אפליקצית עץ חיים
הגר”ד קוק שליט”א ועוד גדולי ישראל מתווים דרך ברורה לציבור איך לנהוג עם הפוגעים בילדים ובנערים [פדופילים]….
דין הפוגעים בילדים ונערים
שאלה: בננו הצעיר ש. נ”י, בהיותו בן 13 נפגע על ידי ב. מ. שלקחו למקום מסתור, ועשה בו דברים לא הגונים, בצר לנו אנו מבקשים לדעת, אם שייך לתובעו תביעה ממונית על מעללים אלו, וגם האם יש למוסרו למשטרה כדי שיכניסוהו לבית הכלא שלא יזיק עוד.
תשובה: אכתוב להלן את יסודות הדברים הנוגעים להנהגה עם אותם משובשים המזיקים לילדים ולנערים, והכל כפי מה ששמענו ממרן הגר”ד קוק שליט”א, ומפיהם ומפי כתבם של עוד מגדולי ישראל, והמעיין היטב בתשובה שלפנינו, ימצא כמה וכמה יסודות ברורים ודרך ישרה איך להתייחס לנושא זה, ומכיון שישנם המון פרטים המשתנים מאדם לאדם, יהיו הדברים בגדר “קו כללי”, ובכל שאלה למעשה, יש לפנות לחכם ומבין כדת מה לעשות.
המשובשים נמצאים בכל דור ודור
א. מאז ומעולם היו קיימים בציבור בעלי תאוות הללו, ועיקר איסור משכב זכר נאמר בתורה וענוש בסקילה, וכדכתיב, “ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם”, וגם חיבור לדבר עבירה של הגדולים המתעסקים עם הקטנים מבואר בדברי רבותינו כמ”ש בנדה (יג ע”ב) שהמשחקין בתינוקות בני סקילה נינהו, והמשחקין בתינוקות דרך אברים להוציא זרע לבטלה, בני מבול נינהו. ע”ש. וע”ע בגיטין (נז ע”ב) אודות ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. וע’ ברכות (מג ע”ב) אודות יציאת ת”ח מבושם לשוק במקום שחשודין על משכ”ז.
הסיבה שמגיעים לתאוות “חדשות”
ב. וכבר כתב הרמב”ן בפי’ לתורה (דברים כח, יט) שכאשר האדם מרבה בתאוות הנשים, מגיע לתאוות הזכר, ואח”כ לתאוות בהמה, ובזה פי’ לשון הפסוק שם “למען ספות הרוה את הצמאה”, כי ריבוי התאוות בעניני נשים, [היינו בשרירות לבי אלך], ממשיכות לאדם “צמאון” חדש בדבר שהיה רווי ממנו, ולפני זה לא התאווה לו כלל ועיקר, דהיינו ביאת הזכר ואפי’ ביאת הבהמה. וע’ שמונה פרקים להר”מ (פרק ג). ודו”ק. [ומרנא הגר”ד קוק שליט”א רגיל להזכיר ד’ רמב”ן הללו, ואמר שמוטל על כל יהודי לדעת את לשונו בזה]. ויש עוד כמה סיבות להתפתחות השגעונות הללו בבני אדם, וכעת אכמ”ל.
ריבוי הסכנות בדור האחרון
ג. ויש לדעת, שהסכנה קיימת בכל דור ודור, ובפרט בדור האחרון עם “התקדמות” הטכנולוגיה הארורה והטמאה, שאש להבת היצר בכל הענינים הולכת וגוברת יותר ויותר, וכל בעל תאווה שאינו שקוע עמוק עמוק בתורה ויראה, כפסע בינו ובין המות והוא מסוכן ועלול ליפול בכל נסיון. ולכן על ההורים מוטל לפקוח עינים תמיד, היכן בניהם נמצאים ועם מי הם מתחברים, ומי המלמד בבית הספר ובשיעורי ערב ובטיולים ומסלולים וכיו”ב, ושמענו כמה וכמה מקרים קשים בענינים הנ”ל, שבאו בעקבות סמיות עינים של הורים.
שמירת הילדים והנערים
ד. וכבר כ’ הרמב”ם (פכ”ב מאיסו”ב הי”ח והי”ט), “אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות וכו’, ואמרו חכמים, גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות” וכו’. ע”ש. וגאון עזינו הגר”ח פאלאג’י זיע”א בס’ “תוכחת חיים” (פ’ ויצא, דנ”ב ע”א) הרחיב לדבר בענין חיוב האב לשמור על בנו ביום ובלילה שלא יהיה בחברת אנשים המסוכנים לעבירה. ע”ש. וראה עוד מה שהזהיר בזה מהר”א פאפו זיע”א בס’ “פלא יועץ” (מע’ זנות). ועמש”כ ידידינו הרה”ג ר’ יצחק דבדה שליט”א בס’ “נוהג כצאן יוסף” (עמ’ קד). ואם בדורות קודמים כך, על אחת וכמה וכמה בדורות אחרוני אחרונים שלנו.
צער נפש הילד והנער
ה. ורבים שואלים אם אדם ששיחק בילדים יש לדונו בדיני מזיק וניזק, שהרי אין כאן קטיעת יד או רגל, ולא סימא את עינו וכו’, ומ”מ יש כאן הכאת הנפש הכואבת למאד מאד על אותו מעשה ביש שביצע הפוגע בנפגע, וקיי”ל כמא”ד בסוטה (ח ע”ב) דבזיונא עדיף מצערא דגופא, וכמבואר ברמב”ם (רפט”ו מסנהדרין), והגם דהתם מיירי בפני רבים, מ”מ מבואר לן יסוד חשוב, דצער הנפש חשוב לאדם יותר מצער הגוף, וע’ ספר החינוך (מצוה רמ), והיינו כההיא דתענית (כג ע”ב) זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה, וה”נ אין לך צער גדול מזה, [כעין לשון תוס’ בשבת (נ ע”ב, ד”ה בשביל) על בושת האדם, וראה עוד בגדר הענין בשו”ת חו”י (סי’ קצא), ובשמים ראש (סי’ רפ), ותשו’ מהרש”ם ח”ב (סי’ נז), ואור שמח (הל’ סנהדרין שם). ועוד], אא”כ נימא דכל כה”ג איבעי ליה ליתובי דעתיה כההיא דסוכה (כה ע”ב).
גדר מעשיו של המשחק בילדים
ו. ובפועל חזינן נזקים ממשיים לאחר התעללויות כאלה, ועל זה יש לדון אי גרמא בעלמא הוא, או דנפש הוא חובל. והעירני מרנא ורבנא הגר”ד קוק שליט”א, ממ”ש בב”ק (צא ע”א) שהתוקע כנגד אזנו דפטור מדיני אדם וחייב בד”ש, ואם הוא עבד אינו יוצא בזה לחירות, הרי דלא הוי אלא גרמא, כיון ד”איהו דאיבעית נפשיה”, ופרש”י בקידושין (כד ע”ב), שנתן לבו לפחד מקול המכה ששמע פתאום, ובשטמ”ק הביא פירוש הרמ”ה, שהיה לו להרכין ראשו לצד אחר כדי שלא יוזק, [וע”ש בלשון המאירי בבית בחירתו], ומבואר שם שאם אחזו ותקע לו באזנו, חייב, והיינו משום שעשה מעשה בגופו [עפרש”י בב”ק (נו ע”א, ד”ה המבעית), ואכמ”ל], ולאור כל האמור מיושב מה שהעיר בס’ אשל אברהם ניימרק (ב”ק שם). ודו”ק. ומעתה בנ”ד ששיחק בילדים, קשה לומר דהוי יותר מחרשו כנגד אזנו, שהרי גם בתקע לו באזנו, כמעט היה אנוס לקבל הנזק, אלא שדנים אותו על זה שלא נס לאחוריו, ולכן חשיב גרמא.
ז. ולהכניסו בכלל פרשת “אונס” קשה הדבר, שהרי לא נתפרש דין דאורייתא באונס אלא במצב מסויים, ולא ילפי’ פרשתא מפרשתא, מה גם דעל פי רוב עושה זאת עם קטנים ע”י מיני מתיקה וכל מיני פעולות המושכות את הילדים אליו, והגם ד”פיתוי קטנה אונס הוא”, מ”מ גם אי נימא שהוא בכלל “שם” אונס במעשיו עם הילדים, אכתי קשה מחמת זה להגדירו בגזר “מזיק” יותר מתקע לו כנגד אזנו הנ”ל. ואה”נ שאם יודעים בו שזה דרכו ויש לו ווסת קבוע לשחק עם ילדים, שיש מצוה להכניסו לבית הסוהר כדי להפרישו מאיסור, ולהפריש את הילדים מצער הנורא הזה, אבל בדיני ממונות לא ברירא לן הגדרתו כ”מזיק”. אלא שיכול הנער הכואב לומר למשובש ששיחק בו, שאינו מוחל לו עד שיתן לו סכום מסויים, ובענינים אלו יש לערב חכם. עכת”ד מרנא שליט”א.
למה הפוסקים לא דברו מענינים אלו
ח. ובקושטא פליאה גדולה היתה לי בכל הענין הזה של שוחט’י וסוחט’י הילדים, כאשר גדול עומד על גבי קטן לפרוץ במילי דצניעותא, ואותם משובשים עבדי בהו מילי דשטותא, ופתחי פתחא להאי פרשתא דאיש קלוקל כאשה סוטה, ומסתמא אין כל חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה, ואותם בעלי תאוות משונות היו מאז ומעולם, וכל הרגיל בבית הספר, ובפרט משו”ת באר”ש ומתהלך בה, יכול להבחין בכל תהלוכות חייהם של רבותינו ע”פ דין ודברים שבא בבית ספר’ם, הלא מעתה פליאה דעת ממני, מדוע בל יראה ובל ימצא דין ודברים אפי’ לא בספר אחד מן הדורות הקודמים, אודות ה”פדופילים” שמכלים כל חלקה טובה ללא רחמים, כיצד לנהוג עמהם, ומה דין תשלומין שלהם כלפי מי שפגעו בו, וכעזה”ד.
ט. ולאור דברי מרנא שליט”א שאין כאן סוגיא דבי דינא ודיינא, מתבארת השתיקה בספרי השו”ת על זה, כי לא נותר כאן אלא מילי דצניעותא ומיגדר מילתא, ומקום הניחו בדבר זה לכל חכם בדורו שיפעל כפי חכמתו לפי הענין והנסיבות שיבואו לפניו. [וראה להלן אות טו בשם הגרח”פ]. וזה לי כמה וכמה שנים שזכיתי לשמש את מרן הגרא”ד אוירבך זצ”ל, גאב”ד טבריה, ושמתי לבי שבענינים הללו הוראותיו היו משתנות מאדם לאדם, כי לא כל הענינים שוין, ובפרט באלו שאינן “מועדין” ממש על נושאים אלו, ועל אחד גזר לעזוב משרתו והשאירו בביתו, ועל השני גזר לגלות מביתו הוא ובניו ואשתו, וללכת ליישוב אשר כמעט והוא ריק מנערים וילדים, וכהנה רבות.
למסור למשטרה
י. וראה מש”כ מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א ב”קובץ תשובות” ח”ג (סי’ רלא) לשאלת הגרש”פ כהן על נושא הנ”ל של המתעסקים עם ילדים, ומסקנתו, שאם יודעים בבירור על אדם שעושה כן, יש למוסרו למשטרה, וכההיא דב”מ (פג ע”ב), וזהו “תיקון העולם” כמבואר בתשו’ הרשב”א ח”ג (סי’ שצג). וראה מש”כ בהרחבה הגר”צ גרטנר שליט”א בקונטרס “דם רעך” הנדפס ב”ישורון” חט”ו (עמ’ תרלד והלאה) שבירר סוגיא זו היטב, והביא בזה תשו’ מפורטות מהגריש”א, והגר”מ הלברשטאם, והגרז”נ גודלברג, והגר”א וייס, והגר”י סילמן. ע”ש.
יא. וכאשר היתה פרשה גדולה בנושא זה בעיר קדשינו טבריה יע”א, מרנא הגר”ד קוק שליט”א אמר לי בזמנו, דכיון שלצערינו הרב, האנשים האלה חוזרים ושונים את מעשיהם, ורבים חללים הפילו ויפילו, על כן, כדי למיגדר מילתא, יש לפרסם בציבור, שמי שיודע בבירור דברים כאלו, לא יגש אל הרבנים, אלא ילך ישר למשטרה, וכן עשיתי כדבריו ופרסמתי כן בכמה מקומות. [ומודעת זאת לכל באי שער עירנו שהגר”ד קוק שליט”א אינו מחבב (בלשון המעטה) את המשטרה וכל גרורותיה, אלא שלעת עתה זהו הענין היחיד שיש בידינו לעשות בכדי להרתיע את החולים הללו]. ואמר לי רב אחאי מהר”ר יוסף חיים יצ”ו שכן היה מורה ובא אלופינו המנוח הג”ר יעקב יוסף זצ”ל.
האם הם אנוסים??
יב. ובזמנו שאלתי את מרנא הגאון רבי דוב קוק שליט”א על מה שאומרים העולם שלאנשים שיש את השיבוש הזה, הרי זה קשה יותר מתאוות נשים, ושאי אפשר להם להתגבר על זה, ואמר לי מרנא שליט”א, כי אלו דברי הבל! ואם התורה אומרת אסור זאת אומרת שאפשר להתגבר, אכן יתכן מאד שיש קושי גדול להתגבר, אבל הכל אפשרי, השאלה אם מפעילים רצון, ועושים סייגים וגדרים כדבעי, או שמעדיפים לזרום עם תאוות הלב, כמידת הרשעים שהם ברשות לבן. [וזה יסוד גדול וחשוב, לכל מה שיצרינו הרע מבלבל אותנו].
האם יש “טיפול” לבעיה זו…
יג. ואכתוב כאן למשמרת מה ששאלו את מרנא שליט”א בימים האחרונים אודות אדם שקלקל בנושאים אלו של מגע בנערים וכו’, וכעת התחיל להתעסק בעניני קירוב נוער וכו’, והלה טוען להגנתו, כי עברה סכנתו, וגם לא היתה סכנה גדולה כ”כ, ובפרט שכבר הלך לטיפול ושילם הון רב כדי להברות את עצמו מתאוות משובשות אלו. ורבני העיר באו לשאול עצה ממרנא שליט”א, האם אפשר לתת לו להיות רכז נוער וכיו”ב. ואמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א באופן החלטי וברור, אני לא סומך על הטיפולים הללו, כי לאדם זה יש “גן” משובש והוא קבוע ב”נפש”, והטיפול אינו פנימי כ”כ שיוכל להפקיע ממנו את הארס הזה, וסיים רבינו שליט”א, את הילדים שלי לא הייתי מפקיד בידים של כזה אדם… עכ”ד הברורים.
יד. וכן שמעתי מידידינו הג”ר אהרן ירחי שליט”א, מרבני ירושלים ת”ו, שיש לו נסיון עתיק ומר מאד עם כל בעלי התאוות הללו, והמסקנא אצלו ברורה, שגם אם יעברו טיפולים ושיחות וכו’, כל זה איננו שווה להם בכל עת אשר הם ממשיכים להסתובב באיזור של נערים, כי לא יוכלו להחזיק מעמד מול הטרף לזמן ארוך, וסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, ולכן מלבד מה שיש להסתפק הרבה אם הטיפול מועיל, הדבר ברור שגם אם הוא מועיל, היינו לענין שאינו “שור מועד” כימי קדם, [ונפק”מ שבמצבים מסויימים לאחר “טיפול” – אין אילוץ להסגירו בבית הסהר], אבל להשיבו להסתובב בין ילדים ונערים כאילו לא היו דברים מעולם, אין זה שייך כלל ועיקר.
טו. וכבר כתב יסוד זה גאון עזינו מהר”ח פאלאג’י זיע”א בס’ “רוח חיים” (אה”ע סי’ כד), שהנכשל בזכר אין מחזירין אותו לאומנותו עם הנערים, ונראה דגם אם עשה תשובה שלמה, הרי הוא באיסור יחוד, ויקבל על עצמו בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ שמעולם לא יתייחד עם הזכרים, לא ביום וכל שכן בלילה, והכל לפי ראות עיני הדיינים שבעיר כי עליהם מוטל החיוב. עכת”ד. וע”ע בשו”ת חקקי לב (חיו”ד סי’ מו). ואם כי הוא מיירי מענין משכ”ז, הלא אין ספק שריבוי המעשים המכוערים יש לו חלק [במידה מסויימת ובהשלכות נכבדות] כמעשה נתעב הכי נורא, וכעין מה שכתב הר”ן הידוע (שלהי יומא) בחומרת כמה כזיתים של לאו, לעומת מעשה אחד של כרת וסקילה החמורה. מה גם שאם מתחיל בעסק הזה, דמלבד הבעיה שלפנינו, אחריתו מי ישורנו, ונידון להרחקה גם על שם סופו. והדברים ברורים ופשוטים לכל בעל שכל ישר.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם:
- מרתק ביותר: כל הנהגותיו וחידושיו של רבינו הגר”ד קוק שליט”א מיום הכיפורים האחרון
- הספר המיוחד על זקן רבני טבריה הרב אברהם דוב אוירבך זצ”ל
- סגירת חלון או דלת – צוואת רבי יהודה החסיד