אפליקצית עץ חיים
חזן שמשמיע הקלטה בחופה ואינו שר באמת
לכבוד ידידינו היקר נעים זמירות ישראל
ר’ יעקב מסלתון שליט”א, ארגנטינה
שלום וברכה וישע רב
באשר לשאלתך כי בקהילתכם אשר בארגנטינה יש חזן ידוע, אשר מופיע בחופות, ומעולם לא שר בפועל שום שיר, רק עומד ליד הרמקול, ועושה עקימת שפתיים לעיני ההמונים, וכולם חושבים כי את קולו הם שומעים, אכן כל העם רק רואים את הקולות, כי רק שפתיו נעות וקולו האמיתי לא ישמע בעת הזאת, ואינו אלא הקלטה שמקליט את עצמו בסטודיו אולפן הקלטות, כמובן שבמצב כזה הוא נשמע הרבה יותר טוב משאר חזנים, והמוזיקה נשמעת הרבה יותר עשירה וכו’, ועל ידי זה הוא מקפח באופן אוטומטי את שאר החזנים שכבר אינם מבוקשים כל כך, והשאלה האם יש למחות בו, ואם לא, האם מותר גם לשאר חזנים לעשות כן לכתחילה.
הקול קול יעקב
א. הנני ממהר בתשובה מאהבה, כי כיון שהחזן אינו משקר, אלא את קולו הוא משמיע, מה לנו אם עתה הוא משמיע את קולו, מה לנו אם משמיע הקלטה, הרי בעל השמחה ששוכר אותו, אין לו ענין שיוציא דוקא עתה את קולו מפיו, ובשבילו הנוכחות של החזן עם ה”פונקציה” של שירים נאים, היא המטרה, ואם היה משמיע קלטות של זמר אחר וכיו”ב, בודאי שהיה מקום לדון דלאו שפיר עבד, אבל כיון שאת קולו הוא משמיע, אין בדבר הזה בעיה של אונאה או מקח טעות וכיו”ב. ואכן גם שאר החזנים יכולים כולם לעשות כן לכתחילה. וכן הסכים ידידינו מרא דכולה תלמודא הגאון ר’ ראובן פרידמאן שליט”א, דכיון שבעל השמחה חפץ במציאות של הזמר שיבא בגופ’ו, וכל הקהל יראוהו עומד לפניהם, ואתייקורי הוא דקמתייקר ביה (כההיא דחולין מד רע”א), לכן שפיר עבד. וכן הסכים לדינא מרן נשיא בי דינא דילן “טובה ראייתה” הגאון הנורא ר’ דוב הכהן קוק שליט”א. גם הגאון המפורסם אב”ד “הישר והטוב” ר’ מנחם מנדל שאפרן שליט”א, אמר לידידינו הדיין המצויין ר’ מנחם גרדן שליט”א שנראה לו ברור כדברי מרן הגרד”ק שליט”א, שאין בדבר הזה שום חשש כלל ועיקר.
זיוף חתימות בהלכה
ב. ושאלתי מפי מרן הגר”ד קוק שליט”א, האם נוכל למצוא היתר לאדם שיזייף חתימה של חכם קדום כגון, חתימת ידו של רבי יעקב אביחצירא זיע”א, או של הקדושת לוי מברדיטשוב זיע”א, אשר כידוע חתימות הללו נמכרות בהון רב במסחר היודאייקה, והקונה הרי חושב שיש בידו חתימה זו, ושמח לשלם על זה טבין ותקילין, ואמר הרב, שזה משקר בחתימה, וממילא אין בה ערך אמיתי כלל וכלל, אבל זה לא משקר, כי את קולו הוא משמיע, ומה שמוסיף נופך שפי’ר ע”י אובייקטים וכו’ הכל מולבש על יסוד הקול הטבעי שלו שעשה באולפן, ואין שום ענין ערכי או סגולי בזה שישמיע את קולו דוקא עכשיו בעת החופה, והעיקר שישמע בחוצות קול ששון וקול שמחה וכו’, ולכן נראה שאין שום אפשרות למחות בו, וגם כל העם יבא בשלום, שיכולים שאר החזנים לעשות כן בשופי. [ויש לדון באשה שמשכירה תכשיטי זהב ליום אחד, ובאות נשים ומשלמות לערב סכום חשוב, והיא יודעת שכל הזהב הוא זיוף, אך רבות בנות באות ומתהדרות בתכשיטים הללו במחשבה שזה זהב באמת, ואם אסור לעשות כן, א”כ מה ההבדל בין חזן לזה, ושמא דומה יותר לזיוף חתימה. ועדיין צ”ב].
אכן החזן צריך להזהר ולא לשקר ולומר לבעל השמחה התאמצתי מאד וכו’, כי איסור שקר ואיסור הונאה הם שני ענינים שונים, ואנן מצד דין אונאה דברנו שאין בזה גדר אונאה כלל ושפיר עבד. [וראה מה שדן בשו”ת מאה שערים (סי’ רמו), אודות אדם שקיבל צ’ק מחבירו לחתונת בנו ללא חתימה, והיה בוש לבקש ממנו לחתום, ובעבור זאת זייף את חתימת חבירו על הצ’ק ופרעו, אם עבר בזה על איסור. ע”ש]. כמו כן אין ללמוד מכאן היתר לחזן שבעל הבית מסכם עמו שהוא בעצמו ישמיע את קולו הטבעי, דכל כהאי גוונא חייב לקיים מה שהתנו ביניהם, ואנן בסתמא איירינן.
גביית תשלום מזייפן ומחברת הביטוח
ג. ואגב דאיירינן בזיופים, אציגה נא מעשה באדם שזייף מסמך באומנות כאילו הוא מקורי, ומכרו בהון רב, הקונה ביטח את המסמך בחברת ביטוח של גויים, וכעבור חדשיים פרצה שריפה בביתו, והביטוח שלמו לו הון רב על המסמך, כעבור שנה עקב חקירה משטרתית סמויה על הסוחר הזייפן, הוברר שכל מסמכיו שקריים, והוא עושה עושר ולא במשפט, ופורסם הדבר, ותבעו הלקוח הנ”ל שיחזיר לו הממון, הזייפן אומר לו הרי כבר קבלת כסף מחברת הביטוח, ומה לך ממני, ואם בגלל זיופיי, א”כ אתה עושה סחורה בפרתי, כי זיופי הביא לך את זכות התשלום מחברת הביטוח. וכבר פסק הרמ”א בחו”מ (סי’ שסג ס”י) דהשוכר בית מחבירו באופן שאינו רשאי להשכירו לאחרים, ועבר על התנאי והשכירו לאחר בדמים מרובים יותר, העודף שייך למשכיר.
והתשובה ברורה, שהזייפן חייב בתשלום, ומה שהקונה קיבל תשלום, זה עסק פרטי שלו מול חברת הביטוח, ואינו נחשב עושה סחורה בפרתו של חבירו, אלא בזייפנותו ובשטותו של חבירו, שהרי לא היה כאן כלל גדר מקח אמיתי, רק עורבא פרח, ויתירה מזו, כתבו האחרו’ בנידון הנ”ל דשוכר שהשכיר לאחר, שאם הכניס שוכר נוסף ודר עמו בבית, בזה אין לומר דהכסף למשכיר, כיון דבכהאי גוונא הו”ל בגדר חצר דלא קיימא לאגרא, שהרי הדירה ראויה רק לשכירות של משפחה אחת ולא יותר, ובפרט שהשוכר הראשון היצר את צעדיו בדירה בהכניסו עוד אנשים, ולא שייך בכה”ג עשיית סחורה בפרתו של חבירו. [ראה נתיבות (סי’ קנד בחידושים סק”ז), ובס’ ערך שי שם, ובתשו’ שמחת יום טוב אלגאזי (סי’ כח), ועוד]. ומכ”ש הכא שאין כאן לא חצר ולא אומנות, והכל עומד על שקר פורח שאין לו רגלים.
ולאור כל האמור גם דין יורד לשדה חבירו (ב”מ קא ע”א), לא שייך כאן, כיון שלא נתכוין להנאתו אלא לאונאתו, [וע’ רמ”א חו”מ סי’ רסד ס”ד, ופ”ת שם סק”ג]. רק שיש לדון אם מותר לקונה להשאיר את כספי הביטוח אצלו מאחר והנזק שב אליו ממקום אחר, וכשבעלי הביטוח גויים או מחללי שבת, הדר דינא דאין השבת אבידה בגוי, וממילא יכול לאחוז בזה וגם מזה וכו’. וכן השיב כל זאת הרה”ג ר’ צבי שפיץ שליט”א בס’ משפטי התורה (מהדורא בתרא ח”א סי’ לא), והבאתי הדברים בסגנון חדש ותוספת מועטת. והרבה דיו שפכו גדולי האחרו’, אודות תשלומי נזק במקום שיש לניזוק ביטוח, ותלו יסוד הענין בחקירה אם התשלום על ההפסד או על עצם הנזק. ועתה לא ע”ט האסף.
אם יש חיוב ממשכיר לשוכר ע”י הביטוח
ד. ומעשה שהיה באחד ששכר בית ולא היו בו מזגנים, והתקין הוא בעצמו מזגנים בבית על מנת לקחתם עמו בעת שתגמר תקופת השכירות, ופרצה שריפה בבית ונאכלו הרהיטים והמזגנים, ולא היה שום הסכם של אחריות מצד המשכיר לשוכר על חפציו, אך המשכיר היה מנוי על חברת הביטוח, ואמנם לא היה לו ביטוח על הרהיטים, אך הביטוח שילם לו בטעות פיצוי מלא על המזגנים, [ובודאי שיכול לקחת הממון כדינא דטעות הגוי], ובא השוכר וטען למשכיר הלא קבלת את המעות בעבור המזגנים והם שלי, אם כן עליך לשלם לי את הפיצוי שבא תמורתם, ונחלקו בזה גאוני בי דינא דבני ברק, יש שאמרו שחייב ליתן הכל לשוכר, ויש שאמרו שיחלוקו בפיצוי, ולפענ”ד היה נראה שאין המשכיר מחוייב ליתן מידי לשוכר, כי הביטוח הוא ענין פרטי שלו, ומה לו לשוכר כי יזעק, ומזלו גרם לו לאבד ממונו. ושאלתי שאילתא דא מנשיא בית דיננו הגר”ד קוק שליט”א, ואמר שהשוכר כאן מוגדר כ”גרמא בריוח” כלפי המשכיר, ולא שמענו חיוב בכהאי גוונא.
מתנת פיצוי בהלואה למי שייכת
ה. ושמענו מבי מדרשא דהגאון בעל “חשוקי חמד” שליט”א, דהוה עובדא, בשמעון שביקש מחבירו ראובן בקבוק קולה לסעודתו, וכשבא הביתה ופתחו מצא שהבקבוק מקולקל, והתלונן בפני החברה, ושלחו לו פיצוי בזיכוי של שני ארגזי קולה, ובא ראובן בעל הבקבוק מעיקרא ואמר הכל שלי, כי בודאי אילו הייתי יודע שהבקבוק מקולקל, לא הייתי מוסרו לך, ומעתה נמצא שלא היתה כאן נתינה ממני, וחזר הבקבוק לבעלים ראשונים, וכבר אמרו רבותינו “כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו”, ומטעם זה פסק הגאון חשוקי חמד שליט”א, שהפיצוי שייך לראובן. ואמנם מרן הגר”ד קוק שליט”א אמר, כי מכיון שאין כאן גדרי תשלום, שהרי תשלום על בקבוק מקולקל הוא בקבוק אחד, אלא שהחברה מעניקה הרגשה טובה לכל דורש וטוען, ובפרט אלו שהיה להם איזה צער מן המוצר, והכל כדי שיהיה להם שם טוב וימשיכו לקנות מהם בשמחה, ונמצא שיש כאן מתנה, ולא תשלום ממוני, ומתנה זאת מן החברה כלפי שמעון ניתנה למזלו הטוב. [ואמנם בקולה ליכא מזלא טבא, כיון שהוא מזיק לבריאות, ומוטב לשפוך הכל לבור, ואין בזה בל תשחית, דב”ת דגופא עדיף כמבואר בשבת (קמ ע”ב). ואכמ”ל].
בברכת האמת והשלום אהבו
יקותיאל אוהב ציון
אולי יעניין אותך גם:
- בענין שמיעת שירי רגש והתעוררות בימי בין המיצרים
- מה אמר הרב קוק שליט”א לזמר העולמי סטטיק
- האם לדחות ברית כשהמוזמנים יחללו שבת
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום