אפליקצית עץ חיים
סערת ה”כליה” בין איש לאשתו
ראובן חלה בחולי הכליות, הרופאים הציעו לו לעשות טיפול “דיאליזה”, הוא לא מוכן כלל ועיקר לטיפול זה, וביקש מאחותו לתרום לו כליה, הא נרתמה מיד לענין והלכה לבדוק אם יש התאמה ביניהם וכו’, אלא שבעלה אומר שהוא מתנגד לזה שהרי זו “חבלה” בגופה, וכיון שהיא חייבת בכבודו אין לה לעשות ניתוח להסרת כליה. [הבעל מצטט מדברי הגר”ש וואזנר בשו”ת שבט הלוי חי”א (סי’ קצה) שמפקפק בפרסום ההמוני לתרומת כליות עבור חולים].
האשה לעומתו טוענת, אמנם אתה בעלי ואני מכבדת אותך כמו “שר או מלך” [לשון הרמב”ם פט”ו מאישות], אבל כאן גם אתה אמור לעודד אותי ולהעריך את המעשה החשוב להציל את נפש אחי היקר, וזו הזדמנות נדירה ומיוחדת לקיים בהידור “חסד בגופו”…
עוד טוענת האשה ששמעה בשיעור מהרב יעקב ישראל טויב שליט”א שאין זו “חבלה” אלא “מעשה הצלה”, [וכידוע מה שכבר הרחיבו בזה האחרונים], וכבר כתב הרמב”ם (רפ”ה מחובל) שהאיסור לחבול בעצמו הוא דוקא דרך בזיון ונציון, ולכן התירו גדולי עולם לבצע ניתוחים למטרת יופי והסרת כיעור [כמבואר באגרו”מ חו”מ ח”ב סי’ סו. ועוד], וא”כ טענת בעלי אין לה מקור בתורה.
הבעל טוען שוב בתוקף, אח שלך צריך להסכים לטיפולי הדיאליזה ולא לשלוח אותך לניתוח להסרת כליה, ואם הוא בכל זאת מתעקש, שיחפש לו תרומת כליה ממקום אחר, ואם את לא תשמעי בקולי אני מודיע לך באופן נחר שככל הנראה אנחנו מתגרשים.
לפי בדיקה שנערכה בתחום הרפואה, הסכמת הרופאים המומחים ברורה, שאין חשש פגם לכח המוליד באשה כאשר הוסרה ממנה כליה, אם הכליה הנותרת בגופה נמצאת במצב תקין, [וראה הנידון ביו”ד (סי’ מד) לענין נטלה כליה של בהמה], וכבר ידוע שלכל אדם יש ב’ כליות ואחת מהם מוגדרת “רזרבית” *).
*) האמת היא שלא מצאנו את המושג “כליה רזרבית” בספרי הקדמונים, והראשון שכתב זאת בדור האחרון, הוא הג”ר אביגדר מלר זצ”ל בס’ “רננו צדיקים” (עמ’ 346). אמנם הגר”ש דבליצקי זצ”ל כתב בירחון “אור תורה” (גליון רלד, עמ’ תתעה), “אם אבינו שבשמים ית”ש יוצרנו ובוראנו ברא את האדם בשתי כליות, כנראה שהדבר נצרך לבריאות ולאריכות ימיו של הנוצר, ואין הכליה השניה רק ככפתור רזרבי שתופרים בשולי החליפה שגם בהינתק כפתור זה אפשר להיות הדור בחליפה עד זקנה ושיבה, והרי עד לא לפני הרבה שנים היתה קיימת אופנה בחוגי הרופאים שטוב וכדאי להוציא את השקדים מהגרון, וגם המעי העיוור היה נראה כמיותר שהיה כדאי להיפטר ממנו, ועכשיו התגלה כי הכל הוא נצרך, ואין דבר מיותר במכונה הנפלאה הנקראת גוף האדם”.
והרב העורך בגליון שם כתב להעיר ע”ז, שאולי זו מטרת הבריאה של ב’ כליות באדם, כדי שיוכל לתרום אחת במקרה הצורך. ע”כ. ואין זו טענה לענ”ד, כי אם כן למה לא ברא ג’ כליות שיוכל לתרום פעמיים, ולמה בשאר איברי הגוף לא הכפיל לתתם, כגון ב’ לבבות וכו’, ולכן נראה יותר שצורת האדם בצלם דמות תבניתו יש בה צורך באשר הוא שם, ולא לעת תרומה עבור אחרים. וכן מוכח ממה שאמרו (שלה מכות) רמ”ח איברים של אדם כנגד רמ”ח מצות. וכן יש להוכיח ממ”ש בברכות (סא סע”א) ת”ר שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה וכו’. הרי שבצד הרוחני [המשפיע כנמשל ומשל] על הצד הביולוגי יש תפקיד לב’ הכליות. [ועמש”כ הגאון חיד”א בפתח עינים שם, וע”ע בשו”ת מהר”ם פרוביצאלו ח”א (סי’ ד). ודו”ק].
וכעת ראיתי לידידינו הרה”ג ר’ אליהו מן שליט”א בס’ “דרך שיחה” ח”א (עמ’ יט) שכתב: בחור מליקווד זקוק רח”ל להשתלת כליה, יש לו שכן אברך שמוכן לתרום כליה אחת עבורו בהסכמת אמו ואשתו, ומה שהרב [מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי זיע”א] יפסוק כך יעשה. תשובה: מחוייב אינו, אבל מצוה גדולה לעשות כן, זו עצה הוגנת, הקב”ה נתן באדם שתי כליות, כי אם האחת תתקלקל תהיה את השניה, כך היא הסברא, אבל כל זמן שאין ריעותא – שכליותיו אינן תקינות, יכול לתרום אחת לחבירו. עכ”ל. וכתבתי כל זה לעורר הלב.
א.השאלה הגיעה לפתחו ובראשית דבריו אמר “אני מתבייש” [לענות על שאלות כאלו “תובענית”, וביאר רבינו אח”כ את פשר הבושה, אנשים נלחמים כדי לתת כליה לאחר, והיכן אני… מה אני מוכן למסור עבור ישראל מעצמי… ופעם אחרת כאשר בקשו לברך אדם שעומד לעבור השתלת כליה, אמר מרן שליט”א, קודם נברך את התורם, ואמרו לרב שאין ידוע מי התורם, ואמר שמברכו באשר הוא, וטענו שאולי הוא גוי, ואמר רבינו שליט”א קשה למצוא גוי שמוכן לתרום, ואם יש כזה, אכן גם הוא ראוי וזכאי לברכה].
ב. ומרן שליט”א הביא מ”ש במתני’ דנזיר (כח ע”א) כיון שנזרק עליה [על אשה נזירה] אחד מן הדמים [של קרבנות הטהרה שוב] אינו יכול [בעלה] להפר לה, [שהרי כבר הותרה ביין, ושוב אין כאן “עינוי נפש” שיהא יכול הבעל להפר] וכו’, בד”א, בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה, יפר [אף שנזרקו דמיהן של כל קרבנות הטומאה, ומשום] שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת [מתענה מן היין. היות ועדיין צריכה היא למנות נזירות טהרה, ותהיה אסורה כל זמן זה ביין, הרי זה בכלל “עינוי נפש”, שיכול הבעל להפר לאשתו].
ג. ומעתה אם בהמנעות מן היין נחשב הדבר “ניוול” לאשה, [וע”ש בתויו”ט על המשנה], לכאורה יש מקום ללמוד בק”ו לנידון דידן שלפי דעתו של בעל הוא מרגיש יש ניוול לאשתו במה שמסירה כליה מגופה, וכיון שהיא משועבדת לבעלה, א”כ לכאורה יש מקום לשמוע לטענת הבעל, וא”כ הוא יכול לגרשה על דבר כזה.
ד. ועובדא הוה לפני כשנתיים שביקש מאן הוא לתרום כליה מגופו ליהודי חולה [שיש בו סכנה או ספק סכנה] הזקוק להשתלה, ומר אביו טען שאינו מסכים לזה, ושאל הבן האם משום “כיבוד אב” יש לך להמנע מתרומת הכליה.
ה. והשיב מרן הגר”ד קוק שליט”א, דמכיון שהבן עוסק במצוה של חסד בגופו, ובפרט שיש אומרים דאינה רק בגדר “מצוה”, אלא שחייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, וכמ”ש בב”י חו”מ (סי’ תכו) בשם הגהמ”י משם הירושלמי. [וכ’ בתשו’ יד אליהו מלובלין (סי’ מג) דכוונת הגהמ”י לירושלמי ספ”ח דתרומות]. וע”ע בכס”מ (פ”א מהלכות רוצח הי”ד). ובשו”ת חות יאיר (סימן קמו) העלה כדברי הירושלמי להלכה, ולדעתו כן משמע בתלמודין במס’ ב”מ (סב ע”א). וכ”כ לדינא מהרח”ד אבולעפייא בשו”ת נשמת חיים (בחלק הדרושים, די”א ע”א). ולאור האמור נראה שאין בכח בידו של אביך להניא אותך ממצוה זו.
ו. ואם כי כבר העיר הסמ”ע בחו”מ (שם סק”ב), שרבותינו בעלי השו”ע השמיטו דין הירושלמי, וטעמם לפי שהרי”ף והרמב”ם והרא”ש השמיטו דברי הירושלמי מפסקיהם, משום הכי השמיטוהו הם גם כן. ע”כ. וכ”כ במנ”ח (מצוה רלז אות ב). וכ”כ בהדיא בספר איסור והיתר (כלל נט דין ח) דלא כהירושלמי הנ”ל. וע”ע בס’ אולם המשפט שם, ובשו”ת עזרת ישראל (סי’ קמז), ובהגהות זר זהב ע”ס איסור והיתר שם. ובשו”ת גבעת הלבונה (סי’ יז אות ד, דל”ג ע”ד). ובס’ אורח נאמן אוירבך (סי’ קנו אות פו). וכ”מ מדברי רבינו יהודה חסיד בס’ חסידים (סי’ תרעד), שאין להסתכן אפי’ בספק בשביל סכנה ודאית של אחר. עש”ה. ובהגהות מקור חסד שם. ועמש”כ בתפארת ישראל יומא (פ”ח, בועז אות ג).
ז. מ”מ, אמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, דאין ראיה ברורה מהבבלי דלא כהירושלמי הנ”ל, ועכ”פ, זה ודאי דמצוה רבה מיהא איכא במוסר עצמו למען חבירו ע”י ניתוח להסרת הכליה, אשר יש בו “חזקת הצלחה” כידוע, [לאחר שהאדם עובר בדיקות כדבעי], וכאשר שמענו כן ראינו כמה וכמה שעשו כן ואין פרץ ואין צווחה, ועמש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ לג אות ז). וראה היטב לשון רבינו המשנ”ב (סי’ שכט ס”ק יט). ובערוה”ש (חו”מ סו”ס תכו).
ח. וכן העלה גאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בשו”ת יבי”א ח”ט (חו”מ סי’ יב) בכללות הענין של “תרומת כליה”, דהדבר מישרא שרי ומצוה נמי איכא לתרום כליה עבור חולה, וראויה היא המצוה שתגן על בעליה אלף המגן, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ודלא כמו שצדדו בכמה ספרים שלא לעשות כן. עכ”ד. וע”ע בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תשלג). וכל מי שיש בו חסידות אמיתית ואהבת ישראל פנימית כמו השואל הניצב לפנינו, הוא שייך במושג נשגב זה של תרומת כליה, וכמבואר בתוס’ נדה (יז ע”א) בביאור הא דהשורף צפרניו נקרא חסיד. ע”ש. וע”ע בשו”ת דברי יציב ח”ו (סי’ עט). ובשו”ת יביע אומר ח”י (חו”מ סי’ ו אות ה והלאה).
ט. ומצינו להרדב”ז (לשונות הרמב”ם ח”ב סי’ ריח) שהוא מראשי הפוסקים דלא כהירושלמי, וס”ל דאינו חייב לסכן עצמו בספק בשביל ודאי סכנת חבירו, ומ”מ סיים את דבריו, דהני מילי בספק הנוטה לודאי סכנה או ספק שקול, אבל אם הספק נוטה אל ההצלה, והוא לא סיכן עצמו מעט, ולא הציל את נפשו של חבירו, הרי שעבר על לא תעמוד על דם רעך. עכ”ד. והיינו דאע”פ דבעלמא חיישי’ למיעוטא בפקו”נ, דמ”מ כאשר החשש למיעוט עומד מול סכנה ודאית של השני, בזה אמרי’ דהמיעוט כמי שאינו. וכההיא דע”ז (כז ע”ב) דלא חיישי’ לודאי חיי שעה מול ספק הצלת חיי עולם. וע’ סנהדרין (עג ע”א). ודו”ק.
י. ואע”פ שבקשת האב מן הבן אינה דומה למה שאמרו בריש יבמות (ה ע”ב) דאם אמר לו אביו לחלל שבת לא ישמע לו, [משום דכולכם חייבים בכבודי], מ”מ כיון שהוא עוסק במצוה, אכתי אין אביו יכול למונעו מכך, ואיבעי ליה ליתובי דעתיה. וכבר פסקו הרמב”ם (פ”י מממרים) והשו”ע ביו”ד (סי’ רמ סט”ו), דגם כשאמר לו אביו לבטל מצוה של דבריהם, לא ישמע להם. וע”ש בב”י. ואם כי לא ברירא כאן להגדיר מעשה זה “חיוב דרבנן”, מ”מ בודאי שיש כאן מצוה רבה כדכתיבנא, ויש כאן ג”כ קיום למה שאמרה תורה “ואהבת לרעך כמוך”. וראה מש”כ בפ”ת (ס”ק יד) בשם מהרש”ל ביש”ש (פ”ק דקידושין סי’ סג). והבן. [וע”ע בשו”ת מעיל צדקה (סי’ כו), ובשו”ת כנסת יחזקאל (חיו”ד סי’ לה). ובשו”ת איש מצליח (חיו”ד סי’ ל). ודו”ק]. ובתשובה הרחבתי עוד בסוגיא זו.
יא. וגם בנידון האשה שלפנינו אמר מרן שליט”א שלמרות שיש מקום גדול להרגיש ולהבין את צערו של הבעל במצב זה, [שיש להבין את הקושי של האדם להיות אשתו מחוסרת כליה עם ההשלכות שבזה בתקופה ראשונה בפרט], נראה שחיוב הערבות בין אדם לחבירו ובפרט בדיני נפשות גוברת על הקושי שלו בדעתו, כיון דליכא קמן תרומה אחרת, וטיפולי הדיאליזה אינם מוגדרים “פתרון”, ואם יעשה את הטיפולים הללו הוא עדיין מוגדר “קרוב לסכנה”, וכפי שרואים שאין בהם תועלת לאורך ימים ושנים *), שלכן נראה שהבעל ערב ג”כ למען הצלת חיי גיסו, ואין לו לטעון על אשתו מידי, וגם אין זו דרך התורה להפרד על כגון דא.
*) להלן נתונים סטטיסטיים שנכתבו ע”י פרופ’ ר’ אברהם שטיינברג הי”ו לפני מעל ב’ עשורים: על פי המציאות, שיעור התמותה בקרב חולים המקבלים טיפול בדיאליזה לאחר שנה מתחילת הטיפולים, מגיע ל- 22%, לעומת זאת, שיעור התמותה בקרב מושתלי כליה מן המת הוא כ- 6% בתוך השנה הראשונה, וכאשר נלקחה מאדם חי שיעור התמותה כ-2% בתוך השנה הראשונה. לאחר 5 שנים הפער בין סוגי החולים עוד יותר גדול, 67% ממקבלי דיאליזה אינם שורדים בחיים יותר מחמש שנים, לעומת זאת מושתלי כליה מאדם מת רק כ- 19% אינם שורדים ואילו מושתלי כליה מאדם חי כ- 10% בלבד אינם שורדים. בנוסף לכך יש לציין, כי איכות החיים של מושתלי כליה, טובה בהרבה לעומת חולים המטופלים בדיאליזה. ביחס לתורם הכליה, הסיכוי למוות תוך כדי הניתוח של נטילת הכליה או מיד אחר כך, היא רק כ”שתים או שלש מאיות האחוז”, סיבוכים מידיים לאחר כריתת כליה מדווחים בשיעור של % 3 . 1, מתוכם דימומים, פגיעות במעיים, בקעים. בואו חשבון, השיעור של מוות ותחלואה כתוצאה מכריתת כליה, שווה ערך לסיכון של נסיעה ברכב במשך שנתיים, או של אשה שעוברת שתי לידות. סיבוכים בטווח הרחוק אינם ידועים בתנאי שהתורם נבדק מראש ונמצא בריא, ונטילת הכליה בוצעה בתנאים רפואיים תקניים, וכן שהתורם נתון תחת מעקב רפואי מסודר. פרופסור שטיינברג מעיר, ישנם הגבלות מסוימות לתורם הכליה לפחות בתקופה הראשונה, למשל איסור לצום, ורגישויות שונות, אך כולם בגדר “צער בשעתו”, ואולי גם קצת חוסר נוחות ואזהרות לעתיד.
יב. והגר”י זילברשטיין שליט”א בס’ “חשוקי חמד” (יומא סט ע”א) דן ידין באשה שבעלה מתנגד להסרת כלייתה עבור חולה, וכתב, “מסתבר שרשאית לומר לו אני לא אתנגד לגירושין, ובידך לגרש אותי ולשאת אשה אחרת. אך מסתבר שאינך רשאי לעכב בעדי ולמנוע ממני לתרום כליה ובפרט לאחיה. אך אם האשה רוצה לתרום נגד רצון בעלה, וגם מסרבת להתגרש שני הדברים לא יעלו בידה” עכ”ד. ולאור האמור יש ללמד את הבעל שלא זו הדרך, ואדרבה נכון לו לעודדה ולסייעה לעשות מצוה רבה זו של חסד בגופה, וישמח שזכה לאשה צדקת שמוכנה לעשות פעולה מעל הטבע למען איש ישראל. [וגם הגר”ש וואנזר הנ”ל בטענותיו של הבעל, יסכים בנ”ד שעושה מצוה עצומה. ע”ש היטב בדבריו].
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם :
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום