עניינים כלליים שו"ת והלכה

פולמוס “פינוי בינוי” והכרעותיו של מרן הגר”ד קוק שליט”א

הלכות והליכות בנושא “פינוי בינוי”

 

עם פסקי מרן הגר”ד הכהן קוק שליט”א

 

כבוד ידיד בית ישראל

פועל ישועות בקרב הארץ

 

הגה”צ מהר”ר יצחק הכהן שליט”א

רב שכו’ שמואל הנביא, עיה”ק ירושלם ת”ו

 

עתה באתי להשיבו דבר אודות מה שבקשני בימים אלו להציע בפני מרן הגר”ד קוק שליט”א, אודות אנשי “פינוי בינוי” שבאו לשכונת שמואל הנביא, ומבקשים להרוס את הכל כדי לבנות בנינים ענקיים בפנים חדשות כידוע, ומעכ”ת אשר הוא המרא דאתרא שם מזה שנים רבות, מתנגד ליוזמה זו מכמה סיבות ברו’ח ובגש’ם, אלא שהיזמים של התכנית הנ”ל השפיעו על בני השכונה להסכים לזה, ויש המשוועים בלא”ה לביצוע התכנית הנ”ל, ונותרו המתנגדים בעמדת “מיעוט”, ומעכ”ת כהן שדעתו יפה סובר, שעדיין אין היתר הלכתי לבצע את התכנית הנ”ל, וחפץ לשמוע דעת מרן שליט”א בזה.

 

והנה כבר נשאל בזה מרן שליט”א לפני זמן רב, וערכתי בזה תשובה בביאור דעת קדשו, ויש בה כמה וכמה נושאים אקטואליים העולים בסוגיא זו, והיא מצ”ב בתוספת דברים חדשים בעקבות שאלתו של כת”ר, ואקוה שימצאו הדברים חן בעיני כת”ר, מיני ומיניה יתקלס עילאה ותרווח שמעתתא, אכי”ר.

קיצור הדינים למעשה:

א. גם כאשר “רוב” הדיירים מרוצים מתכנית “פינוי בינוי”, אין היתר לכפות את ה”מיעוט” להסכים לתכנית זו, והעובר על זה ומאלץ אפילו דייר אחד בלבד לצאת מביתו, עוון פלילי של גזל ואונאה ואכזריות גמורה בידו, ואין זו מידת בני ישראל הרחמנים. כן הכריע לדינא מרן הגר”ד קוק שליט”א.

 

וכך היתה דעתו של הדיין המצויין הגרז”נ גולדברג זצ”ל כמ”ש בשו”ת שואלין ודורשין ח”י (סי’ פה). וכ”כ בס’ “משפט צדק” (הבית המשותף, סי’ ג אות סו). וע”ע בתשו’ הגר”י סילמן שליט”א בס’ “אוצר המשפט” ח”א (עמ’ תכז והלאה). ובס’ “פינוי בינוי בהלכה” (עמ’ ו בהערה) הביא שכן דעת הגר”י תופיק ראב”ד ביתר, והג”ר שריאל רוזנברג שליט”א, והגר”נ קופשיץ. ועוד.  

 

ב. טענת המבקשים לבצע תכנית “פינוי בינוי” משום חשש מפני “רעידת אדמה” אינה טענה מספקת, כיון שאין לנו לאכוף דבר כזה בשביל דבר המוגדר “רוח שאינה מצויה”. ובפרט במרכז הארץ [שאינם סמוכים לשבר הסורי] שסכנת הרעידה רחוקה עשרת מונים.

 

ואם באמת חוששים הם מן הרעידה, הרי שהיה להם לפעול בדחיפות ולפנות את כלל בתי התושבים ואת כל בתי הספר וכו’ כדי להציל נפשות בזמן רעידה. אלא שעיקר מגמתם היא ריבוי ממון ומסים, ומלבישים את מעשיהם בכל מיני טענות.

 

ג. יש מי שכתב, שבשכונה חרדית, גם אם כל השכנים מסכימים ל”פינוי בינוי”, יש להורות להם להתנגד לזה, כי בריבוי האוכלוסין והתערבות דיירים חדשים שאינן בני תורה, הדבר ברור שיבואו לידי תגרה וכל מיני קלקולים. [כ”כ בשו”ת “שואלין ודורשין” שם].

 

ומרן הגר”ד קוק שליט”א אמר לי, שאין בזה כלל ברור, ובמקום שע”פ בדיקה של אנשי חכמה ויראה, יש סיכוי לקלקול ברוחניות ע”י ביצוע התכנית, הרי שהחותמים לקיימה הם בכלל מסייעים לאיסורי תורה.

 

ד. אם סירובם של המיעוט הוא משום “צרות עין” או “סחטנות” בלבד, שרוצים לסחוט משאר הדיירים או מהיזם תמורה כספית גבוהה יותר מן הראוי, יש שכתבו שכאן חל הדין של “כופין על מידת סדום”, וע”כ אם מסרב לשמוע לדין תורה ולחתום על אישור, מותר להשתמש באיום הידוע ע”י תביעה בבית המשפט, ואם לאחר שהוזהרו על ידי בית הדין כנהוג, עדיין עומדים בעקשנותם, יעשו שאלת חכם.

 

אמנם מרן שליט”א אמר לי שלענין מעשה, גם אופן של סירוב מחמת צרות עין, אין לנקוט בצעדים אגרסיביים נגד המיעוט, וברור שאין היתר לכפותו ע”י בית משפט, דסו”ס הוא יושב בביתו, ולא מצינו כפיה על מדת סדום בכה”ג להוציא אדם מביתו, [וכיו”ב העיר בשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ רחצ. ע”ש], אלא שזה המתנגד בחנם, הוא אדם רשע ואכזר, ואם ילך לתקופה ארוכה לאיזהו מקומן, וביתו יהיה ריק מבני אדם, נראה שיש היתר לבצע את התכנית מהנימוק הנ”ל שכופין על מדת סדום. ויעשו שאלת חכם.

 

ה. אין הבדל בין אם באו הדיירים לגור בבנין קודם שחוקקו המשוגעים את חקי התכנית הנ”ל, לאם באו לאחר שכבר הוכנס בעולם ה”חק” הנ”ל, כי התורה לא תהא מוחלפת בשום זמן, ולא כל דבר שיכניסו המשובשים ויוסכם ע”י הכופרים והנמשכים אחריהם, יחשב ל”מנהג מדינה” וכיו”ב.

 

ו. יש מי שעורר לחשוש לאיסור רבית בין בעלי הדירות ליזם בביצוע התכנית הנ”ל, ולכן כתב שיש לעשות “היתר עסקא” בחוזה שביניהם, ולענין הלכה אין לחוש לזה, ואין כאן איסור רבית כלל ועיקר.

 

ז. באופן שעשו את התכנית כדת וכהלכה, כאשר יכנסו הדיירים לביתם ה”חדש”, יש להם לברך שהחיינו כדין בנה בית חדש, שהרי בודאי שמחה רבה יש להם בחידוש הבית והגדלתו וכו’. [ע’ משנ”ב (סי’ רכג ס”ק יב), ובשעה”צ (שם אות יג). וראה מה שהעיר בס’ “שלמי הזמן” (עמ’ סח). ואכמ”ל].

 

ח. ב”מדינת ישראל” לכו”ע לא אמרי’ “דינא דמלכותא דינא”, וכפי שהורה מרן החזון איש זיע”א. 

נימוקים ומקורות: 

 

רקע כללי על “חק פינוי בינוי”

עיקר החק הזה של “פינוי בינוי” נועד ע”י ה”מדינה” כדי לייקר את הקרקעות באיזורים מסויימים, והתכנית היא, להפוך בנין מגורים קיים – למצב שהוא בנוי פי 4 לערך מהמצב הנכחי, ובכך מתרבים האוכלוסין ותשלומי המסים וכו’, ובכדי לקדם את העסקאות הללו של “פינוי בינוי”, קבעו ב”חקיהם” [של המומרים הנוהגים כגויים] שאם 80 אחוז מהקומפלס של המבנים, דהיינו 66 אחוז בכל בנין, מסכימים לבצע את התכנית של “פינוי בינוי”, אזי ניתן לחייב בדרכים עקלקלות את המיעוט הנותר להסכים, וכדלהלן.

אמנם אין החוק “מחייב” את מיעוט הדיירים המתנגדים לפנות את דירותיהם בעל כרחם, אלא שיש ביד הדיירים המעוניינים בביצוע העסקה לתבוע את המסרבים ב”בית המשפט” ולחייבם בתביעת נזיקין בעקבות הנזק הכלכלי [הפוטנצייאלי, או הנזק ההווה לפי דעתם] שנגרם להם ע”י סירובם, ועי”ז כופין עליהם להסכים, שהרי אם לא יסכימו, עליהם לשלם סכומי עתק לתובעים בגין הנזק שגורמים להם ב”התבצרותם” ו”עקשנותם” להוותר בביתם. והטכסיס המכוער הזה כבר נזכר בגמ’ שבועות (מא ע”א) בכמה מילים, “נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה”. ע”ש בפרש”י. וע”ע בב”מ (קא ע”ב).

רק אם המתנגדים יוכיחו שאין העסקה טובה לדיירים, או שלא הציעו להם מגורים חילופיים נאותים, או שלא הוצעו בטוחות הולמות לביצוע העסקא מרישא עד גמירא, או שיביאו ראיה שיש להם נסיבות מיוחדות שאינן יכולים להתפנות מביתם, אז בהתקיים אחד מתנאים הללו, בית המשפט מצדיק את טענת המיעוט המתנגד, אבל אם ההתנגדות לא מגובה בא’ מן הסעיפים הנ”ל, מכריחין את המיעוט לצאת מהבית, אע”פ שהוא בצער גדול וקשה עליו ה”פינוי” מסיבות רוחניות או גשמיות של הרגלים וכל שאר טענות וכו’ וכו’.

פעמים הרבה, יש דיירים מבוגרים שקשה עליהם המעבר מצד הגיל וכו’, וכן יש המתנגדים מחמת שקשה עליהם ריבוי האוכלוסין בבנין, ויש המתנגדים מפני שפעמים שבבניית הבנינים החדשים עושים בקומה התחתונה מרכזים מסחריים, שזה גורם לריבוי רעש וכו’, ורבים קשה עליהם שינוי המקום בהיות וכבר קבעו מקום לתורתם ותפלתם ולבתי הספר של ילדיהם, ועתה נלקחים לגלות של כמה שנים שמשבשת להם את כל ארח חייהם, וכל זה איננו שווה לבתי המשפט, אשר לפי דעתם הם מסתכלים על זה שאתה יוצא ממקום זה למקום אחר שהוא נאה ויאה, ולא איכפת להם כלל מרגשות האדם הנוספים, כי להם יש מטרה מקודשת, לשפר את חזות השכונות, ולהעלות את מחירי הדירות, וכל מי שאינו חושב כך טועה הוא ובטל ברוב דעות.

אכיפת שכן לתיקון הבית המשותף

א. המקור הראשון לדיון בענין כפיית דיירים משותפים את המיעוט הוא במתני’ ב”ב (ז ע”ב), כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. ופרש”י, שע”י התקנת “בית שער” מרחיקין את האנשים המציצים לתוך החצר. וראה עוד בפרש”י ריש ב”ב (ב ע”ב, ד”ה בית). וע”ש בחי’ הרמב”ן. ומטרת ה”דלת” היא – לשמירת החצר שנועלין אותה כדפרש”י במתני’ שם. וע”ש במאירי ובנמוק”י. ומשמעות הדברים היא, דכיון שהדברים הללו חיוניים ונצרכים למצב נורמלי של בית וחצר, על כן יש כח ביד השכנים לכפות על הסרבן, ואפי’ אם הרוב אינו רוצה לעשות בית שער ודלת, והמיעוט רוצה, המיעוט יכול לכפות את הרוב, וכדמשמע בלשון הרמב”ם (פ”ה משכנים ה”א).

ב. וכה כתב הרמב”ם שם, “חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת, וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם, אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור וכיוצא בו, אינו כופהו” וכו’. ע”כ. הרי דכללא כייל לן רבינו הרמב”ם, שהתנאי להתיר לכפות את הדייר להשתתף בהוצאת שכניו, שיהיה הדבר נצרך “צורך גדול”, או “מנהג המדינה”, והרי זה ברור שלא יכון שם “מנהג” על ענין שכזה, וכפי שיתבאר בס”ד להלן. וגם ל”ש לומר שזה כלול בגדר “צורך גדול”, דמאי חזית להתחשב ב”צורך גדול” של המבקשים לבצע את התכנית, הלא גם המתנגדים יש להם צורך גדול מאד שלא לבצעה.

ג. ויש מי שביקש לומר, דכיון שבפועל יש רווח בתכנית זה שמיקרת את מחירי הדירות, א”כ דמי למש”כ הגרא”ו הי”ד ב”קובץ שיעורים” ב”ב (אות מא) בהא דכופין בני חצר זא”ז לבנות בית שער ודלת לחצר, דהטעם הוא, משום דחצר שיש לה דלת שוה יותר מחצר שאין בה דלת, ואם רצה למכור חלקו, מוכרו ביותר, נמצא שלא חסר מהוצאת הדלת, וחבירו נהנה, וכופין על מידת סדום בכה”ג. וא”כ ה”נ הלא ודאי שמחירי הדירות יוכפלו וכו’. ואי”צ להשיב ולחלק דשאני הכא שמסלקו מביתו. ואעיקרא ע”ש בקוב”ש מש”כ להעיר על הנ”ל, ומסיק דההיתר לכפות הוא מחמת שיש בזה “מצוה והנאה”. ובנ”ד אין לך מצוה גדולה מזו, שלא לעבור עבירה חמורה לגרש אנשים מביתם בעל כרחם.

כח הכרעת “רוב דיירים”

ד. בב”ב (ח ע”ב) איתא, ורשאין בני העיר [היינו הפרנסים והממונים, ע”ש בנמוק”י ע”פ ירושלמי שקלים (פ”ב ה”ב). אמנם ע’ במרדכי מגילה (סי’ תתכא) בשם הר”מ, דהיינו זט”ה במעמד אנשי העיר] להתנות על המדות [להגדיל סאת העיר או להקטין], ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן, [לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה. רש”י]. והריטב”א שם כתב, פירוש, לתת קנס על מי שיעבור דבריהם, כדאמרינן לקמן בעובדא דטבחי, כלומר שיסיעוהו מדין תורה, או מממונו, או מן העיר, ומשום דהפקר ב”ד הפקר כדכתיב וכל אשר לא יבוא לשלשת ימים (יבמות פט ע”ב). עכ”ל.

ה. ואיתא בב”ק (קטז ע”ב) ת”ר, שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר ההולך לפניהם, מחשבין אף לפי נפשות, ולא ישנו ממנהג החמרין. [שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות, עושין. רש”י]. ע”כ. וכ’ התוס’ (ד”ה ורשאין), פירוש, רשאים להסיע ממון אם כבר עשו תנאי קודם כמו ורשאין בני העיר להסיע על קצתן דב”ב. עכ”ל. ומשמע מד’ התוס’ דהתנאי היה מוסכם על כולם, וע”ש בשטמ”ק שכתב כן בהדיא, שאינן יכולין להתנות בעל כרחו של אחד מהן, דאיך יוציאו ממנו ממון בע”כ עכ”ד. וכן כתב בהדיא המרדכי בב”ב (סי’ תפ, תפא) בשם ר”ת, שבדבר שמתקנים ויש בו לאחד רווח ולשני הפסד, אין תוקף לתקנה אם לא יעשו כן מדעת כולם.

ו. אמנם בשו”ת הרא”ש (כלל ו סי’ ה) כתב, וששאלת אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר. דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה “אחרי רבים להטות”. ועל כל ענין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר – אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם, לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות. ע”כ. וכ”כ המרדכי שם סי’ תפב בשם ראבי”ה.

ז. ורבים הביאו דברי הרא”ש הללו, שמתבאר מדבריו שהפסוק “אחרי רבים להטות” אינו עוסק רק ב”הלכות בית דין”, אלא זו הדרך המומלצת בכל קבלת החלטות ציבוריות. ומזה הסיקו מסקנות לגבי הליכות שבין אדם לחבירו בנושא “ועד בית” וכעזה”ד. וצ”ע בזה, שהרא”ש מדבר על הסכמת הקהל בעניני העיר, שבזה תהיה העיר מקולקלת אם לא תהיה הסכמת הרוב לענינים מסויימים, אבל בבנין שיש בתוכו כמה דיירים, אינני יודע אם יכונו דברי הרא”ש לאכוף דעת הרוב על המיעוט. ובקיצור יש הבדל בין החלטת “רוב ציבור” שבזה דעת הרוב חשובה ומכריעה, לבין החלטת “רוב שותפים” שבזה לא ברירא כלל שיכולים רוב לאכוף איזה דבר אפי’ על יחיד המתנגד.

ח. והמתעקש לומר שד’ הרא”ש אזלי גם על שותפים, כי סברתו של הרא”ש תכון על כל נושא שבין רבים ויחיד, הנה מלבד החילוק הברור שיש הבדל בין בני עיר – שבהם שייכא טובא הסברא שכ’ הרא”ש “דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר – אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם”, משא”כ בבתים משותפים שהרכב האנשים מצומצם לעומת בני עיר, ובהם איכא נושאים טובא שיש תום דעים בין הדיירים, כגון הוצאות חשמל ושטיפה וכו’, א”כ אין שום ראיה לנ”ד. ועוד בה, שמצינו להרא”ש עצמו בפסקיו לב”ב (פ”ב סי’ יא) שהיחיד מעכב על אחרים בשותפין. ע”ש. וע’ סמ”ע (סי’ קנו סק”ו). ע”ש.

ט. וידעתי גם ידעתי מה שכתבו גאוני בתראי שכך מוסכם ע”פ מנהג המדינה שבכל אסיפה של רבים ה”רוב” מכריע, וכפי שעושים בבית הדין שהרוב מכריע את דעת המיעוט, [הגם שיש חילוק בין רוב של בי”ד לרוב שותפין, וכידוע לכל בר בי רב], ושזוהי תקנת הציבור וכו’, וכמבואר כל זה בתשו’ חתם סופר (חחו”מ סי’ סא), וראה עוד לו (שם סי’ קטז) שאם לא נעשה כן המצב לא יוכרע לכולם ותהיה השחתת הכלל, ושדברי ר”ת [הנ”ל אות ה] היינו מדינא, אבל מצד מנהגא אכן יש כח ביד הרוב לכפות את המציאות למעשה. ע”ש. ואזיל בתריה תלמידו המובהק הג’ מהר”ם שיק בתשובותיו (חחו”מ סי’ יט) וכתב שבמצב כזה שכל אחד ימנע את הרוב מלבצע פעולה, הרי שזה בבחי’ קידרא דבי שותפי דלא חמימא ולא קרירא (עירובין ג ע”א, ב”ב כד ע”ב). וראה עוד בספרי האחרו’ שכתבו מעי”ז.

י. אכן זה דבר פשוט שיש גבול לכחו של רוב אפי’ בבני העיר וק”ו ברוב שותפין, הגע בעצמך, אילו יחליטו רוב דיירי הבנין שיש נזק לחנך את הילדים בת”ת פלוני, ויעשו אסיפה ויוסכם ע”פ דעת רוב מוחץ שאין לרשום את הילדים אלא בת”ת פלוני, [כידוע משיבוש ושנאת חנם של דורינו האחרון], ויצהירו בפה מלא שרישום הילדים בת”ת מסויים הוא מזיק לחברה ולחינוך, [וידוע שנזק רוחני נידון בהלכה כמו קוטרא ובית הכסא, וכפי שדנו הפוס’ על איסור השכרת דירה למחלל שבת או גוי שמפריע בזה לדיור השכנים שומרי התורה. ואכמ”ל]. אטו יש צד הלכתי לחייב אדם בדבר כזה מפני שבא לגור בבנין ע”ד שהרוב קובע. הלא דבר פשוט הוא שיעשה כל דייר מאי דבעי, ומה שהרוב “מבינים” שהוא עושה לא טוב, אין זה מחייבו, בפרט שלדעתו הם עושים לא טוב. דון מינה ואוקי באתרין. וכ”כ בתשו’ חת”ס הנ”ל (סי’ סא, סד”ה אמנם) דלאו כל כמינייהו דרוב להזיק ליחיד.

יא. ובבבא בתרא (ט ע”א) איתא, הנהו טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה, אתו לקמיה דרבא, חייבינהו רבא לשלומי. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא, ולהסיע על קיצתם,  לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא, שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, ה”מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב – לאו כל כמינייהו דמתנו. ע”כ. ומבואר בראשו’ שם דלענין תקנת שוק הבשר נחשבים טבחי העיר ככל בני העיר שעושים תנאים וכו’, [ע”ש ברמב”ן ובריטב”א ועוד], וע”כ בעינן שהתנאי יגיע ע”י סיכום של כל הטבחים ולא חלק מהם, [ע”ש ברמב”ן, וכ”כ הרמ”א בחו”מ סי’ רלא סכ”ח], ומ”מ אין כח לתקנותיהם ולהסכמותיהם כאשר יש חכם בעיר, שבאופן כזה הם מחוייבים לבא אליו כדי שיבדוק ע”פ דעת תורה אם תקנתם ישרה וראויה. [רמב”ן וריטב”א שם, ועוד].

יב. והרמ”א בחו”מ שם כתב, דכשיש חכם בעיר ולא התייעצו עמו, אזי אפי’ הסכימו כל בני העיר על תקנה מסויימת, אין לה כח, ומקורו בלשון הטור שם. והש”ך (שם ס”ק ד) הביא שכ”כ הרא”ש בפ’ השותפין, והוסיף הש”ך דהכי מוכח בסוגיית טבחיה דאיתיביה רב יימר מדין להסיע על קיצתן, וכ”כ הגר”א (שם ס”ק יד). וע”ש בסמ”ע (ס”ק מה) שכ”כ המרדכי (סי’ תפד). וע’ במאירי (ב”ב שם) שכ”כ רוב המפרשים. וכ”כ ביד רמה שם. [אמנם הביא מתשו’ ר”מ אלשקר (סי’ מט) שלדעת הרמב”ן והרמב”ם דוקא בבני אומניות איכא עיכוב לשאול את החכם אם ישנו בעירם. וכן למד בתשו’ ריב”ש (סי’ שצט) ממה שהשמיט הר”מ פרט זה]. הרי לפנינו דעת כמה מרבוותא קמאי שגם תקנת כל בני העיר אין לה תוקף בלי שהחכם יסכים שהיא ראויה. ובנ”ד הלא כמה חכמים גדולים עונים ואומרים שאין בתקנה זו גדר תיקון העיר, ולא תיקון השכונה, ואת עלית על כלנה, שיאן לך קלקול גדול מזה שמוציאין אדם מביתו בעל כרחו.

יג. והרמ”א בחו”מ (ר”ס קסג) כ’, כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לש”ש, וילכו אחר הרוב, ואם המיעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפי’ בדיני עכו”ם ולהוציא ממון על זה, והם צריכים לתת חלקם, והמסרב לומר דעתו ע”פ החרם, בטלה דעתו ואזלי’ בתר רוב הנשארים האומרים דעתן. ע”כ. [ומקורו מתשו’ מהר”ם ספר קנין סי’ כז, והגהות מיימוני פי”א מתפלה]. ובביאור הגר”א שם (ס”ק ט) ציין לסוגיא דרשאין החמרין להתנות וכו’ [הנ”ל באות ה] וכתב ע”ז, שמע מינה שכל השותפין בעניני שותפותן הן כבית דין הגדול, כמ”ש הר”ח שם דאפי’ בלא קנין איירי, וכן הנהו טבחי בב”ב (ט ע”א) שהן כבני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, וכמ”ש המרדכי שם, וה”ה כאן כל הנותני מס”. עכ”ל הגר”א.

יד. וגם מדברי הרמ”א והגר”א הללו בקשו רבים לאכוף את תכנית פינוי בינוי על המיעוט שאינו חפץ בו, ואמנם עין רואה שכל הסוגיא דפרק השותפין שממנה יוצא היסוד הנ”ל, מיירי דוקא בחיזוק בדק הבית ובתקנות מיוחדות למנוע מכשול והפסד מיותר וכיו”ב, אבל כגון דא שמוציאים אדם מביתו, זו לא אמרה אדם מעולם, וכפי שכתבנו לעיל שכח השותפות אינו “כל יכול” לעשות כל מה שלבו חפץ. ופוק חזי ברמ”א ריש חו”מ (סי’ ב) שהביא פלוגתא אם יש כח ביד טובי העיר כבי”ד הגדול לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, וסיים, דמ”מ הולכין אחר מנהג העיר וכ”ש אם קבלום עליהם לכל דבר. וראה תשו’ נובי”ק (חו”מ סי’ כ). ולומר דכאן כבר יש “מנהג” לזרוק אנשים מביתם בעל כרחם, זו לא אמרה אדם מעולם, ואם יש כזה מנהג, זה כמו שיש מנהג להתגלח בתער וליסוע ברכב בשבת, אטו יש לזה שם מנהג ח”ו.

טו. ואם תאמר, סוף סוף איכא בזה שפ”ע [“שיפור פני עיר”], וגם תיקון עצום ושדרוג בתוככי הבתים הישנים, והגדלתם ברווח והצלה וכו’, וא”כ יש לנו לומר דבנ”ד יכונו דברי הרמ”א והגר”א, הרי שלך לפניך, שגם הרמ”א והגר”א הסכימו בפשיטות שאין לאכוף תקנות כאלו גם אם היו על דעת כל בני העיר, היכא דישנו חכם להיוועץ עמו, [ובדיני “וועד הבית” נזקקו חכמי ישראל להתוות תיו והטביעו חומתם בכמה מילי כנודע], וכאן בנ”ד, חכמי ישראל גדולים ועצומים עונים ואומרים שאין להם צד לשמוע על תכנית זו כאשר נעשית בע”כ של דייר אחד, וק”ו כשיש כמה מתנגדים, ופעמים שגדולי החכמים מתנגדים לתכנית [מבחי’ רוחנית] גם כאשר כולם ירצו בה, ואיך שלא יהיה, הרי המתנגד מוחזק לגור בביתו ובחומותיו, ומאן ספין לבא בשם דין התורה ולעוקרו מביתו בשביל רצון רוב הדיירים.

טז. וידידי הגריי”ש שליט”א אמר לי, שעיקר טענת המבקשים לעשות “פינוי בינוי” בשכונת שמואל הנביא היא מפני התיישנות הבנינים שם וסרחון הביוב וכיו”ב, והנה גם בזה אכתי לא שמענו היתר להוציא אדם מביתו, וכל מאן דבעי לעשות שיפור בביוב וכו’ יעשה לעצמו, או שיעשו אסיפה ויסכימו ביניהם איך לתקן את המעוות, ובר מן דין, הלא בכדי לשפר את חדרי המדרגות והבתים, וכן להרחיבם וכו’, כל זה וכיו”ב יוכלו לקבל ע”י ביצוע תכנית “תמ”א 38” שכוללת תוספת של חדר ממ”ד לכל בית, מרפסת, שיפוץ הבנין, והתקנת מעליות וחניות וכו’, [וכפי מה ששמעתי מרב אחאי כמהר”ר יוסף חיים שליט”א, מעכ”ת וסיעתו מסכימים לביצוע תמ”א 38 ומתנגדים דוקא לתכנית “פינוי בינוי”]. ובעיקר הענין של כפיית רוב דיירים על מיעוט לביצוע תכנית תמ”א 38, ראה מש”כ בס’ “חושן למעשה” ח”ב (סי’ יג). וכעת אכמ”ל בזה.

 

האם דין שכנים כשותפין לכל דבר

יז. ואעיקרא יש לדון עד כמה יש לדיירי בנין מושג של שותפין, דאמנם לענין שטיפת הבנין ואחזקתו הם שותפין, כיון שמדובר על חדר המדרגות שהוא רכוש משותף בפועל, אך בדבר הנוגע לתוככי הבתים, אין בזה שום שותפות, שהרי לא משתמשים בבתים יחדיו זה עם זה, ונמצא שלא ברירא להחל שם שותפות על כל המבנה. ומזה יש להעיר גם על מה שכתבו בכמה ספרים להורות הלכה בדיני ממונות דשייכי לשכנים ע”ם גדרי הלכות שותפין, ראה לדוגמא בשו”ת מנחת אשר וייס ח”א (סי’ קיג) אודות אחריות בעה”ב בנזקי פועלים כאשר עבדו בבנין מגורים. ודבריו מחודשים. וכ”כ בס’ משפט המזיק ח”א (עמ’ תרב) בשם כמה חכמים. וכיו”ב כ’ הרה”ג רי”מ שושן שליט”א בס’ חושן למעשה ח”א (סי’ צט) בשם הגרא”פ אודות ילד שהזיק בבנין. ועמש”כ בזה במק”א בס”ד בשם הגאב”ד דטבריה ראד”א זצ”ל. וכעת אכ”מ.

 

“פינוי בינוי” בזמן חז”ל

יח. ואין כל חדש תחת השמש, וכבר מצינו מקרים של “פינוי בינוי” שעלו ובאו בזמן חז”ל, זה יצא ראשונה בב”ב (ו סע”ב, ז ע”א) לגבי שנים שהיו דרים זה מעל זה, ונפחתה דירת התחתון שהכתלים נכנסו עמוק בארץ, וביקש התחתון מהעליון לפנות את ביתו כדי שיוכל להרים מחדש את הבית בצורה נורמלית, והכל על חשבון הדייר התחתון, וגם הציע לו מקום מגורים חילופי, וסירב העליון בטענה שקשה לו לטרוח לצאת מביתו, והרי התחתון יכול להתכופף [או לזחול, ע”ש תוד”ה שוף] כדי ליכנס ולצאת מביתו, ואמר רב חמא, בדינא קא מעכב [העליון] ואינו מחוייב לצאת מביתו, אא”כ הגיעה התקרה של התחתון למטה מי”ט, שבכה”ג אומר לו התחתון, רשותא דידי הוא, ואין זה משועבד לשימושך. וכ”פ הרמב”ם (פ”ד משכנים ה”ו), ובשו”ע חו”מ (סי’ קסד ס”ב).

יט. וזאת שנית מאי דאיתא שם במי שהיו לו חלונות למטה בכותלו, ובא חבירו לבנות בפניהן, ואמר לו, אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו, הרי זה מעכב עליו, ואומר לו, בעת שתפתח החלונות, תרעיד את הכותל ותקלקל אותו, ואפילו אמר אני אסתור כל הכותל ואבנה אותו לך חדש, ואעשה בו חלונות למעלה, ואשכור לך בית שתדור בו עד שאבנה, יכול לעכב עליו, ואומר לו, אין רצוני שאטרח ממקום למקום, ונפסק כן להלכה ברמב”ם (פ”ז משכנים ה”ח) וסיים בזה”ל, לפיכך אם לא היה שם טורח כלל, ואין צריך לפנות, אינו יכול לעכב עליו, וכופין אותו שיהיה חבירו סותם חלון זה שלמטה ממנו, ועושה לו חלון מלמעלה, שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום, כופין עליו”. וכ”פ בשו”ע חו”מ (סי’ קנד סי”ג).

כ. והרמ”א בחו”מ (ר”ס שיב) כתב בשם המרדכי, המשכיר בית לחבירו, ובתוך הזמן רוצה לבנותו, אין יכול לכופו לצאת אפילו לבית יפה ממנו, [וה”ה] גם להכניס פועלים לבית לבנותו, מיהו מבקשים מן השוכר לעשות לפנים משורת הדין. ע”כ. [והמרדכי יליף לה מהסוגיא בב”ב בהנ”ל, וע”ש בביאור הגר”א]. והנה אם למשכיר בית – לא שמורה זכות לפנות את השוכר, והשוכר לא מחויב בנזקי המשכיר, משום דשכירות ליומיה ממכר הוא, כל שכן שלשכנים אין יכולת לחייב את שכנם.

כא. הרי לפנינו מקרים קיצוניים מאד, שבהם השכן מבקש לסתור את הקיר של חבירו לזמן קצר, ולתת לו מענה הולם, ולפעמים גם אינו זקוק כלל לעבור דירה, וזה המבקש חי בצר ומצוק או שסובל בדברים חיוניים כגון בניית קיר מול חלונות חבירו, ועם כל זאת אין יכולת בידו לעשות זאת בלי אישור מלא מחבירו, ורעה גדולה כזאת להוציא אדם באגרסיביות דרך אונס בית המשפט, זה דבר שלא נשמע מעולם. ובודאי שלדעת רבותינו חכמי הש”ס והראשונים יש בדבר הזה איסור גמור ועוולה נוראה.

כב. ומעשה שהיה בבנין שהחתימו את השכנים על אישור ל”פינוי בינוי”, וחצי מהשכנים חתמו לאשר את התכנית, וכנגדם חצי נוסף התתנגדו, ונשאר אדם אחד שעדיין לא חתם, וב’ הקבוצות פנו אליו בתחנונים, הללו אומרים תצטרף עמנו ותאשר, והללו אומרים אל תתן יד לאנשים המצערים אותו ותתנגד, ונפשו לשאול הגיעה בהיות והוא בלשון המאזנים, והוא מבחינתו אין לו לא שמחה מהתכנית ולא צער, וביקש לדעת אם רצון ה’ להתחמק מלחתום, או שמא יש לו לחתום כדי לשמח את הזקוקים להרחבת והרווחת ביתם מחדש.

ואמר לי מרן הגר”ד קוק שליט”א, שגם למי שחושב ש”רוב” מכריע בסוגיית “פינוי בינוי” [שלדעת מרן שליט”א זה גזל גמור], כאן פשיטא שיש לייעץ לו שלא יחתום, דניחזי אנן, הלא לב’ הצדדים יש צער, הללו מחמת שמבקשים להרחיב ביתם וכו’, והללו מפני העגמת נפש שלהם ע”י העבודות, והצער של האחרונים הוא ב”קום ועשה”, משא”כ הצער של המבקשים לחתום, שהוא ב”שב ואל תעשה” ו”מניעת רווח”, שלכן מוטב לו לשואל להשאר ג”כ ב”שב ואל תעשה”. [והגם שיש לדון ולהראות פנים נוספות לצד המבקשים לבנות, מ”מ סופו של ענין שצער המתנגדים עדיף טפי, וכמבואר כאן כמה פעמים שכלל אין רשות להוציא אדם מביתו בע”כ, אפי’ הוא יחיד נגד “רוב”, שאין דין רוב נתפס בכה”ג].

כג. בא וראה כמה נואלו אנשי מדינה של גיהנם הנמצאים כאן, שמהפכים טוב לרע ורע לטוב, וכל מעשיהם היפך השכל הישר, שבדבר ברור כגון דא, מאלצים אדם על לא עוול בכפו לצאת מביתו בעל כרחו של בטובתו, משל הוא גנב המשתלט על הבית באונס, ומאידך כאשר שוכר לא משלם כסף לבעה”ב שנה ויותר, אוסרים על המשכיר לנקוט בצעדים להוציאו מן הבית, [“חק הגנת הדייר” של “סדום ועמורה”], בזמן שבזה הדבר פשוט וברור על פי ההלכה, שמותר למשכיר לפעול כל מה שיש בידו כדי שלא להפסיד את דמי השכירות של הבית.

כד. וכעת משום עשה דכבוד תורה שביקש מעכ”ת את דעתו של מרן שליט”א, הלכתי שוב למרן שליט”א, וסיפרתי לו כל מה שמבקשים לעשות בשכונתו של כת”ר, ומה שמעכ”ת שליט”א סובר, ואמר שגם הוא מסכים הולך בהחלטיות כמסקנתו של מעכ”ת גם בלי צירוף סיבות רוחניות וכיו”ב, וע”פ דין תורה, אפי’ אם רק דייר אחד לא מסכים לתכנית, אי אפשר לבצעה, וכבר נתבאר בב”ב שם, דאין שום הו”א להתיר לכפות בדבר שיש בו נדנוד עבירה או חוסר במידת חסידות. ע”ש היטב בעובדא דההוא חסידא. ולרבינו המאירי בבית בחירתו שם, ובשטמ”ק שם בשם הראב”ד. וע”ע בחזו”א ב”ב שם (סי’ ד אות ז, ד”ה ואפשר). ודו”ק. ואין לך העדר חסידות גדול ממצב שכזה להוציא אנשים מדירתם בעל כרחם. ודי בזה למבין.

 

טענת החוששים ל”רעידת אדמה”

כה. ובאופן שטענת הרוב לביצוע התכנית של “פינוי בינוי” היא מחמת חשש שהמבנה לא מספיק יציב כדי להחזיק במצב של “רעידת אדמה”, והרי בב”ב שם לגבי דירת התחתון שנפחתה, אמרי’ דאם התנו מראש יכול התחתון לכפות את העליון לצאת כדי שיבנה מחדש, וכ”פ הרמב”ם (פ”ד ה”ז), “התנו ביניהם דבר זה וכו’, סותר ומתקן ובונה, ואין בעל העלייה יכול לעכב שהרי התנו ביניהם תחלה”. ע”כ.  ויש שבקשו לומר דה”נ הו”ל כ”התנו”, דהא אנן סהדי שלא יבואו אנשים לדור במקום שיש בו חשש סכנה. מה גם דקיי”ל שבני העיר כופין זא”ז לעשות חומה דלתים ובריח, ואפי’ מיעוט כופין את הרוב כמבואר בחו”מ (ר”ס קסג). א”כ ה”נ הוי לצורך הגנה.

כו. אכן לא דמו הנידונים אהדדי, דשם בב”ב מיירי בדבר הנחוץ והמסתבר, ולא בהרווחה בעלמא, מה גם דגם ב”התנו”, יש תנאים מתי יכול לאשש את התנאי ולפעול על ידו, וכמ”ש הרמב”ם והשו”ע שם, “אם נשאר בגובה הבית כדי שיקח אדם חבילה בינונית על ראשו ויכנס בה תחת קורות אלו שנעקמו, אינו סותר, ואם אינו יכול להכנס בה עד שיכוף את ראשו, סותר ומתקן ובונה וכו’. ע”כ. ואמר מרן שליט”א שהחשש מפני רעידת אדמה, הוא חשש ל”רוח שאינה מצויה”, [ובפרט שלפי דברי החוקרים עיקר סכנת הרעידה שבאה אחת למאה שנה, היא באיזור ה”שבר סורי אפריקני”, [וזה ל”ש כלל בירושלים וגלילותיה].

כז. מה גם שאם מצד החשש מרעידות אדמה הם באים, הרי שיש בידם לעשות חיזוק מבנים כפי שמצוי במקומות הרבה שמשרד השיכון וכו’ וכן מבצעי תכניות תמ”א 38 פועלים לחיזוק המבנים, [אם כי לא בחוזק ובאיכות של “פינוי בינוי”], כדי להפחית באופן משמעותי את הסיכון מרעידת אדמה אם תבא. ובודאי שלגבי סכנה רחוקה כ”כ, שגם לפי דברי החוקרים אינה אלא שיירי השפעה מהרעידות באיזורים הנ”ל, סגי בחיזוק המבנה, ולא בעינן כולי האי. [והעד על זה שהרי יש כגון בתי ספר וגנים וכו’, ובהם לא שמענו שחוששים שמא כל יושביהם יפלו למות בעת רעידת האדמה אם תבא. ודו”ק].

אם יש חילוק מתי נכנסו לדור

כח. ויש מי שכתב שהדבר תלוי באיזה בנינים מדובר, שאם מיירי בבנינים שנבנו קודם חוקי תמ”א ותב”ע וכו’ וכו’, אזי בודאי איסור פלילי הוא לכוף את המיעוט ל”פינוי בינוי”, אך אם בא לגור במקום לאחר שכבר החלו החוקים הללו ע”י המדינה, בזה הוא מחוייב להכנע לרוב, כי מלכתחילה על דעת כן בא לדור שם, וכלל גדול יש בידינו “הכל כמנהג המדינה”. וכן כתבו בכמה ספרים. [ראה משפט צדק (הבית המשותף, סי’ ג אות סו). ועמש”כ בס’ “מפנקס בית הדין” ח”א (סי’ ז, עמ’ פד). וע”ע בשו”ת בצדק תשפוט (סי’ יא). ע”ש]. וזה כעין סברת הגרמ”מ באגרו”מ חחו”מ (ח”א סי’ עב) בענין חק הגנת הדייר להותירו גם לאחר תום תקופת השכירות בעל כרחו של בעה”ב. ע”ש. [וכמובן דנ”ד לא דמי כלל להוצאת בעה”ב מביתו. וע”ש בשלהי תשו’ האגרו”מ דאם בעה”ב עצמו מבקש לדור בבית, שבזה אכוף השוכר לצאת].

כט. וגם זה לא נראה למרן הגר”ד קוק שליט”א, כי חוקי השיבוש של המדינה אינם נעשים “מנהג”, וזה שיש בידם כח ע”י בית משפט ומשטרה, אין זה מחייב כלל להגדיר את מעשיהם כ”מנהג”, דאין כאן מנהג שנוצר ע”י בני העיר, אלא “אכיפה” שבאה ע”י חוקי סדום של המדינה, וכמ”ש במקו”א, דכל דבר שנוגד את ההלכה הפשוטה והשכל הישר, לא יעזור בו “מנהג” [אותיות גהנם] מדינה. וראה מש”כ במק”א בהרחבה אודות תשלומי מזונות לאחר גיל 6, ובענין “חק הגנת הצרכן” להחזרת מוצרים עד 14 יום. וכעת אכמ”ל.

ל. וידידינו הרה”ג רש”י זעפראני שליט”א כתב בריש ס’ “שמרו משפט” ח”א, ואע”ג שבשעה שרכשו הדיירים את דירותיהם עדיין לא היה נהוג ענין זה של פינוי בינוי, מ”מ מסתמא דמילתא רוכשים את דירותיהם ומשתתפים בנכס המשותף, על דעת הדברים ההווים והמתחדשים המעוגנים במנהג השותפים, ופוק חזי שלפני כעשרים שנה שהחלו ההרחבות שבבניה בבתים משותפים, גם אז נפל פולמוס האם יוכלו לבצע התרחבויות הגורמות צער וטרחה לשכנים האחרים שאינם מתרחבים, ופעמים שכרוכות בנזקי שכנים, עד שנתקבל המנהג, שעפ”י החלטת רוב ניכר יוכלו הדיירים להתרחב, ובלבד שלא יזיקו לשכניהם. עכ”ד.

לא. ולא הבנתי מה ביקש להביא מפולמוס הרחבת הבתים, הלא שם מדובר בדבר המתבקש לכל בר דעת, שכאשר משפחתו מתרחבת, היא מרחיב את מקום אהלו, וגם בזמן חז”ל מסתמא כן היה, ומצינו כמה מילי שיש רשות בית דין לעשות בזמנים מסויימים מפני תקנת הכלל, אבל כאן שמדובר להוציא אדם מביתו בעל כרחו בגלל טענת רוב, היכן מצינו דבר דומה לזה, אדרבה מצינו היפך זה במצבים יותר מוצדקים, וכדכתבנו בס”ד לעיל מסוגיית בית שנפחת וכו’, ולאחר שעיינתי כ”פ בכל דבריו של הרה”ג הנ”ל לא מצאתי בהם שום נימוק משכנע להתיר להוציא בנ”א מביתם בטענת “רוב”.

אכיפת התכנית מצד “דינא דמלכותא”

לב. וכבר ידועה דעת הראשו’ שאין אומרים בא”י “דינא דמלכותא דינא” [ראה ר”ן נדרים (כח ע”א) ע”פ התוספות בשם הרא”ם, ובחי’ הרשב”א ותוס’ רא”ש שם, וע”ע בתשו’ רשב”א ח”ב (סי’ קלד). ע”ש], אמנם הרמב”ם (פ”ה מגזילה הי”א) והשו”ע בחו”מ (סי’ שסט ס”ו) ס”ל, דגם בא”י אמרי’ דדמ”ד. וע”ש ב”מאירי”. וכ”כ כמה מגדולי דורינו לענין דינא שיש לומר דדמ”ד במלכות א”י האידנא. וראה שו”ת יחוה דעת ח”ה (סי’ סד). ועוד. ומאידך ידועה דעת מרן החזו”א דבמלכותא דא”י שהיא “מינות”, לא אמרי’ דדמ”ד, [ראה “פאר הדור” ח”ג עמ’ רצו, ושו”ת מנח”י וייס ח”ט (סי’ ק). וראה מש”כ בס’ “דרכי משפט” (שכנים, עמ’ ריד) בשם הגר”נ קרליץ]. וכיו”ב העיר הגרש”ד מונק בשו”ת פאת שדך (סי’ צא). ואכמ”ל.

לג. וגם אם נניח דאומרים דדמ”ד גם בזמנינו בא”י אע”ג דמינותא היא, הדבר פשוט דהני מילי בדבר הגיוני, לא בדבר כזה שהוא נגד ההגיון הבריא, ואין זה דינא אלא גזלנותא ואכזריותא, ואיך יתכן שיהודים במלכות של א”י ינהיגו נגד הלכות ברורות בסוגיית התלמוד והפוסקים, [וע’ רמ”א בחו”מ (סי’ רנט ס”ז), וש”ך (סי’ שנו סק”..), ובמשנ”ב (סי’ שלד ס”ק כד). ודו”ק בזה], וממילא גם לדעת החת”ס בתשו’ (חחו”מ סי’ מד) דבדבר שהוא לטובת הקהל אמרי’ דדמ”ד לכו”ע, [וידוע שכך היתה דעת מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א, ראה “פסקי דין רבניים” ח”ו עמ’ שפא], אין הדברים שייכים בנ”ד כמבואר. וע”ע בשו”ת דובב מישרים ח”א (סי’ עו). ודו”ק.

לד. ובשו”ת משפטיך ליעקב ח”ח (סי’ כה) הרחיב למאד אם מותר ליזם לקחת על עצמו את היישום של תכניות “פינוי בינוי”, ופלפל למאד מאד בדיני “תליוהו וזבין” ובסוגיית “דינא דמלכותא דינא”, וסוף דבר העלה שהדבר מותר. ולאור האמור בדברינו היה לו לדון בזה שמדובר בגזלנותא דמלכותא, כי אין כח בידי שום גורם להוציא אדם מביתו וחומותיו בעל כרחו, וכל הסיבות הידועות שלהם אין בהם די הצורך. וכעת שמעתי ממרן הגר”ד קוק שליט”א שנראה ברור דה”מלכות” שישנה היום בא”י, לכו”ע לא אמרי’ בה “דינא דמלכותא דינא”, כיון שהם לא עושים בשביל תיקון העיר אלא בשביל תיקון הכיס שלהם, והכל נעשה לפי אינטרס שלהם. ע”כ.

לה. וכבר כתב הרשב”א בתשו’ (ח”ו סי’ רנד) בראובן שמתה בתו הנשואה, ומבקש להוציא הממון מחתנו שהוא יורשה, בתואנה שכן נוהגים ע”פ חוקי המדינה, והו”ל כאילו התנה עם החתן מעיקרא לילך אחר המנהג, וע”ש בלפידים אשר יהלוכו מפיו, וכתב בתו”ד, “ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא, טועה וגזלן הוא וגזילה ישיב, וחס ליה דאפילו גזילה ישיב רשע מיקרי, ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור וכו’, ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקדש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים, ובינו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים, חלילה לא תהיה כזאת בישראל, ח”ו שמא תחגור התורה עליה שק”. עכ”ל.

  

מנהג מדינה במנהג גרוע

לו. וכמה פעמים שהבאנו שאלות כיו”ב בפני מרן הגר”ד קוק שליט”א, אמר, דלא שייך כלל “מנהג” בכגון דא, שהרי הוא מנהג של שטות, והבי”ד התוס’ בב”ב (ב ע”א, ד”ה בגויל) אמאי דאמרי’ בגמ’ שם הכל כמנהג המדינה לאתויי מאי, ומשני לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא, וצ”ע, אמאי לא אמרי’ לאתויי כל מקום שיעשו מה שנוהגין בו. וביאר ר”ת, דדוקא עד מחיצה של הוצא ודפנא שייך מנהג, אבל פחות מזה אפי’ אם נהגו, מנהג הדיוט הוא, ומוכיח מכאן שיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפי’ היכא דתנן הכל כמנהג המדינה. עכ”ל. ואם בעניני סוג המחיצה של היזק ראיה אמרו כך, כ”ש בדבר ברור ופשוט כזה. וע’ ש”ך בחו”מ (סי’ עב ס”ק לה, וסי’ עג ס”ק לט), וק”ו בזה.

לז. וכ”כ בשו”ת הרא”ש (כלל יב סי’ ג), דאפי’ אם יסכימו בני המדינה על צורת קנין מסויימת הנעשית בדיבור בעלמא שבין המוכר לקונה, מ”מ לא יחשב זה לקנין בתורת “סיטומתא”, דהא מנהג גרוע הוא ולא אזלי’ בתריה. ובשו”ת מהרש”ג (ח”ג סי’ קיג) כ’, דדברי הרא”ש הנ”ל, תואמים לד’ ר”ת שהביאו התוס’ ריש ב”ב הנ”ל. והרואה יראה שיש מקום לחלק בין השוין, דשאני סיטומתא דמעיקרא תלו לה בדעת בני אדם. ועמש”כ עוד בתשו’ על החזרת מוצר תוך י”ד יום. אכן איכא דס”ל דשפיר מהניא סיטומתא גם בדיבורא ללא מעשה כלל כמבואר בשער משפט (סי’ קכו סק”ה) בשם מהר”ם, וכן נראה דעת הכנה”ג (סי’ רא סק”ה). עשה”ט. וכ”כ מהרש”ג שם בשם השואל ומשיב והגר”ש קלוגר דפסקו לדינא דלא כהרא”ש הנ”ל.

לח. ואין רשות לאדם לעשות פעולות המוצדקות על פי “חקי המדינה”, כאשר הענין נוגד את ההלכה, ושום הלכה לא תיפול כמלא נימה מחמת חקים ומשפטים בל ידעום, וכבר נתבאר ענין זה בבדק הבית חו”מ (סו”ס קצו) ע”ד מהרי”ק (שורש קצא). וע”ע בשו”ת שבות יעקב ח”ב (סי’ קעו), ובשו”ת אבני נזר (חאו”ח סי’ לו). וע’ בתשו’ “אהל יהושע” ח”ב (סי’ יא) שאם נאמר כן להלך בכל דבר אחר החלטות הממשלה וכיו”ב, עזוב נעזוב את כל דיני התורה, וכבר לא נפתח שו”ע, וכל אחד ילמד ויהיה בקי במשפטי הממשלות, ישתקע הדבר ולא יאמר ח”ו. עכת”ד. וכיו”ב העיר בשו”ת חבצלת השרון (חו”מ סי’ ח) ועוד.

כח מצד ה”בחירות”

לט. וראיתי מה שכתבו בכמה ספרים שבהיות וכח הממשלה והעיריה וכו’ מגיע על ידי הצבעת הבחירות של העם, א”כ יש לומר דכל מה שהם מחוקקים שם הוי כאילו הסכימו כל בני העיר על זה, שהרי הם שלוחי דידן, וידם כידינו, ואנו סומכים עליהם דטבא עבדי בכל אשר יחוקקו. [ראה שו”ת ציץ אליעזר ח”ה סו”ס ל ושו”ת נצח ישראל גרוסמן (סי’ לג). ועוד]. והנה מלבד זה שיש ציבור לא מבוטל שכלל לא הצביע לנבחרים הללו אלא לאחרים, ויש כאלה שאינם מצביעים כלל, הלא גם המצביעים מעולם לא חשבו לגבות את כל מעשיהם של הנבחרים ח”ו, וכל חובת ההצבעה לדידן אינה אלא למעוטי תיפלה וחילול ה’, וכפי ששמענו כמה פעמים ממרן הגר”ד קוק שליט”א, ואין לנו שום תהלה ותפארת גם לחברי הכנסת ה”חרדים”, [וכבר ראינו מה עוללו בתקופת הקרונה ובעניני מירון וכו’, ואכמ”ל בנושא זה]. שו”ר שכבר העיר בזה הרה”ג ר”מ ירחי שליט”א בשו”ת ריח הבשם ח”א (סי’ נט אות ד). ע”ש בהרחבה.

כופין על מדת סדום

מ. ויש לדון באופן שהמיעוט המתנגד אין לו סיבה כלל, רק צרות עין או שמטרתו לסחוט ממון מהיזמים או מהשכנים כדי שיפייסוהו להסכים לזה, האם בכגון דא אמרי’ “כופין על מדת סדום” וכדאמר רבה בב”ב (יב ע”ב), וכדאיפסק לדינא בשו”ע חו”מ (ר”ס קעד) לענין צורת חלוקת השדות בין אחים, וממילא יהיה מותר גם בנ”ד לנקוט בהליכים שיכריחוהו להתפנות, ומרן הגר”ד קוק שליט”א אמר לי, שגם בכגון דא שנוהג בצרות עין אכתי הדבר אסור, דסו”ס חק ברור הוא בשכל הישר ובדין התורה “להיות כל איש שורר בביתו”, ואין מי יאמר לו מה תעשה, והסברא להתיר כפיה על מידת סדום, היא במצב של “זה נהנה וזה לא חסר”, אבל לא באופן שיוציאו אדם ממקום בבעלותו, שהמציאות הזאת היא עצמה ראש לכל ה”חסר”.

מא. ובר מן דין, הלא כבר כ’ התוס’ בב”ק (כ ריש ע”ב) בדין חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, דמבואר בגמ’ שם דמצי אמר ליה בעה”ב “הא איתהנית” ומחייבו לשלם לו שכר, ואע”ג דקיי”ל כופין על מדת סדום, מ”מ שאני הכא שהיה יכול מתחילה למונעו מלדור בביתו. ומסקנת הגמ’ דאם כבר דר פטור מלשלם משום דז”נ וזל”ח וכופין עמ”ס, אבל אם מחה בידו שלא יכנס, אכן חייב לשלם לו שכר אע”ג דזל”ח ולא אמרי’ כופין, וכמבואר בשו”ע חו”מ (סי’ שסג ס”ו), דכיון דגלה דעתו דלא ניח”ל בו, אין אומרים בכה”ג כופין, וכמ”ש הרמ”א שם משם המרדכי והנמוק”י. וע”ש בסמ”ע (שם ס”ק יד). והרבה יש להרחיב בפרט זה ועוחז”ל בתשו’ שאדפיס בשו”ת דבש מסלע בקרוב בל”נ.

מב. וכבר ידוע מה שדנו בבתי הדין כמה פעמים אודות ראובן ושמעון שיש להם בתים וחצירות סמוכים, וראובן מבקש להוציא מרפסת לצד האויר של שמעון, באופן שלא מזיק לשמעון כלל, שבלא”ה שמעון לא אמור לבנות שם, [מצד חלונותיו של ראובן הקיימות שם, או מבחינה טכנית אחרת], ושמעון מתנגד לבניית המרפסת, ויש מי שרצה להתיר לראובן את הבניה מצד “כופין”, וכדמוכח בב”ב (נט ע”א) גבי הוצאת זיז, וע”ש ברשב”ם, ובשו”ע חו”מ (סי’ קנג ס”ה). אך יש שטענו דבכגון דא ל”ש כפיה, שהרי בזה שבונה מרפסת הוא נוטל את בעלותו של שמעון, וכל דין כפיה אמור רק בלוקח “השתמשות” כגון מגורים וכו’. וראה אריכות דברים בשו”ת “עמק המשפט” ח”ג (סי’ א). והנה גם למורים היתר בהנ”ל, כאן שמפקיעו מביתו ממש בודאי שא”א לדון להיתר ע”פ סברת “כופין”.

אם יש חשש רבית ב”פינוי בינוי”

מג. ואגב דעסקינן בשמעתתא ד”פינוי בינוי”, להשלמת היריעה, אימא עוד מילתא בזה, כי אחד הרבנים אמר שיש בעיה של רבית בעסקת “פינוי בינוי”, והציבור לא מודע כלל לכך, ונשאלתי האם ישנה באמת בעיה כזו, ואם כן האם יש פתרון ע”י “היתר עסקא”.

והנה בעסקת “פינוי בינוי” קובע החוק שיעשו באופן שיערך חוזה בין ה”יזם” לבין בעל הדירה בבית המשותף, ועל פיו מתחייב בעל הדירה בבית המשותף למכור את זכויותיו בו, כולן או מקצתן, לצורך הריסת הבית המשותף, והקמת בית משותף חדש במקומו בהתאם לתכנית לפינוי ובינוי. ע”כ.

ולפי”ז לכאורה, כיון שבעלי הנכס הקיים מוכרים ליזם את המבנה עצמו, ועדיין אינם מקבלים תמורה – אלא רק לאחר זמן. הרי זה נעשה בתורת הלואה על דעת לקבל פרעון גדול יותר לאחר זמן בתורת “אגר נטר”. ועל כן בעריכת הסכם “פינוי בינוי” יש להקפיד על עריכת היתר עיסקא בין בעלי הדירות לבין היזם שמקבל עליו את אחריות בניית הדירות לדיירים הקיימים.

מד. ואע”פ שאין כאן הלוואת ממון תמורת ממון, וגם לא חפצים וכו’, אלא בקרקע איירי’, ויש הסוברים דקרקע אינה בכלל “נשך כל דבר אשר ישך”, מ”מ איסורא דרבנן מיהא איכא, [ע’ היטב דרכי משה יו”ד (ר”ס קסא), וב”ח וט”ז וש”ך וכנה”ג שם], ובפרט דהכא לאו בקרקע עולם איירי’ אלא בחומר ובלבנים שהם בכלל “תלוש ולבסוף חברו”, וא”כ יש כאן דררא דלאו דאורייתא.

מה. אכן יש להבהיר שבהסכם הרחבה של “תמ”א” בהרחבת הדירות, שהריווח ליזם הוא מתוך הפעולה מבלי ליטול תחילה את חלקו של בעל הקרקע. ומכיון שזכות הקרקע נשארת בידו של בעל הקרקע ואין כאן הלואה, רק “הסכמה” מצד בעלי הנכס לניצול זכויות בניה נוספות על ידי היזם, בתמורה לקבלת חלק מהתוספות בבניה החדשה, באופן זה אין לדון מצד איסור ריבית כלל, שהיזם אינו אלא כפועל ביצוע עבור בעל הקרקע, כאשר הוא מקבל את שכרו מתוך עבודתו, וכמו אריס. וכדביאר כ”ז הג”ר משה יוסף שליט”א בס’ ראש יוסף ח”א (עניני רבית והית”ע, סי’ לז).

מו. אמנם מרן הגר”ד קוק שליט”א אמר לי לאחר העיון, שלענין מעשה אי”צ “היתר עיסקא” בכגון דא, כיון דלא גרע מכל עסקא אמתית שהבעלים של הדבר נותן לחבירו את העסק הפוטנצייאלי, ומסכם עמו שיתחלקו כך וכך ברווחים. והנידון כאן דומה יותר ליורד לשדה חברו באריסות שמשביחה ומוציאה פירות, והם מתחלקים בפירות, היעלה על הדעת חשש רבית באריסות שכביכול הלווה שדה וקיבל שדה משובחת יותר??!!

מז. ומש”כ הרב ראש יוסף הנ”ל לדון לחומרא מצד “תלוש ולבסוף חברו”, במחכ”ת, הרי הבית הקיים מהווה רק “נטל” על היזם, מחמת עלויות הריסה ופינוי וכו’, ועיקר הממכר הוא על הקרקע שעליה בנויות הדירות, שלכל בעל דירה יש זכות בקרקע שמכחה נבנית הדירה, ומכח זכויות אלו היזם בונה את כלל הדירות גם לדיירים הקיימים וגם לחדשים, וא”כ אין כאן דין ודברים אלא על קרקע עולם. וכן העיר בזה ידי”נ בנש”ק הרה”ג ר’ שמואל קוק שליט”א.

 

הכו”ח בשם מרן שליט”א

יקותיאל דטבריה

 

 

 

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

5 1 הצבעה
דירוג פוסט
Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הצבעות
Inline Feedbacks
הצג את כל התגובות