“מנהג מדינה” שיש לו סמכות הלכתית
החזרת מוצרים, ביטול חוזה שכירות, פיצויי פיטורין, ועוד
כבוד מעלת ויקרת ידי”נ הותיק כמהר”ר ישי יצחק שרגא שליט”א, בעל “תורת העובר” ושאס”ח. שלמא דמר ישגא לעד!
הנני שולח לו כפי בקשתו את מה שהעלתה מצודתינו בענין “חוק הגנת הצרכן”, ועתה באתי במהדורא בתרא עם כמה הוספות, ואקוה שיהיה לתועלת.
שאלה נפוצה מאד בשנים האחרונות, הן מצד המוכרים והן מצד הקונים, בענין “חוק הגנת הצרכן” שנתפרסם כאן בא”י, לפיו יכול הקונה להחזיר את המוצר ולקבל כספו בחזרה – תוך שבועיים מיום רכישת המוצר, והמוכרים מתרעמים וזועמים על זה מאד כנודע, והקונים מסתפקים האם מותר לנצל את החוק הזה, או שיש התנגדות בהלכה לפעול כן, והנני לברר הענין בס”ד עם הכרעותיו של מרנא ורבנא נשיא בי דינא דילן, הגאון המופלא מהר”ר דב הכהן קוק שליט”א.
אין אחר הקנין כלום
א. מודעת זאת, כי כלל גדול בתורת הקניינים, שלאחר הקנין בין אדם לחבירו, באופן שלא היתה אונאה או כל מיני דברים המעכבים את המקח, את הנעשה אין להשיב, והכל קיים ללא שום עוררין. וכמ”ש הרמב”ם (ריש הלכות מכירה), “אבל אם קנה המקח באחד מהדברים שהוא נקנה בהם, קנה הלקוח ואינן צריכין עדים כלל, ואין אחד מהם יכול לחזור בו”. וכבר אמרו רבותינו בבבא בתרא (קנב סע”ב) דשלח שמואל לבי רב “אין אחר הקנין כלום”. וכ”ה בירושלמי כתובות (פ”ה ה”ב). וכ”כ הרמב”ם (פ”ט מזכיה ומתנה הט”ז), “אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו, אין לאחר קנין כלום, ואינו יכול לחזור בו לא לאחר ולא לעצמו” וכו’. וע”ש ברמב”ם (פ”ד ה”א) שכתב, “וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו, כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה”. והדברים פשוטים וברורים לכל בר בי רב דחד יומא.
ב. ולאור האמור, נראה ברור שאין כאן מקום לשאלה, כי ה”חוק” הזה הוא חוק של שטות היוצא מבית אויבי התורה, שמרימים יד השכם והערב בדת משה רבינו, וכבר לפני כשמונה שנים שהחל החוק הזה לבצבץ בא”י, דברו כמה וכמה גדולים שיש בו גזל ושקר, אך משום מה עם השנים, כאילו נעשה הדבר טבע שני, וכמה וכמה חכמים עונים ואומרים שזהו חלק מ”מנהג המדינה” שנתקבל בעולם המסחר בין אדם לחבירו, וכל אדם בא למקח וממכר אדעתא דהכי.
ואמנם בב”מ (צד ע”א) מבואר לדינא בדבר שבממון תנאו קיים, ונפק”מ לעניני שומרים וקידושין וכו’. ע”ש. אכן הני מילי בתנאי מדעת ב’ הצדדים. ובנדו”ד אין “מנהג” אלא “מנהיג”, כי חוקי מדינה של גיהנם מכריחים את כל בעלי העסקים בעל כרחם לנהוג כן, ואוי לו למי שיתפס בעבירה על החק, וקמיה כו”ע גליא שכל המוכרים מתנגדים לזה, ויש להם עוגמ”נ מרובה וקיפוח פרנסה גדול, ויש כאן עקירת דין תורה באופן מוחלט. וע’ בתשו’ לחם רב (סי’ י) דזה פשוט דמנהג לא מבטל דין דאורייתא.
ג. ובשלמא אם המוכר מתעתע בלקוחות וכיו”ב, ועושה כל מיני טכניקות אגרסיביות ומתוחכמות כדי לשבות את לב הקונה, יש מקום לדון על חק כזה, וישבו גדולי הדור לראות באיזה אופן יש צדדי אונאה או מקח טעות, ובענינים שכאלו יתקנו תקנות כלליות ויהיה לדבר תוקף מצד “מנהג המדינה”, אבל באופן שהמוכר כשר ולא עושה שום פעולה לבלבל את הקונה, אם כן ברגע שקנה נגמר המקח ולא שייך בו חזרה, וזהו עולם מתוקן, ולשבש את העולם בחזרת מקח תוך שבועיים, הרי זה מחוסר הגיון, ואם משום שהקונים לא מרוכזים וכו’, מה אשמים המוכרים בזה. ומכיון שכך היא צורת מקח מאז ומעולם, וזה דבר שלא שייך בו שינוי ותמורה כלל ועיקר, אם כן החק הזה הוא שיבוש, ומה שהנהיגוהו בכפיה על כל המדינה אין זה מאשש ומכשיר את השרץ להיות טהור, [וכבר אמרו שיש “מנהג” אותיות “גהנם”, וכן “חק” גי’ גהנם כנודע].
דינא דמלכותא דינא
ד. ויש שטענו להצדיק חוק זה מחמת מה שאמרו רבותינו (ב”ב נד ע”ב) “דינא דמלכותא דינא”, והנה מלבד מה שיש להשיב בפשיטות, דדינא דמלכותא דינא ולא שטותא דמלכותא, וכ”ש שטותא דעבריינותא, ומה שהם כותבים ומסבירים, שבזה יש עידוד למסחר הוגן וכל מיני פטומי מילי בעלמא, אין בכל הצפצופים הללו – לבטל גדרי עולם המקובלים מדורי דורות ע”פ דת תורתינו הקדושה, וכבר ביאר רשב”ם בב”ב שם הטעם דדינא ד”ד, משום שכל בני המלכות מקבלים עליהם את הוראות המלך מרצונם. וכאן הכל בכפיה כמובן, ומה שהלקוחות מרוצים מזה, אינו משפיע כלל על דעת המוכרים שמנוגדת לזה מאד. [וממילא לא דמי כלל למש”כ הש”ך בחו”מ (סי’ כב סקט”ו) בקבלו ב’ הצדדים לדון ע”י נכרי].
דינא דמלכותא במטלטלין
ה. עוד העיר מרנא הגר”ד קוק שליט”א מדברי הרא”ש בשם הרא”ם בנדרים (כח ע”א), דלא אמרי’ דד”ד אלא בקרקע, דכיון שהארץ ברשות המלך ויכול לסלק כל מאן דבעי (כמבואר בב”ב נד ע”ב), בזה דינא דידיה דינא הוא, אבל במטלטלין שאין למלך בעלות על מה שיש בידי תושבי המדינה, ל”ש בזה דדמ”ד. והובא בב”י חו”מ (סו”ס שסט). וע”ש בביאור הגר”א (אות לו). [וכ”כ האור זרוע ב”ק (סי’ תמז) בשם הרא”ם, ובמרדכי שם (פ”י סי’ קנ), ובתשו’ ריב”ש החדשות (סי’ ט). ע”ש]. וכ”כ הר”ן (שם, ד”ה במוכס). וע”ש בשטמ”ק בהרחבה. וכן הובאה שיטה זו ברמ”א חו”מ (סי’ שסט ס”ה). והרי בנידון דידן עיקר ניצול החוק הזה הוא במטלטלין. ומה שכתב בשו”ת מהר”ם אלשיך (סי’ קיב) אינו שייך לנדו”ד, דהכא לאו במסים וארנוניות עסקינן. ודו”ק.
ו. ואמנם רבו החולקים דס”ל דגם במטלטלין אמרי’ דדמ”ד, [וע”ש במרדכי (סי’ קנד) בשם ריב”פ, ובב”י שם, ובדרכי משה (השלם, שם) בשם תרוה”ד (סי’ שט). ובכנה”ג שם (הגהב”י אות לג) בשם הרשב”א, וע”ע בחכמת שלמה שם דכך היא פשטות הסוגיא בב”ב הנ”ל], מ”מ בנ”ד בלא”ה ל”ש האי דינא כמבואר, דזהו נגד תורת משה רבינו, וכבר כ’ הש”ך (סי’ עג ס”ק טל) דל”א דד”ד בדבר שהוא נגד התורה. מה גם שכבר כ’ הר”ן שם, דלא שייך האי כללא דדינא דמלכותא דינא כ”א במלכות הגויים. וע’ בתשו’ אהל יהושע (ח”ב סי’ יא) שאם נאמר כן להלך בכל דבר אחר החלטות הממשלה וכיו”ב, עזוב נעזוב את כל דיני התורה, וכבר לא נפתח שו”ע חושן משפט, וכל אחד ילמד ויהיה בקי במשפטי הממשלות, ישתקע הדבר ולא יאמר ח”ו. וכיו”ב העיר בשו”ת חבצלת השרון (חו”מ סי’ ח) ועוד. וע’ להלן (אות כה) מהשבות יעקב.
וכבר כתב הרשב”א בתשו’ ח”ו (סי’ רנד) בראובן שמתה בתו הנשואה, ומבקש להוציא הממון מחתנו שהוא יורשה, בתואנה שכן נוהגים ע”פ חוקי המדינה, והו”ל כאילו התנה עם החתן מעיקרא לילך אחר המנהג, וע”ש בלפידים אשר יהלוכו מפיו, וכתב בתו”ד, “ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא, טועה וגזלן הוא וגזילה ישיב, וחס ליה דאפילו גזילה ישיב רשע מיקרי, ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור וכו’, ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקדש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים, ובינו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים, חלילה לא תהיה כזאת בישראל, ח”ו שמא תחגור התורה עליה שק”. עכ”ל. ועמש”כ בזה מפי סו”ס ידידינו הגרע”י טולידאנו שליט”א בס’ הבהיר “משפט השכירות” (ח”ב עמ’ א’ קנג).
תוקף “מנהג מדינה”
ז. עוד רגע אדבר בעניין מה שאמרו רבותינו (רפ”ז דמציעא) “הכל כמנהג המדינה”, והמתבונן בדברי חז”ל, עיניו יחזו שיש ב’ גדרים בנושא זה, יש “מנהג מדינה” ויש “הלכות מדינה”, כמבואר במתני’ ב”מ (צג ע”א) וע”ש היטב בפרש”י ובקושיית התוס’ רי”ד על דבריו, אכן דברי רש”י ברורים, כפי שיחזו עיני המעיין, ומנהג חזק הוא לכל מקום ולכן נקרא הלכות, וכן מבואר יסוד הדברים במאירי שם. ודו”ק. אבל זה ברור ופשוט דלא לכל דבר יקרא “מנהג המדינה”.
מנהג גרוע
ח. וכמה פעמים שהבאנו שאלה זו בפני מרן הגר”ד קוק שליט”א אמר, דלא שייך כאן כלל “מנהג”, שהרי הוא מנהג של שטות, לעקור דברים המפורשים בתורה, והעיר מדברי תוס’ בבא בתרא (ב ע”א, ד”ה בגויל), שהעירו אמאי דאמרי’ בגמ’ שם הכל כמנהג המדינה לאתויי מאי, ומשני לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא, דאמאי לא אמרי’ לאתויי כל מקום שיעשו מה שנוהגין בו. וביאר ר”ת, דדוקא עד מחיצה של הוצא ודפנא שייך מנהג, אבל פחות מזה אפי’ אם נהגו, מנהג הדיוט הוא, ומוכיח מכאן שיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפי’ היכא דתנן הכל כמנהג המדינה. עכ”ל. ואם בעניני סוג המחיצה של היזק ראיה אמרו כך, כ”ש בדבר ברור ופשוט כזה של מקח וממכר מוחלט.
אודות קנין “סיטומתא”
ט. וכ”כ בשו”ת הרא”ש (כלל יב סי’ ג), דאפי’ אם יסכימו בני המדינה על צורת קנין מסויימת הנעשית בדיבור בעלמא שבין המוכר לקונה, מ”מ לא יחשב זה לקנין בתורת “סיטומתא”, דהא מנהג גרוע הוא ולא אזלי’ בתריה. [ובשו”ת מהרש”ג (ח”ג סי’ קיג) כ’, דדברי הרא”ש הנ”ל, תואמים לד’ ר”ת שהביאו התוס’ ריש ב”ב הנ”ל. והרואה יראה שיש מקום לחלק בין השוין, דשאני סיטומתא דמעיקרא תלו לה בדעת בני אדם. וע’ להלן (אות י). אכן איכא דס”ל דשפיר מהניא סיטומתא גם בדיבורא ללא מעשה כלל כמבואר בשער משפט (סי’ קכו סק”ה) בשם מהר”ם, וכן נראה דעת הכנה”ג (סי’ רא סק”ה). עשה”ט. וכ”כ מהרש”ג שם בשם השואל ומשיב והגר”ש קלוגר דפסקו לדינא דלא כהרא”ש הנ”ל].
י. וכעי”ז העירני מרן הגר”ד קוק שליט”א, דמצינו להריטב”א בב”מ (עד ע”ב) שכתב, דלא איתמר האי קנין בכל מנהג הסוחרים, ויש להגביל קנין זה למידי דאית ביה מששא השייך למטבע. ע”ש. אלא שרוב הראשו’ לא הסכימו עמו בזה, וכמבואר בטור ובב”י חו”מ (סי’ רא), והתם שאני שיסוד הקנין תלוי בהסכמת בני אדם, ולא דמי כלל לנידון דידן, [ומפורסמים ד’ השואל ומשיב די”ל דהאידנא קנין כסף יהיה לו כח גמור מדין סיטומתא], ועיין ברכת אברהם ארלנגר (ב”מ שם). ועכ”פ דון בהדרגה מד’ הריטב”א, שזה ברור שלא נעלה לדון ולהורות על שלחן מלכי רבנן, כל מילי דשטותא היוצאים מפי המחוקקים, אשר את דת משה הם דוחקים, וברוך אשר יקים.
מנהג ספרד בשמטה
יא. והעירוני מתשו’ הרא”ש (כלל עז סי’ ב) שכתב, שמטתי ידי לכתוב בענין שמטה מיום בואי לארץ הזאת [ספרד], כי דברים רבים היו לי עם גדולי העיר, מדוע אינם משמיטים כספים, ואמרו שכבר נהגו כל הארץ הזאת שלא להשמיט, ואי אפשר לבטל המנהג שנהגו בו ימים רבים, כי הרבה מלוות ישנות ישנן בארץ הזאת וכו’, ולא נתיישבתי בטעמם וכו’, ואפשר כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעין זה, הוה ליה כאילו התנה המלוה על מנת שלא תשמיטנו שביעית. עכ”ד. וראה עוד שם (סי’ ד), ובטור חו”מ (ר”ס סז) בלשון חריף. ובב”י שם. הרי שיש מקור למנהג והסכמת העולם בענייני ממונות, גם בדבר שהוא דלא כמו שכתוב בתורה.
ועל זאת השיבותי בפשיטות, כי הרא”ש כתב דבריו בתורת התנצלות על זה שאינו ממשיך לעורר ולמחות בהם, מה גם שבנידון דיליה סוף סוף הוא מסמיך את מנהגם שנאחז על שורש הלכתי המבואר במתני’ שלהי שביעית. והגם דהוא עצמו לא סמך על זה לדינא בבית דינו, מ”מ ראה בזה צד הסבר לדעתם. אבל במנהג שהנהיגו ראשי מדינה הנוהגים כנכרים, בעל כרחם של המוכרים, ואוי לו למי שיעז את ראשו להרים, הרי בודאי אין כאן מנהג ולא הסכמה, וגם רבינו הרא”ש מעולם לא עלתה ע”ד אפי’ ללמד זכות על שיבוש כזה. [ועמש”כ הב”ח בחו”מ שם להפליא על הרא”ש מה לו כי יזעק על מנהג בני ספרד וכו’. ולפע”ד צע”ג בדבריו. וע’ לחם רב הנ”ל. וע”ע בחי’ הריטב”א (מכות ג ע”ב). ודו”ק כי אכמ”ל].
סמכות “חוק קוגנטי”
יב. ומעשה שהיה פה עירנו טבריה, במוכר בגדים שהיו הקונים חוזרים לאחר קניית חליפה ומבקשים לבטל המקח, ומנפנפים בדגל החוק ומנהג המדינה הנ”ל, ודבר זה הקשה עליו מאד, מפני שמשקיע זמן רב בכל לקוח להציע לו דבר טוב וכו’, ופתאום לאחר יום או יומיים, בא הקונה ומבטל הכל, והמוכר עצב ויש לו מזה עגמת נפש והפסדים, ולכן כתב מודעה באותיות גדולות, שהרכישה בחנותו היא על תנאי שאין החזרה, והכל שריר ובריר וכו’, וסמך על זה שקהל לקוחותיו רובם ככולם בני תורה ויצייתו להסכם מפורש שנעשה בינו לבינם, כי הם באים ברשותו וזכותו להתנות בכגון דא.
וחכם אחד אמר שאין זה עוזר, ועל פי דין תורה הוא מוכרח להחזיר את הכסף ללקוח. ואני תמה מאד, וכי המוכר הזה נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל. וברור שהחכם הזה מושפע מחוקי המדינה, והם כבר אמרו שהחק הזה הוא “חק קוגנטי”, היינו שאפי’ אם המוכר סיכם עם הקונה שלא יוכל להחזיר, אין בזה כלום, והקונה יכול לממש את זכותו בהחזרת המוצר או בהחלפתו. וכ”כ בשו”ת מנחת אשר וייס ח”ב (סי’ קכד) דכאשר זה גופא דינא דמלכותא, שלא יוכל המוכר לכוף את דעתו על הלוקח, וחוק זה בא להגן על הלוקח, מסתבר שכך יהיה גם דין תורה וכו’. עכ”ד.
יג. וכשהרציתי הדברים הללו בפני נשיא בי דינא דילן מרן הגר”ד קוק שליט”א אמר לי, שזה ברור ואי”צ לפנים, שאין שום סמכות לחוק לאכוף את המוכר שלא להתנות כהנ”ל עם הלוקח, ואי אפשר לשמוע זאת כלל, גם לו יהיבנא להו כל דילייהו והיינו מסכימים לומר דעצם החוק יש בו טעם. וכן מצאתי בשו”ת עטרת שלמה קרליץ (ח”א סי’ פח אות ו) בשם דודו מרן החזון איש זיע”א דפשוט שאם התנה עמו בשכירות שלא לילך כפי חוקי המדינה בענין “הגנת הדייר”, דלא יכול לדון עמו ע”פ חוקי המדינה. וע’ להלן (אות כד) שכן דעת הגר”נ נוסבוים שליט”א בענין עובד ומעביד שסוכם ביניהם מראש, שלא יוכל העובד לקבל שום פיצוי ביציאתו.
ולמתעקש אני מביא מה שאמרו רבותינו ר”פ הפועלים (ב”מ פג ע”ב) אמר ר”ל, פועל, בכניסתו משלו, ביציאתו משל בעל הבית, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב. וליחזי היכי נהיגי, בעיר חדשה. וניחזי מהיכא קא אתו, בנקוטאי. איבעית אימא, דאמר להו דאגריתו לי כפועל דאורייתא. הרי שלמרות כחו של מנהג מדינה, אם סיכם אתם אדעתא דפועל דאורייתא, אין אחר הסיכום ולא כלום. ואטו החק הקוגנטיבי יש בו סמכות טפי ממנהג מדינה של זמן חז”ל, ועדיף מתנאי שב”א לחבירו בשביעית. והלא קיי”ל כר”י בכתובות (נא ע”א, וש”נ) דבדבר שבממון תנאו קיים, וראה רמב”ם (פ”ו מאישות ה”ט).
מי שפרע בהחזרת המוצר על סמך ה”חוק”
יד. ויש לדון ב”חוק” הנ”ל שיכול הלקוח לחזור בו מן המקח, האם כשבא להחזיר המוצר ולקחת ממונו מהמוכר יש עליו קללת “מי שפרע” (כמבואר בב”מ מד ע”א, וברמב”ם רפ”ז ממכירה), או דיש לומר דהוי כמתנה עמו מעיקרא, שכל הקניה תתבצע באופן מוחלט רק לאחר י”ד יום, שהרי המוכר עצמו פעמים שמשכנע את הקונה ומאיץ בו לקנות, ואומר לו תוך כדי הדברים שאם לא ימצא חן בעיניו יכול להחזיר. ולאור כל האמור לעיל, מלבד עצם הבעיה ההלכתית, יש כאן מי שפרע, וכל הפטפוטים בזה הם פיטומי מילי בעלמא. ודלא כמו שכתב בס’ “מסחר כהלכה” (סי’ טז, עמ’ רנט), דליכא מי שפרע לאור החוק החדש. וע”ע בס’ משפט וצדקה גרוס (סי’ צד, עמ’ קלט). ועוד.
בדו”ד שבין עובד למעביד אודות דמי “פיצויים”
טו. ועובדא הוה בראובן שהתפטר מרצונו ממקום עבודתו, ובא לבקש פיצויים מבעה”ב [שמעון], הלה השיבו בשלילה כי דוקא בפיטורין הבאים ע”י המעסיק ישנו חיוב פיצויים כידוע מחוק המדינה [אשר נתקבל כ”מנהג”], לא כן במתפטר מעצמו, ובזה נסתיים העסק ביניהם. אכן לאחרונה נתהווה חוק שגם המתפטר מעצמו צריך לקבל פיצויים, רק שראובן לא ידע מזה, ושואל חבירו של ראובן, האם מותר לגלות את אוזנו על הדבר הזה שבאופן זה בודאי יוכל לכוף את שמעון ליתן לו דמי פיצויים, ואולי יש בזה מצות “השבת אבידה”.
מצות הענקה אם משליכה על פיצויי עובד
טז. ובתשו’ להנ”ל הרחבתי אודות דמי פיטורין, דע”פ דין תורה איכא “הענקה” לעבד עברי בעת שחרורו (דברים טו יב והלאה), אכן בעובד ומעביד דהאידנא, ליכא כלל חיוב של פיצויים מדין תורה, שהרי דוקא בזמן שהיובל נוהג איכא דין “הענקה” כמבואר ברמב”ם, אלא דכיון שכך הוא מנהג המדינה [וגם יש לו אסמכתא מהענקה הנ”ל, ובפרט לפי”ד החינוך (מצוה תפב) שמצד המוסריות כל איש חכם יתן הענקה למי שהיה אצלו כפועל איזה זמן. ע”ש, ובמנ”ח שם, ובשו”ת אבן שוהם (סימן קכ). ע”ש], ע”כ י”ל דהו”ל בכלל מנהג המדינה.
והגאון ר’ בן צמ”ח עזיאל זצוק”ל במכתבו הניצב מול סו’ף ספר “תחוקת העבודה” (עמוד קלג) כתב, שיש לדיינים לפעמים לחייב פיצויים לעובד – גם בלא מנהג מדינה הנ”ל, וזאת ע”פ המבואר בב”מ (פג ע”א) עה”פ למען תלך בדרך טובים וכו’. ע”ש. ולפענ”ד דבריו מחודשים, כי בלא”ה הכל נשען על דימוי מילתא שאינו מוכרח. וכן העיר מרן הגר”ד קוק שליט”א באחד השיחי’ם. שו”ר כדברי הגרב”צ עזיאל הנ”ל, בשו”ת פאת שדך (סימן קנה) בשם הגאב”ד ריגא. ע”ש. ובתשובתי שם פלפלתי בזה. ובעיקר הענין הנ”ל ראה עוד להגראי”ו בתשו’ ציץ אליעזר (ח”ז סימן מח, פרק י). ושו”ת נצח ישראל גרוסמן (סימן ט). ומנחת יצחק וייס (ח”ו סי’ קסז). ושו”ת משפטי שמואל וורנר (סימן לח).
המתפטר מעצמו אין כל סיבה לפצותו
יז. ולאור הנ”ל יוצא איפה, ש”חוק” פיצויי פיטורין יש לו סמך במקרא ובסברא, וע”כ בודאי שיש להתייחס בכובד ראש לכל פיטורי עובד, ויש לחכם לעיין בכובד ראש בכדי להגיע למסקנא ברורה, מהו התשלום המגיע לעובד בכדי שיפוצה על פיטוריו. אכן אם הפועל מתפטר מעצמו [ולא מחמת שבעה”ב היה מציק לו וכיו”ב, דנחשב שוב כאילו בעה”ב פיטרו כמובן], יתכן דעל זה לא יהיה שום חיוב, גם לא מצד המוסרי שכתב החינוך. שהרי העובד לגרמיה הוא דעבד במה שהוציא עצמו מכלל עובדי המקום, ואם ירצה ישאר וירווח לו.
ומעתה, הגם ד”חוק המדינה” הסכים שיש לשלם פיצויים גם באופן שההתפטרות באה מצד העובד, מ”מ כיון דאין דעת התורה נוחה מזה א”כ הו”ל דברי הבל וריק שאין אנו יכולים לומר ע”ז דחשיב “מנהג המדינה”. וכ”כ בתשו’ מנחת יצחק וייס שם. ע”ש. וכ”כ בספר היקר “משפט הפועלים” (ר”פ יח). וכן עיקר. ונראה דגם מידת חסידות ליכא בכה”ג, ואין לו אפי’ תרעומת על בעה”ב. ואין כאן גדר השבת אבידה כלל, אדרבה יש כאן הכשלה בלפנ”ע של גזילה האסורה מן התורה. וע’ בשו”ת לב אריה הורביץ (סימן לח) בדין מורה שנתפטרה בגין שהגבילוה לא לדבר השקפה עם התלמידות, והיא פגועה ורוצה לעזוב ולקבל פיצויים, שהעלה לדינא שאיננה זכאית לכך. ע”ש. [וע’ בקובץ “קול תורה” (כרך מד עמ’ רסה). ושו”ת בצל החכמה (ח”ג סי’ ק). ואכמ”ל].
ביאור ד’ הירושלמי “המנהג מבטל הלכה”
יח. וא”א להתעלם ממה שאמרו חז”ל דדינים מרובים בעניני ממונות, נקבעת ההלכה בהן לפי מנהג המדינה, וכלשון הירושלמי אמתני’ (רפ”ז דמציעא הנ”ל), ש”המנהג מבטל הלכה”. ונתבאר בחו”מ (סי’ שלג ס”א). והטועים מלשון הירושלמי שהמנהג מבטל הלכה, לומר דאפילו מנהג שאינו תואם את ההלכה המסורה, יש לו תוקף, דבריהם מהבל ימעטו, ואין זה אלא חסרון בהבנת דבר הניכר לעין כל חי, דאחד הרואה במתני’ ר”פ הפועלים דמיירי בשכירות פועלים בסתם, ושוב אחר שסיכמו ביניהם על העבודה רוצה בעה”ב שיבואו בזריחה ויצאו בשקיעה, וכאמור “תזרח השמש וכו’ יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב”, דאם מנהג המקום שלא להשכים ולהעריב אינם חייבים לבא בזמנים הנ”ל.
וא”כ אין כאן “הלכות” הקבועות בשו”ע חושן משפט – שמתבטלות ע”י המנהג, אלא “הליכות שנעשים הלכות” יש לפנינו, ובגילוי מילתא של דרכי בני אדם עסקינן, שנפק”מ טובא מינה למקום שאין מנהג, ששם יהיה החיוב בכל שכירות להשכים ולהעריב, או באופן שיש מנהג לאחר, אלא שהוא אמר להם הריני שוכר אתכם כדין תורה, שבזה בודאי דאע”פ שיש מנהג לאחר, מ”מ כיון שהתנה עמהם, אין אחרי התנאי המפורש ולא מידי. אכן במקום שהמנהג לצאת מאוחר יותר אע”פ שבתורה מבואר הנהגה אחרת, מ”מ כל ששכרן בסתם, יעשו כמנהג המקום ומתבטלת ההלכה [דהיינו המנהג שמזוכר בתורה שיוצר הלכה כנ”ל] ע”י כח המנהג, ואין לבעה”ב כח להשתמש בזה ולומר אדעתא דהכי כיונתי. וק”ל.
יט. והפני משה שם ביאר כונת הירושלמי הנ”ל, דע”י המנהג זכאים הם לקבל שכר מושלם כמו שסיכם עמהם, ואע”פ שלטענתו שכר זה הוא רק אם ישכימו ויעריבו, מ”מ חייב ליתן להם שכר מושלם, כיון שהמנהג מסייען שלא להשכים ולהעריב, ומוציאין ממנו עי”ז ממון, ואע”פ שבכ”מ קיי”ל אין מוציאין מהמוחזק דהמע”ה, הכא גדול המנהג להיות כראיה ברורה ולהוציא ממון על פיו, והיינו מנהג מבטל הלכה של המע”ה. ע”כ. וע”ש בציון ירושלים.
כ. ועכ”פ איך שיהיה בודאי דא”א לבטל שום דין מדיני התורה, ולא יועיל לזה שום מנהג. וכבר העיר בדבר הזה הרשב”א בתשו’ (ח”ה סי’ פה) וז”ל, אבל כשהדבר כנגד הדין, אנו עושין בו הדין, ואין משגיחין למנהג, וכן העידו הרמב”ן ז”ל והריטב”א ז”ל שכתב הרי”ף ז”ל בתשובה. ע”כ. וע”ש שאר דבריו. וכל היד המרבה לבדוק בבית הספ’ר, המצא תמצא דברים הללו פעמים הרבה בס’ קמאי ובתראי.
גדר “מנהג מדינה” כ”דין” או “הנהגת” דין
כא. ועובדא הוה שתבע ראובן את פיצוייו לאחר כ’ שנה מזמן פיטוריו, ומעסיקיו טענו שהרי לפי חוק ההתיישנות כיון שעברו ז’ שנים כבר אינו יכול לתבוע, וכ”ש עשרים שנה. וכתב הג”ר חיים גדליה צימבליסט בשם חברי בית הדין ד”חוק ההתיישנות” אין לו סמך בסברא, ולא כן פיצויים יש לזה סמך בתורה [כמבואר לעיל], וע”כ יש לנו לדון בדין תשלום הפיצויים בלא להתחשב בהתיישנות הנ”ל, ואין לזה גדר מנהג מדינה, כיון דענין ההתיישנות הוא נגד התוה”ק.
והגר”ש בן שמעון כתב שלדעתו צודק הנתבע שאי”צ לשלם, דבשלמא בחוב שבין מלוה ללוה, י”ל דאף אם עברו מאה שנה ישאר חייב, כיון דלא יבא חוק ההתיישנות ויעקור דין תורה ברור, לא כן הכא, דכל עיקר החיוב נוצר לפי חוק המדינה של פיצויי פיטורין, ממילא כיון שמכח זה אנו באים, בודאי שאנו נהוגים גם בגבול התביעה לפי החוק, דהכל יוצר יחדיו מנהג מדינה. עכת”ד.
כב. אכן זאת יש לחקור, בדבר הנעשה משום מנהג מדינה, שקבלו עליהן לדון לפי אותו מנהג, מהו גדר “מנהג” זה, אם הוא ככל דיני התורה, או שאין לזה גדר דין רק ש“נוהגים” בו טכסיס דין. ואי נימא דהפך להיות כעין דין מדיני התורה, נמצא דמיושבת הערת הרשב”ש הנ”ל. [המו”מ הנ”ל בין הדיינים בארוכה נדפס בירחון התורני “בית הלל” (שנה א קובץ א מעמוד כג והלאה). וכעין דברינו הנ”ל מצאתי שכ”כ הגרמ”מ שפרן שליט”א בקובץ “הישר והטוב” (ח”א עמ’ לד). ע”ש].
כג. שוב ראיתי פס”ד ארוך מאת הרה”ג ר’ שלמה דייטש (נדפס בס’ “עומקא דדינא” עמ’ רג והלאה), הסובב הולך על כל עניני פצויים הנהוגים היום, ושם העלה לערער על מנהג פיצויים שהוקבע ע”פ חוק למי שעוזב מקום עבודה עקב מעבר דירה ממקום שאינו בפיתוח למקום פיתוח, דמה לנו ולהסכמותיהם ע”פ שיקולים מדיניים, הלא בתורה אין שום שורש וריח להצדיק פיצויים עד”ז, וע”כ אין רשאי הפועל ליקח פיצויים הללו.
אלא ששוב כתב כי הגרז”נ גולדברג זצוק”ל לא הסכים עמו בזה, ולדעתו גם בכה”ג חשיב מנהג מדינה ויכול לתבוע פיצוייו, וטעמא דמילתא, כיון שנשתרש המנהג בזה לקבל את החוק בפרטים אלו, מאחר שחזרו ונשנו מקרים אלו והנהיגו כן ג”פ, נעשה כן המנהג. ונפק”מ אילו יתחדש תוספת בחוק, כגון שהמתפטר לטובת ענף מסוים שרואים צורך לעודד אותו, שזכאים העובדים בפיצויים, דכל עוד לא הושרש מנהג לגבי זה, לא יהיה זכאי מצד ההלכה לפיצויים. ע”כ. [וע”ש במכתב מהגרז”נ, עמוד רכג].
כד. ולפע”ד גם אם נכונים הדברים ביחס לפרט הנ”ל, מ”מ בנידון הנ”ל שהוא מתפטר מעצמו בלא שום הרעה מצד המעביד, ואדרבה צר לו למעביד בהתפטרותו, כאן לא נוכל להצדיק לקיחת פיצויים ע”ז, וחומס הוא את ממונו של בעה”ב. ולא כל דבר שיאמר ע”פ מחוקקי המדינה, יקבל אישור ויתקדש ע”פ רצון התורה ג”כ. צא וראה איך שבדיניהם לא קיים מציאות של תנאי הפרת פיצויים, ובעה”ב חייב לשלם לעובד – אפי’ אם החתימו מתחילה על מחילה. ובודאי דלפי דין תורתינו הקדושה, הרי זה הבל ורעות רוח, ואם חתם על מחילה הרי שהיא שרירה וקיימת. וכמ”ש שם בתשו’ (עמ’ ריח) בשם מהר”נ נוסבוים שליט”א. דון מינה ואוקי באתרין.
דברי השבות יעקב
כה. ומה נמרצו אמרי יושר של מהר”ר יעקב ריישר בתשו’ שבות יעקב (ח”ב סי’ קעו), ונאה להביאם כאן מילה במילה, וז”ל, שאלה. ראובן שלקח בית ממי שאינו בן ברית, ושכינו שמעון יש לו חלונות על גגו, וראובן רוצה לסותמן בטוענו שכיון שבא מכחו [של הגוי], הרי הוא כמוהו, שיכול לסותמן, שאין להם חזקה, ואף שהחלון של שמעון הראשון היה קודם וזכה בו מן ההפקר, מ”מ כיון שבדיניהם אין דנין כן, יש לדון בדיניהם וכו’.
תשובה. הנה בודאי אמרינן בש”ס פ’ חזקת הבתים הבא מכחם הרי הוא כמותם, וכן מבואר בפוסקים כדאי’ בחו”מ [סי’ מה סט”ז, וסי’ סו סכ”ה, וסי’ סז סי”ז, וסי’ קמט סי”ד וט”ו, וסי’ קנד וסי’ קנה]. ע”ש. ויש פוסקים דלא אמרינן דהוי כמותם אלא לגריעותא ולא למעליותא, וכבר האריכו אחרונים בזה, ע”ש בח”מ (סי’ מה וסי’ קמט), ומה לי להאריך במה שכבר ביררו הראשונים ואחרונים בזה.
אך ורק נ”ל, דכל זה לא נאמר אלא בהני דינים שלהם, שידוע ומפורסם לכל בלי פקפוק כלל, ואינו משתנה כלל, אבל שאר דיני’ שמשתנה לפעמים לפי המקומות, או לפי דעת השופט הערכי שבימים ההם דעת ואומדנא של חכמיהם, ובודאי בזה לא אזלינן בתריהם, כי לא דרכיהם דרכינו ומשפטים בל ידעום, וכה”ג כתב המרדכי פ’ חזקת הבתים (סי’ תקנא) וכו’, ואע”ג דבגוף הנדון הכריע בשו”ע כדע’ הרא”ש, דהבא מכחם הרי הוא כמותם, מ”מ הבו דלא לוסיף עלה, רק מה שהוזכר בפוסקים ראשונים בפירוש, אפשר לפי שראו שהוא קרוב קצת לדין ישראל, והוא דין מפורסם שלא ישתנה כלל.
ואין לדמות מילתא למילתא לילך בנימוסיהם ודרכיהם לגמרי, ויטרח ללמוד חוקותיהם ומשפטיהם, ותחגור התורה שק, כי רוב בתי ישראל שבחו”ל הם הנקחים מהם, וכמדומה לזה כתב הרשב”א בתשובה הובא בב”י [חו”מ סי’ כ”ו ובש”ע ס”ס שס”ט] ואם לא ילמד נימוסיהם, א”כ בכל פעם שירצו לדין כן צריכין לילך אל המליצים שידעו משפטיהם, וע”פ הרוב אינם מכוונים דעותיהם יחד, רק כל אחד אומר לפי אומד דעתם, ואיך אפשר לסמוך עליהם וכו’. עכ”ד. דון מינה ואוקי באתרין.
כו. שוב מצאתי לי סיוע גדול בסברא שכתבתי, הוא הפוסק הגדול ר’ נסים קרליץ זיע”א בסו”ס “חוט שני” (הלכות רבית), וכן מצאתי עד המסייע לזה פוסק הדורות האחרונים מהר”מ פיינשטיין זיע”א, כפי מה שהובא משמיה בס’ “מסורת משה” הנד”מ.
מסקנת הדברים:
לאחר שקנה אדם מוצר כל שהוא מחנות ומשך את החפץ הנקנה, או שסגר חוזה שכירות בכל דרך המקובלת ע”פ ההלכה, אינו רשאי לחזור בו, ומכל שכן להוציא ממון שכבר שילם למוכר, והחוק הזה להחזיר מוצרים או לבטל עסקאות גמורות – עד י”ד יום, אינו על פי התורה, ובודאי שבני תורה לא יסמכו על דבר שכזה. וכן הורה מרן הגר”ד קוק שליט”א, וכן הסכים בפשיטות הגאון המעי”ן מהר”ר מרדכי עבאדי שליט”א. ועוד. [אא”כ המוכר מהסכמתו הפרטית ומרצונו הטוב, מסכים לעשות כן ואין שום חשש שאומר כן מלחץ ופחד כל שהוא].
גם מי שחושב לסמוך על המתירים לבצע את החזרת המוצר שקנה על סמך החוק הנ”ל, יש לדעת שאם בעל הבית מתנה שאצלו כל המסחר הוא על דעת שלא מחזירים מוצרים, הרי שבזה יש לאסור לכו”ע, כל שלא נתברר שהיתה איזה אונאה או מקח טעות.
לאור האמור לעיל שאסור להשתמש בחוק זה אשר יסודו בגזל ושקר, מה הדין היכא דקנה מוצר והמוכר הוא מחלל שבת בפרהסיא – שדינו כגוי לכל דבריו, והקונה מבקש להשיב המוצר ולקבל כספו מכח החוק, דיש לומר דהוי בכלל טעות הגוי שמותרת.
ואע”פ שהקונה בא ברשותו של המוכר, ודעת המרדכי (שלהי ב”ק) דרק טעות הגוי מעצמו מותרת, אבל להטעותו אסור, [וע’ רמ”א חו”מ (סי’ שמח ס”ב), וכ’ הש”ך (שם סק”ג) שכן דעת מהרש”ל, וע”ש בביאור הגר”א (שם אות יג), ובבאר הגולה (שם אות ה), ובחי’ חת”ס כתובות (סו ע”ב). ע”ש דבריו הנוראים].
אכן הכא י”ל דכיון שהמוכר לפי שיבושו חושב את חוקי המדינה לדבר קדוש, ולפי טעותו אכן אין מעשה לא טוב בבקשת הלקוח לקבל כספו תוך י”ד יום מרכישת המוצר, א”כ הרי זה כלול ביסוד ההיתר דטעות הגוי. וראה מש”כ בשו”ת ברכת ראובן שלמה (ח”ג סי’ פה) בנידון חמור יותר.
וכן הסכים עמי לדינא מרנא הגר”ד קוק שליט”א, ודימה קצת ענין זה ליסוד המבואר בתוס’ עירובין (ק ע”א, סד”ה מתן) דמבואר בדבריהם שבגרמת מצות עשה אכן דוחה ל”ת, אבל בגרמת “דיחוי” ליכא לעדל”ת. [ע”ש היטב, ובחי’ רעק”א, ובקהלו”י שלהי עירובין]. וה”ה הכא, דאם בא ומנסה לגרום לו לטעות – אכן איכא לאיסורא דהטעיית הגוי וחשיב “מטעהו”, אבל אם בא ואומר “אני מבקש להחליף”, והגוי מדנפשיה בא לקראתו [מחמת החוק או מאיזה טעם שיהיה], הרי שזה שייך יותר לגרמת עשה דכה”ג לא חשיב לדחות ל”ת, ובנ”ד לא הוי בכלל הטעיית הגוי. ודו”ק היטב.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום