אפליקצית עץ חיים
התיקון הגדול לימי השובבי”ם
מהגר”ד קוק שליט”א
שמעתי מראש ישיבה מפורסם שליט”א, שהיה לפני שנים רבות אצל רבינו הגדול ר’ דוב הכהן קוק שליט”א, ושאל ממנו עצה טובה לתיקון פגם הברית, ואמר לו מורינו הרב שליט”א, כי העצה הכי טובה לזה היא, מידת השפלות והענוה, להיות סובל כל אדם באשר הוא, ולא רק זה שמוצא חן בעיניך, ויש לו אתך שיח משותף וקרוב אליך בהנהגה וכו’, אלא גם [ובפרט] מי שאינו כל כך מוצא חן בעיניך, ולא נח לך בקרבתו אליך, [ואין צורך להרחיב בדוגמאות], אותו תסבול ותקבל באהבה, ולא תכעס עליו ולא תדחה אותו מפניך, וגם בלבבך לא תכעס עליו, ואפי’ כשהוא מטריד וכו’. זהו תיקון גדול לפגם הקדושה.
והנני לספר כאן עובדא נוראה שסיפר לי ידיד נפשי ר’ מיכאל חודר שליט”א, כי פעם אחת ראה את רבינו שיש צער על פניו, ושאלו בעדינות מה זה ועל מה זה, ואמר לו כי יש לו צער על זה שכעס בלבו מעט על יהודי, והמעשה היה, שבא אותו אחד כמה פעמים לבקש צדקה מהרב, ולאחר כמה פעמים שכבר הגזים, היה לרב בלבו איזה כעס על השנות הבקשה יותר מדאי פעמים, ואמר לו ר’ מיכאל, הלואי זה יהיה העבירות שלנו, ובפרט שהכעס הזה מוצדק, כי אין זו מידת דרך ארץ [בלשון המעטה], להטריד כל כך לשני [ובפרט שהוא חשוב כרבינו שליט”א], כדי לקבל עוד ועוד. כמובן שרבינו שליט”א לא התנחם מזה כלל, ותבע את עצמו להיות שוה בנפשו בכל עידן ועידן, ועם כל אדם ואדם באשר הוא.
ובביאור הענין נראה ברור, כי העוון הגדול של פגם הקדושה, הוא גדר השחתת עולם כנודע, וכל תיקוני עוונות הם בתשובת המשקל, מדה כנגד מדה, ומכיון שיש בעוון זה השחתת עולם דהיינו לקיחת חיים והפיכתם למות, על כן הממית עצמו ומבטל כל עצמיותו, ומקבל כל השפלה ובזיון בלא כעס ורגשי נקימה, הרי שהוא מתקן במדה כנגד מדה, וככל שמרבה בענין זה הרי זה משובח.
וכבר אמר רבי אילעא בחולין (פט ע”א), אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנא’ “תולה ארץ על בלימה”, והנה ביאור פשוטו של מקרא הנ”ל, כי כדור הארץ עומד על לחץ אויר, וזהו תולה ארץ על בלי – מה, היינו בלא שום דבר שאוחז את הארץ להעמידה, וכמו כן מי ששותק ומחשיב עצמו כאויר שאין בו ממש הוא מקיים את העולם. וקיום עולם הוא תיקון ברור להשחתת עולם.
ויסוד לענין הנ”ל, דע”י שפלות וענוה יש תיקון לעניני קדושה, מצינו בדברי חז”ל (סוטה ד ע”ב) שאמרו על המתגאה דסופו שבא על אשת איש. ומרובה מדה טובה, דהענוותן זוכה לקדושה עליונה ורחוק מכל טומאה ופגם ח”ו. [וע”ש בחולין, יכול יגיס דעתו וכו’. ודו”ק].
וכן אמרו (פסחים סו ע”ב) על הגאוותן שמשכח תלמודו, והשכחה קשורה בטומאת רעיון, שמחמת פגם המחשבה, אינו זוכר קדושת התורה, אבל הקדושה מביאה זכירה כמו שרמזו בפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו’ למען תזכרו”. ורמזו על זה “שבשפלנ’ו זכ’ר לנו”. ועמש”כ בהרחבה בספרי זוט’א זכר עשה (סי’ קא).
ומצאתי שכבר כתב יסוד הנ”ל ע”פ הגמ’ דסוטה, בסה”ק ליקוטי מהר”ן (ח”א תורה קל) דשמירת הברית תלוי במידת הענוה.
ובס’ רביד הזהב (ר”פ עקב) כ’ בשם מהר”ר מאיר מפרמישלאן זיע”א שביאר הפסוק “והיה עקב תשמעון וכו’ ושמר ה”א לך את הברית” וכו’, כי והיה לשון שמחה כמאמר חז”ל, ועקב לשון ענוה כמ”ש “עקב ענוה”, ואם אתה זהיר להיות בשמחה וענוה, [דהא בהא תליא, כי הגאוה מביאה עצב, והענוה מביאה שמחה], אז ה’ יתברך שומר וממתין לך עד שתזכה לתיקון הברית, ולא תענש עד שתתקן ענין זה.
וזה סוד “אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה”, כי תולדות יעקב שהוא בחי’ עקב ענוה, הם יוסף, היינו מידת יוסף, שנקרא “טוב” (שהוא מנין י”ז), [כדכתיב בברית קודש דמשה רבינו “ותרא אותו כי טוב”. ודו”ק]. וע’ מגן אברהם מטריסק (ר”פ וישב). וראה כל מה שצויין במפתח למשמרת איתמר (עמ’ תקצח). וכ”כ הגה”ק תורת חיים מקאסוב (ס”פ נח, ור”פ וירא) כי מי שזוכה לענוה זוכה ממילא לשמירת הברית. וע”ש מה שביאר בזה.
וידוע דיוסף הצדיק הוא מידת יוסף, והתורה מאריכה בביאור הנהגת יוסף בענוה מופלאה כלפי אחיו, ונתברר למפרע כי מעולם לא עלתה על לבו מחשבת רוממות וגסות הרוח, כאשר חשדוהו בתחילה שרוצה למלוך ולמשול. וכן אמר דוד המלך בתהלים ממעמקים קראתיך ה’, שהוא ענין שפלות וענוה, ומסיים “והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל” וכו’, ומרמז לתיקון פ”ד תעניות של שובבי”ם.
ועמלק שהוא זורק מילות ישראל כלפי מעלה, ומקרר הרתיחה של תורה, מלשון טומאת קרי, הוא גי’ ר”ם, שהוא ענין הגאוה והשכחה, וכמ”ש “ורם לבבך ושכחת את ה”א”. וע”י ענוה מבטל קליפת עמלק. וגם המן עניינו גאוה כמ”ש למי יחפוץ המלך וכו’.
וכתיב “פני ה’ בעושי רע להכרית מארץ זכרם” וכו’, “קרוב ה’ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע”, וביאר ב”פרי צדיק”, כי עושי רע הם השייכים בחטאי הקדושה, [וכמ”ש ויהי ער רע בעיני ה’], אבל נשברי לב הם בעלי ענוה, המתקנים את כל העוון הנ”ל, ומקבלים את ישועת ה’. ע”כ. והרבה יש להרחיב בזה, ולא כתבתי כי אם טיפה מן הים. וע”ע אמרי מנחם (ח”ג עמ’ צב), וקרן ישועה (מאמרי אדר סי’ ב אות יט).
וכבר אמרו הגדולים, שעיקר נסיון הגאוה וגסות הרוח, הוא בלומדי התורה שהיא הכבוד הגדול שיש בעולם, כי במה יתגאה מי שאין בו תורה, ודא לא קני מה קני, ולכן צריכים הלומדים להזהר טפי וטפי מרמות רוחא וקנטור וכו’, ויהיה הלימוד באהבה ובענוה, וכן אמרו בחולין שם על הפסוק “צדק תדברון” שאין לנהוג במידת השתיקה בדברי תורה, אבל אם מגיס דעתו טובה לו השתיקה.
בברכה
יקותיאל אברהם אוהב ציון
אולי יעניין אותך גם:
👍
מחזק ביותר