מ צדקה שליט”א ראש ישיבת פורת יוסף. ועוד רבים וטובים.

ואם יש אילוץ קשה, כגון שמודיעים לו בהחלטיות ממקום עבודתו שיוציאוהו מהעבודה אם לא יתחסן, וכן אברך שמקבל הודעה כזו מראש הכולל שלו, ישתדלו למצוא מקום עבודה או כולל אחר. וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ואם פשפש ולא מצא, ומטה לחמו ישבר מחמת יציאתו מהכולל או מהעבודה, אזי הוא נכלל בדברי חז”ל שהאדם מותר להכנס לסכנה מסויימת בשביל פרנסת ביתו.

אין רשות לראש כולל או לראש ישיבה להוציא אברך או תלמיד מהכולל ומהשיבה, בטענה שהוא מזיק לאחרים בזה שאינו מתחסן.

לצערינו הרב מאות רבות כבר מתו לאחר החיסון, ממש בסמיכות לקבלתו, אלא שמעלימים זאת מן הציבור, ועוד ימים ידברו, ה’ ירחם. ולכן ברור שהכופה על השני להתחסן, הוא מופקע מדרך החכמה.

ויישר כחם של כמה בעלי מפעלים ועסקים בטבריה, שהניחו לפועליהם שלא להזקק לסכנת החיסון, ושמעו לקול קריאתם של מרנן ורבנן הגדולים שליט”א, שיש לנקוט בענין זה בשב ואל תעשה.

נימוקים ומקורות:

א. הנה בבבא מציעא (קיב ע”א) דרשו רבותינו על הפסוק (דברים כד טו) “ביומו תתן שכרו כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו”, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו. ופרש”י כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבש גבוה וסיכן עצמו ליפול וכו’. וכיו”ב איתא בנדה (יד ע”א) הספנים כולם צדיקים, ופרש”י, שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים. ולכאורה צ”ב, מאחר שהזהירה תורה על שמירת נפש, וספק פקו”נ דוחה כל איסורי תורה, ואפי’ למיעוטא חיישי’ בנפשות כודע, א”כ אמאי התירה תורה איסור חמור זה במקום צורך הפרנסה.

ב. ויתכן ביישוב הענין עפמש”כ הגר”א וסרמן הי”ד בס’ קובץ שיעורים (כתובות לט ע”ב, אות קלו) אמאי דאיתא התם, וחכמים אומרים, אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר שומר פתאים ה’. וכעין זה איתא בענין אחר בע”ז (ל ע”ב), ר”א אומר, אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר שומר פתאים ה’. ובנדה (לא ע”א) תנא, המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים, מנא ידע, אלא אמר אביי, משמש והולך ושומר פתאים ה’.

וצ”ע בכל אלו, מאי שנא מכל ספק נפשות דמחמירינן ביה כולי האי, ולא סמכינן כלל על שומר פתאים ה’. וצ”ל, דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו, ואז נשמר מן השמים, אבל היכא שבידו להזהר, אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו, הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משומר מן השמים. עכ”ד הגרא”ו. וע’ תורת חיים (ע”ז ל ע”ב). ודו”ק.

ג. וה”נ יש לומר דמנהג דרך ארץ הוא, שכל איש מביא טרף לביתו, וע”כ אינו מונע עצמו גם מלהסתכן בעבור זה בעלותו בכבש או בהיותו בספינה. ולפי כל זה יש לומר גם בנידון דידן, דכיון שכל אדם יוצא לעבודתו עדי ערב, על המחיה ועל הכלכלה, דהגם שיש נזק מחמת החיסון שעושה, ויש בזה גם כניסה לסכנה, אכתי י”ל שומר פתאים ה’. ועמש”כ ע”פ היסוד הנ”ל בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ מא), בענין זריקת מורפיום לחולה מיוסר. ושוב מצאתי שכ”כ בשו”ת מנחת שלמה תנינא (סי’ פו אות ב), וע”ש מש”כ לדון בזה.

ד. אך בעניותי עיקר דברי הגרא”ו הי”ד אינם מוכרחים בביאור דברי הגמרא, ואקדים מאי דאיתא ביבמות (עב ע”א) אמר רב פפא, הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה וכו’, והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה’. ופרש”י, יום המעונן, ויום שרוח דרומית מנשבת, והיא קשה מכל הרוחות. ולכאורה גם זה צ”ב, אם יש סכנה במילת הילוד בימים אלו, היכי מצינן למולו מחמת דדשו ביה רבים, אטו יכלי רבים להסיר הסכנה ע”י מנהגם.

ונראה ברור, דסכנה זו דיומא דעיבא ויומא דשותא אינה סכנה ודאית, ואפי’ בגדר ספק אינה כ”כ, וכבר ידוע דאפי’ בנפשות לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא, משום שאינו מצוי כ”כ, וההגדרה בזה היא, דכל דלא חיישי אינשי להאי מילתא, כגון מי שנעלם זמן גדול שכבר נתייאשו ממנו האנשים, דכבר אין מצוה לחלל שבת בעבור חיפושו, הגם דאיכא צד רחוק מאד שמא ימצא מוטל גוסס באיזהו מקומן שעד עכשיו לא חיפשו שם, דכיון דאין האנשים חושבים על נסיון הצלה זה הוי ליה מיעוט גרוע. והגדרה זו כבר כתבוה גדולי הפוסקים הלא בספרתם, וידוע בזה עובדא דהגריש”א זיע”א.

ה. ובזה יש ליישב מה שהעיר בשער הציון (סי’ שכט ס”ק ו), אהא דאמרי’ כל דפריש מרובא פריש בנפשות. ע”ש הענין. ומצאתי שכ”כ הגאון הנורא מהרש”ז מלובלין זיע”א בשו”ת תורת חסד (חאה”ע סי’ מד). וגם בתשו’ חתם סופר (חיו”ד סו”ס רמה, ד”ה הנה) כתב, דבעינן מיעוטא דאיתחזק לפנינו, ולא כל מיעוט אמרי’ ביה חיישי’ למיעוטא. ע”ש בנידונו לענין מילה. ועמש”כ בכיו”ב על נידון היתר עגונה בשו”ת הב”ח הישנות (סי’ קד). ע”ש.

וכן ראיתי שרמז ליסוד זה בקיצור נמרץ בחידושי הרש”ש ברכות (לג ע”א, ד”ה לא שנו), וציין עוד למה שפסק בשו”ע (סי’ תריח ס”ג) שאם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר צריך, או שרופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אי”צ, אין מאכילין אותו. הרי דלא בכל גווני חיישי’ למיעוטא, כי לאו כללא הוא בכל דוכתי. [וע”ע בשו”ת בית יעקב (סי’ נט, דמ”ד ע”ד), ותחזינה עיניך מה שילע”ד לפי הדברים האמורים לעיל בס”ד]. וע’ בשו”ת פתחא זוטא (חאו”ח סי’ יט), שגם הוא העיר בזה, ונדחק ביישוב שאינו נכון לפע”ד. ע”ש. וכבר נתבארו הדברים לאשורן בס”ד.

ו. ומהשתא כיון דדשו רבים בענין זה דמילה ביומא דעיבא ושותא ולא חיישו לה, נמצא דהויא בגדר מיעוט גרוע שאין לו חלק המחייב בדיני סכנה וכמבואר, וע”כ איתמר ביה שומר פתאים ה’. ונפק”ל יסוד גדול בעניני סכנה, שההיבטים ההלכתיים ביחס לסכנה, נמדדים באופנים מסויימים אפילו לקולא, עפ”י דעת בני אדם. ואם לא מחשיבים דבר מסויים לסכנה, אזי אינו נחשב גם כלפי שמיא לסכנה. וע’ בשו”ת משפט כהן (סי’ קמג) שכתב יסוד זה בביאור דברי הספרי ע”פ “לא תגורו מפני איש”. וה”נ כיון דחשש הרוח הוא ענין חיצוני ואינו בגופו של התינוק כלל, כמ”ש בכיו”ב רבינו מנוח והובא בב”י יו”ד (סי’ רסד), שפיר סמכינן על מנהג העולם למול התינוק ולא לחוש לסכנתא.

ז. ומאחר עלות כל זאת מבואר היטב מה שכתב בחידושי הריטב”א (יבמות שם) בשם מהר”ם וז”ל, ולפום האי טעמא, מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא, הרשות בידו, ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה’. ע”כ. והיינו דכיון שכל הקולא נובעת ממה שאין האנשים מחשיבים ענין זה לסכנה, נמצא דמי שנחשב ענין זה אצלו לסכנה, אינו נכלל בשמירה הנ”ל.

והגם דבעלמא יש גדר לכל ענין אם הוא בכלל סכנה, ואין בזה שיעורין לפי דעת כל אדם לעצמו, וכפי שמסתבר טובא בדוגמא הנ”ל של חיפוש אחר נעדר חודש ימים, דגם אם יבא מאן דהוא ויאמר שהוא סובר דעדיין יש תקוה למוצאו, ויבקש לחלל עליו את השבת, לאו כל כמיניה למיעבד הכי, ובטלה דעתו אצל כל אדם, מ”מ שאני הכא דמעיקרא כולי עלמא הוו זהירי בהכי שלא למול באותם ימים, ורק אח”כ דשו ביה רבים, וע”כ מאן דחייש, אית ליה אילן גדול להשען עליו, ושפיר צייתינן ליה שלא למול את בנו בימים אלו. ודו”ק.

ח. ומעין זה כתבו כמה מהראשונים בדעת רבנן, דג’ נשים אם רוצות אינן משמשות במוך וסומכות דמן השמים ירחמו, אבל אם רצו ליתן מוך ולא לסמוך על שומר פתאים, שרי. [וכ”כ הרדב”ז בתשו’ (ח”ג סי’ תקצו), דיכולות לומר שמא אין להם זכות דמן השמים ירחמו. ודבריו אמורים אליבא דרבנן. ועמש”כ בשו”ת אחיעזר חאה”ע (סי’ כג אות ב). וכ”נ בחי’ הריטב”א ליבמות (יב ע”ב). וכ”כ הרא”ה הובא בשטה מקובצת כתובות (לט ע”א). ע”ש]. אכן שיטת רש”י שם דאליבא דרבנן אסורות לגמרי לשמש במוך. וע’ בספר חינא וחסדא (כתובות טל ע”א). ואכמ”ל.

ט. ומאחר עלות כ”ז יש לערער ביסודו של הגרא”ו במחכ”ג, כי כל הני מילי דאמרו בהו חז”ל שומר פתאים ה’, מיירי באופן שאין הסכנה שקולה וכ”ש שאינה ודאית, שהרי אכילת תאנים וענבים בלילה לאו סכנה קרובה היא כלל, כיון דבהני מילי ליכא ליחה לא חיישי’ לנחש, ובפרט היכא דליכא ריעותא דניקור, נמצא דליכא למיחש כמעט למידי באכילתו מהן בלילה. ורק היכא דאיכא ריעותא יש לחשוש כמ”ש התוספות (שם ד”ה פי). ע”ש. [וע’ תורת חיים ע”ז שם. ודו”ק].

וכן בההיא דאמר אביי בנדה שם דמשמש והולך ולא חייש ליום תשעים, משום שומר פתאים ה’, היינו נמי משום דסכנה זו לא ברירא כלל, ולא בחנם תנא בברייתא “כאילו” שופך דמים, ומה גם דאינו מוכרח כלל דיפגע ביום תשעים כיון דלא ידע אימת מעברה, ע”כ שפיר מהני ביה סברת שומר פתאים ה’. וע’ בס’ ערוך לנר (נדה שם) שביאר בדרכא אחרינא ללשון כאילו הנז’, ולענ”ד הפירוש שכתבנו מרווח טפי.

וכן הוא בדין ג’ נשים משמשות במוך דאמרי רבנן שומר פתאים ה’, כיון דקטנה חיישי’ בה שמא תתעבר ושמא תמות ומעוברת שמא תעשה עוברה סנדל ומניקה שמא תגמול בנה וימות נמצא דאין כאן אלא ספק, והספק הזה הוא רחוק מאד כיון דסתמא דהני נשי לא מיעברן כלל כנודע. ובודאי דלא אמרו רבנן למילתייהו באשה אשר ידוע שיש לה סכנה בעיבורה. [וע’ בחי’ הריטב”א יבמות (יב ע”ב), ובשטמ”ק כתובות (לט ע”א) בשם הרא”ה. ודו”ק].

וכן ראיתי להג’ מליובאוויטש בתשו’ צמח צדק (חאה”ע ר”ס פט) שכתב דמ”ש שומר פתאים ה’, היינו שלא יקרה סכנה גם מצד המיעוט. ואה”נ באשה שראויה להתעבר, כגון שאינה מג’ נשים הנ”ל, והעיבור חשש הוא לה, בכה”ג ודאי דמודו חכמים לר”מ דאינה אסורה לשמש במוך וכו’, ואדרבה צריכה לעשות כן משום איסור כניסה לסכנה. עכת”ד. וכן מבואר בשו”ת חמדת שלמה (חאה”ע סי’ מו), ובשו”ת חוט המשולש (ח”ג סי’ ח, ד”ה והן), דטעמא דרבנן משום דמיעוט שאינו מצוי הוא דהני ג’ נשים מתעברות.

ומצאתי שכ”כ גם הגאון רש”ז מלובלין בשו”ת תורת חסד (חאה”ע סי’ מד אות ג). ושכיו”ב כתב בתשו’ משיבת נפש (סי’ חי). וכן ראיתי להגאון נצי”ב מלך בתשו’ משיב דבר (סי’ פח, דע”ח ע”ד) שכתב דהנראה כדברי הצמח צדק הנז’. ועמש”כ הגרח”ש גריינמן זיע”א בחידושים וביאורים (יבמות סי’ ה אות ג). ובשו”ת ציץ אליעזר ח”י (סי’ כה, פרק יג). וכן יש לומר גם במה שאמרו בשבת (קכט ע”ב) שומר פתאים ה’ על עניני הקזה. ע”ש. נמצינו למדים שלא אמרו חז”ל לסמוך על שומר פתאים ה’ אלא במקום חשש קלוש וכיו”ב התלוי בדעת בני אדם. ועמש”כ כיו”ב מופת דורינו הגרע”י זיע”א בתשו’ יבי”א ח”ו (חיו”ד סו”ס יג).

י. ובההיא דב”מ שיש ספק סכנה שקול ואינו קלוש כלל, וכן בספנים דמשמעות לשון רש”י שדרים בסכנה שאינה מועטת כלל, צ”ל דהטעם שהתירה תורה לעשות כן, משום דעני הוא, ובלא”ה נמצא בסכנה, ואל”ה ימותו הוא ובני ביתו ברעב. וכעין מ”ש בב”ק (ס ע”ב) ת”ר רעב בעיר פזר רגליך וכו’, מאי ואומר וכי תימא הני מילי היכא דליכא ספק נפשות אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא, ת”ש לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה. ע”כ.

והסברא בזה כיון דמכת דבר הוא ממיתה בודאי, ע”כ יכניס עצמו בספק סכנה, כל שיש צד שבאותו מקום ינצל לגמרי ויחיה. דון מינה ואוקי בההיא דספנים הדרים בים וכן העולה בכבש ונתלה באילן, דכיון שהרעב ודאי ממית, על כן מוטב יכנסו בספק סכנה מאשר יותרו כמות שהם, שהרי יש צד שיצילו בזה את חייהם.

יא. וענין זה כבר עלה ונתבאר על שולחנו של מהר”י לנדא זיע”א בתשו’ נודע ביהודה תנינא (חיו”ד סי’ י), אודות מי שזכהו השי”ת בנחלה רחבה, ויש לו כפרים ועירות, אשר בעירות תרמוש כל חיות יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד, או שיש בזה איסור מטעם בל תשחית וצעב”ח וכו’.

ואחר שפלפל בזה כתב עוד, ואני אומר, דאיסורא איכא בזה, משום שכל העוסקים בזה צריכים ליכנס בעירות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו, שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו, הנה אנכי הולך למות וגו’, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהיינו שהוא מסתכן כל יום בין גדודי חיות, וכן פירש הרמב”ן שם.

ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זה למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו חז”ל מפני מה עלה זה בכבש וכו’, אבל מי שאין עיקר כונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם וכו’. עכ”ד. [ומבואר מדברי הנוב”י דההיא דעלה בכבש ונתלה באילן מיירי בסכנה ממש וכדכתיבנא לעיל].

יב. אמנם מצאתי להגרא”י קוק זצ”ל בשו”ת משפט כהן (סי’ קמג) שכתב, דמיירי בחשש סכנה רחוק, דלאו ברשיעי עסקינן, שמכניסים עצמם במקום סכנה האסורה. עכת”ד. אכן נראה ברור דס”ל להנוב”י דלישנא ד”נושא את נפשו”, משמע טפי שיש בזה סכנה שקולה עכ”פ, אך אי ליכא אלא סכנה מועטת מאד, מאי רבותא. וכן משמעות לשון הגמרא שמוסר עצמו למיתה. ובנקל יש לדחות מה שהעיר המשפט כהן דלאו ברשיעי עסקינן, דכבר כתבנו דשרי להכנס בסכנה, היכא דבלא”ה יש חשש גדול לחייו, פן ימות ברעב הוא ובני ביתו.

יג. איברא דאחר העיון רואה אני כי לפי משפט הצדק דברי המשפט כהן מסתברים טפי, ויותר נראה לפרש כדבריו, דלא מיירי במקום סכנה ממש, ואפי’ לא בספק סכנה, רק מיירי בסכנה רחוקה מאד, דסתם איניש לא מעייל נפשיה לתוכה, אבל איסורא לית בה, כי סו”ס רחוקה היא מאד, דאטו אדם העולה לגג של חבירו שאין בו מעקה יש בו איסור, ואפ”ה אמרה תורה שיש לעשות מעקה לגג, כי סו”ס איכא סכנה רחוקה מאד שמא יעלה איניש לגג ולאו אדעתיה ויפול. שו”ר בחזון איש (חו”מ בליקוטים לב”ק סי’ יח) שכתב להדיא כדברינו דלא חשיב סכנה כלל. ע”ש.

יד. וכן מצאתי עתה בליקוטי הערות שעל שו”ת נוב”י שם (מכון ירושלים, עמוד תמו אות ו) שהביאו הגה כתיבת יד שכבר העיר כן ע”ד הנוב”י, וז”ל, ילע”ד דהעולה בכבש עכ”פ למד באומנות להזהר מנפילה, אבל למקרה רחוק שיסתכן וכחוטב ברזל נושל, וזו מותר לצורך, אבל בסכנה שתפול עליו חיה דורסת במקומה מבלי יוכל להזהר, גם לעני אסור, וצידה שהתירה תורה לא במקום מגור הדורסות, ודוד במדבר לא במקום מעון אריות היה מרעהו, וארי ודוב לא שכיחי לבא שמה, וכבאלישע (מלכים ב, ב כד). וק”ל. וכן השטה במים (סוף קידושין פב ע”א). עכ”ל. והן הן הדברים שדברנו בתוספ”נ. וראה בתשו’ יעל”ח שם שהרחבתי בזה טובא.

טו. והכי בעינן למימר גבי הא דאיתא בפאה (פ”ד מ”ב) בדלית ובדקל אינו כן, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק, לזה שומעין שאמר כהלכה. והיינו מדינא דאיתמר במתני’ לעיל מיניה, דמשום סכנה שיש בעלייתם בדלית ובדקל, ע”כ בעה”ב מוריד ומחלק לעניים. וע”ש בירושלמי. ומשמע ממתני’ דדוקא אי קם אחד נגד צ”ט אזלינן כותיה, אך אה”נ אי כולהו סברו וקבילו עלייהו לבוז שמעינן להו. וכ”כ להדיא הרמב”ם (פ”ב ממתנות עניים הט”ז). וע’ תוספות חדשים שם.

ולכאו’ צ”ב הא איכא סכנה. ועכצ”ל דהאי סכנתא אינה מסוג הסכנות שעליהם הזהירה תורה, כיון שבאמת כל העולה באילן נזהר להתפס בעץ חיים, ודרכו של עולם הוא כדאמרי’ בב”מ שם דנתלה באילן, ואה”נ שהחשש אם לא ישים לבו, הוא חשש גדול פי כמה מהמהלך בדרך מישור ללא פחתים ותקלות הגם שאינו שם לבו, מ”מ אין זה בכלל אזהרת התורה. ומה שמעיקר הדין אמרי’ דבדלית ובדקל בעה”ב מוריד ומחלק לעניים, היינו משום דתורתינו דרכיה דרכי נעם, וחסה על העני שאינו בר הכי. וכעי”ז שמעתי כעת ממרנא הגר”ד קוק שליט”א.

טז. ומעתה לענין נידון דידן, אם כי אין לנו מקור להתיר סכנה ממש, ואפי’ ספק סכנה בשביל פרנסה, אא”כ העדר הפרנסה גורם ממש סכנה ג”כ וכמבואר לעיל, א”כ אין להתיר בקלות לקיחת החיסון הנ”ל. אכן נראה דאי אפשר להגדיר את החיסון כלפי כל יחיד כסכנה ממשית, רק שנזק ברור יש מזה לאדם, ובאנו לדון אם מותר לאדם להזיק עצמו בשביל הרווחה ופרנסה טובה, [וע’ ב”ק צב ע”ב, וכבר הרחיבו בזה], ובפרט ששבירת מטה לחמו של האדם, מהווה נזק גדול בחיי היום יום, ויש בה כדי להוביל לעכירות הנפש, אשר מזה באים ג”כ יסורי הגוף כנודע, לכן נראה שאם לא מצא אדם כולל או עבודה במקום אחר, יש להתיר לו בשעה”ד להזיק את עצמו בלקיחת החיסון.

טו”ב. וזאת למודעי, שחותנו של רבינו הגר”ד קוק שליט”א, הוא ניהו הגר”י זלברשטיין שליט”א, הוציא לאור קונטרס “חוסן ישועות” בעניני החיסון וגרורותיו, ושם כותב שלדעתו ראוי לבריאים שלא לקחת את החיסון עד שיעברו כמה חדשים ונראה את תוצאותיו, כי יתכן ומרה תהיה אחריתם של המתחסנים. [ומשום מה “שכחו” בעיתונים החרדים להביא את דעתו בזה]. ולדעת רבינו הגדול שליט”א אין מה להמתין, כי זה ברור שיש נזק בחיסון. וראה מה שכתבתי בהרחבה במכתבי להרה”ג ר’ אשר וייס שליט”א בענין האמת והשקר בעולם הרפואה. ואכמ”ל יותר.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה