היכן קוברים אדם שהתאבד

היכן קוברים אדם שהתאבד ? ? ?

א. בענין מאבד עצמו לדעת שאין קוברין אותו במקום רגיל כנודע, [ראה כל פרטי דין מאבד עצמו לדעת ביו”ד סי’ שמה ואחרו’ שם], באה לפני מרן הגאב”ד מהר”ר אברהם דב אוירבך שליט”א שאלה באחד שאיבד עצמו לדעת, ויש בעירו חלקה מופרדת לקבור מחללי שבת, כדין המבואר בגמ’ ובשו”ע שאין קוברין רשע אצל צדיק, והורה רבינו דאי”צ לייחד חלקה למאבדים עצ”ל, כי זה היה פעם שזו היתה העבירה היחידה, אבל בעוה”ר שיש מחללי שבת שזה העוון חמור כעבודה זרה (כמבואר ברמב”ם סוף הלכות שבת), א”כ יקברוהו עם מחללי שבת ותו לא. והוסיף מרן הגאב”ד שליט”א דמה שאמרו “המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא” זה כידוע לא מוזכר כלל בבבלי או בירושלמי ושאר מדרשי חז”ל, רק שהביאו לזה כמה אסמכתות מדחז”ל, וכל מימרא זו עניינה הוא מפני שהחלו לזלזל באיסור “אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”, לכן היו מגזמים בלשון זו כדי להפחיד את המתאבדים שלא יעשו כן. [וראה בס’ “נהר מצרים” הל’ אבלות].

ב. אגב ענין זה, הנני להביא בכאן, כי בעוה”ר בחודש ניסן תשע”ט באה שמועה לא טובה, כי ידידינו היקר צורבא רבנן ובעל תשובה אמיתי רבי י. ס. שלצערינו איבד עצמו בסקילה שריפה והריגה, ושאלו היכן יקברוהו, כי ידוע שאין קוברין אותו עם כל הנפטרים מחמת גריעותא דאית ביה [וע’ בתשובת הגאון בעל “לב מרפא” שנדפסה בס’ כבוד יעקב (איזמיר תרנ”ב סי’ א) שענין זה שלא לקוברו עם כולם לא נזכר כלל ביו”ד סי’ שמה, ויסודו בדין קבורת רשע אצל צדיק וכנז”ל, והרב ערך לחם הזכיר ענין זה בהדיא], ולפי מה שנתברר כבר כמה פעמים ניסה לשים קץ לחייו ותפסוהו קודם לכן והאיש היה מר נפש מאד, וכל חבריו נשואים ובעלי משפחות ויותר הוא לבדו לאביו הזקן ואמו נפטרה עליו, וכל ימיו בשנים האחרונות מלא דכדוך ומרה שחורה למאד, וראיתי בס’ מצבות סאלוניקי (ח”א עמ’ 15) שהביאו מכתב יד של ר’ שאול אמאריליו כי הגאון ר’ אשר קובו בעל “שער אשר”, הורה שאין לזלזל כ”כ בנפטרים המאבדים עצמם לדעת, כיון שאין אדם עושה כן מרצון, אלא מתוך שנכנסה בו רוח שטות או ששרוי היה בדכאון. ע”כ. [והמעיין בספרי הפסו’ בשו”ת דעיגונא יראה כמה וכמה פעמים דבעלי מרה שחורה שמו קץ לחייהם].

ג. אכן לא נעלה על דעתינו כלל לומר איזה הקלה ביחס להנהגה ההלכתית שנקבעה ביו”ד (סי’ שמה) אודות המאבד עצמו לדעת, שהרי מאז ומעולם לא נמצא שום איש שיאבד עצמו ללא סיבה אי משום מרה שחורה, או עניות מרודה כי אין כסות בקרה, ועל שלשה על כל צרה, אשר לא ידע האדם מה יהא בסופו, וכל אלו קראום חז”ל “מאבד עצמו לדעת” ועליהם קבעו מה שקבעו. אכן מקום יש בראש לחלק דדוקא מי שהוא בדעת צלולה כגון נרדף מחמת חובות וכיו”ב, שאמנם קושי גדול יש לו לשרוד יום יום בצר ומצוק אך עכ”ז לא שף דעתיה מדוכתיה, ואם איבד עצמו אזי אמרי’ ד”לדעת” עביד והחמירו בדיניו, [וראה מה שיתבאר עוד להלן בדקדוק לשון המאבד עצמו “לדעת” ולא “מדעת”].

אבל הללו בעלי חולי מרה השחורה לכאו’ י”ל דלא חשיבי כ”כ בעלי דעה, ועכ”פ דעת צלולה ודאי לית להו, וא”כ י”ל דלא עלייהו דברו בהרחקות וכו’. וכעין חחילוק זה כ’ בתשו’ דודאי השדה (סי’ ב) לענין המבולבל בדעתו. ע”ש. וכן מצאתי בס”ד בס’ הקדמון יפה תאר (דשפ”ח ע”ב) שכתב כדברינו ממש דמר נפש אינו בכלל מע”ל. והובא בשו”ת דברי יציב מצאנז (חאו”ח סי’ קסח אות ד). וע”ש. וכעי”ז כ’ הגר”מ שטרנבוך שליט”א בשו”ת תשובות והנהגות (ח”א סי’ תשב), וע”ש שסייג דבריו, ולא ראה ד’ היפ”ת הנ”ל. וד’ הפ”ת ביו”ד (סי’ שמה סק”ב) שהביא לדון מפי סו”ס אודות מע”ל בבעל יסורי פרנסה וכו’, אינו ענין לנ”ד דבמרה שחורה עסקינן כנ”ל.

ד. ובגיטין (נז ע”ב) מובא המעשה בארבע מאות בנים ובנות שנשבו לקלון ואמרו הבנים אם אנו זורקין את עצמינו למים האם אנו באין לחיי העוה”ב. והנה מרגלא בפומייהו דאינשי, “המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא”, וראיתי להגאון ר’ אלעזר סג”ל לנדא (נכד הנוב”י) בספר יד המלך (פ”א מאבל הי”א, ד”ה ואולם), שאחר שכתב שיגע מאד בכל דברי חז”ל ולא מצא מקור למימרא זו השגורה בפי ההמון, שוב כ’ שיש למצוא לזה רמז מהכא שנסתפקו אם הם בכלל מע”ל שאין לו חלק לעוה”ב, או דכיון שהם עושים מפני הרעה הרוחנית והגשמית החופפת עליהם בו יבואו ברינה לעוה”ב. עכ”ד. וכ”כ בשפה זו ממש תלמידו של הנוב”י מהר”א פלעקלש בס’ תשובה מאהבה (ח”ג סי’ תט, בחידושיו ליו”ד סי’ שמה, ד”ה אבל). וע”ש שכ’ דגם אם לא נמצא מקור למאמר זה, מ”מ הוא מאמר מסתבר מאד. ע”ש בנימוקו.

ביאור לשון מאבד עצמו “לדעת”

ה. וחזי הוית להגאון מהר”ם חאגיז בספר “פרורי פת הקמח” שכתב ז”ל, ראיתי להרב הגדול המוכיח הי”ו (הוא ניהו רבי אליהו הכהן מאיזמיר בס’ “מדרש אליהו”, בדרוש ג אשר לו) שדקדק במאמר “המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה”ב”, שהיל”ל המאבד עצמו מדעתו, שלדעת היינו לדעת דבר הנעלם ממנו וכו’, והוא שיחיה פירש לדעת טעם החטא מה טעם והנאה יש בו, או אם הוא בצער וצרה. ונתקשתי בזה תינח למי שמאבד עצמו מצער, אמנם למי שאינו בצער כמו שראינו כמה עשירים שבחרו להם מחנק נפש ועלה בידם שטותם וכו’, לכן נ”ל לפרש בהקדמת הכלל שבידינו [ונכתב אצלי במערכת אות הה”א בחיבור קטן שלקטתי לצורך התלמידים, בכללי שימוש האותיות והתחלפותן], וכאן נתכוונו שאיבד עצמו לדעת אחר המסית ומדיח אותו, כמו שמעשים שכל יום באלו המדינות אשר בעיני ראיתי כמה וכמה שאיבדו עצמם ללא טעם וסבה, רק לדעת השנית שהכניס רוח תועה בקרבם, וכן ענין ההרהורים רעים שמביאים לידי קישוי. עכ”ל מכתב יד הנשאר לפליטה והובא בכינוס כתבי יד שניצלו מאשפתות אשר קנו מקומם בס’ שריד ופליט (להרי”מ טולידאנו זצ”ל, עמוד עו). ובעניותי קושייתו ע”ד מהר”א הכהן חלה גם על דבריו כאשר יראה הרואה.

ו. וחשבתי בס”ד כי לומר מ”ע מדעת אין שייך, כי רישיה לא סיפיה, דמדעת משמע מתוך הדעת, וזה לא יתכן שיהיה אדם בדעת נכונה ויאבד עצמו, כי כל בר דעת אמיתי לא עשה ולא יעשה כן לעולם, ואם בא אל שאול תחתית שלא מדעת קרינן ליה, רק דמ”מ חייב הוא בדיני שמים, ואנן נמי דיינינן ליה שלא מתאבלים עליו, ועוד כמה וכמה דינים המבוארים בדיני מאבד עצ”ל שנקבעו בשו”ע יו”ד (סי’ שמה), דהיה לו לשמור עצמו שלא יבא למצב זה. וכמו כל עבירה שעתיד האדם ליתן עליה את הדין ולא יהיה בן פטורא מחמת דרוח שטות יש בו כמ”ש בסוטה (ג ע”א), כי עליה ידנוהו למה ישב ברוח מצויה זו ולא נזהר מחולי היצר.

ז. והנה בכתובות (קג ע”ב) איתא שיצאה בת קול מן השמים ואמרה כל מי שהיה בהלוייה של רבי מזומן הוא לחיי העוה”ב, והיה זה בערב שבת, וכששמע הכובס על זה עלה לגג וקפץ ומת. ואמינא בס”ד ענין דרושי, כי השבת היא מעין עוה”ב, ובהלויית רבי נדחתה השבת כדאיתא בירושלמי בסוגיין (הלכה ג), ובכדי שלא יחשבו שהפסידו הזמן הזה שהוא מעין עוה”ב, דסו”ס עסקו בעניני מלאכה וכיו”ב, ע”כ יצאה ב”ק לבשרם שיזכו לעוה”ב ממש בעבור השתתפותם בהלויתו. ומה שזכה רבי שנדחתה שבת בעבורו ביארתי בשו”ת יעלת חן (חיו”ד סי’ חן). ע”ש.

ואיתא בגמ’ שם, שיצאה בת קול ואמרה שגם אותו כובס מזומן לחיי העוה”ב. וחזיתיה לרבינו בצלאל אשכנזי בשטמ”ק שכתב, וגרסינן בירושלמי (פי”ב ה”ג), ר’ נתן בשם ר’ מנא, מעשה נסים נעשו באותו היום, ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו, ואישרוניה תמני עשרי כנסיות ואתוניה לבית שרייה, ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר, כיון ששקעה חמה קרא הגבר (שהגיע חצות הלילה), שריין מציקין אמרין דלמא דחלינן שבתא, אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא, בר מן קצרא, כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמיה ומית, נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא. ע”כ. והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת, משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגרא ומית דהיינו סקילה כדין המחלל שבת. וכן שמעתי מפי הר’ קלונימוס ז”ל בירושלים ת”ו. עכ”ל. וכ”כ מדנפשיה בחידושי מהר”י מטראני לשמעתין. וראה מה שציין בזה הרב המגיה בס’ חינא וחסדא הכא ממה שדנו הפוסקים אי שרי ליה לאיניש לאבד עצמו מחמת עונו, וכבר קדמו בעיקר הרגשתו החיד”א בס’ פתח עינים. וראה גליוני הש”ס משם מהרי”ו. ועמש”כ בשו”ת שאלת יעב”ץ (ח”א סי’ גם). ובחידושיו לכאן.

משנת הגאון מהרי”ח בספר בן יהוידע בסוגיין

ח. ובספר בן יהוידע כתב, קשה מי התיר לו לאבד עצמו בידים, ואין לתרץ כמ”ש מה”ר יוסף מטראני ז”ל שהביאו בפתח עינים, שהפיל עצמו על שחלל שבת, דהוא היה עוסק במלאכה עד חצי הלילה ששקעה חמה, ואיסור שבת בסקילה, דגם כן בזה לא יגהה מזור, חדא דשוגג הוה, ועוד אפילו איסור שוגג ליכא, כיון דבאמת לא שקעה חמה ובהיתר עבד, ומה שנצטערו ישראל היינו משום חששה בעלמא, ומי התיר לו לאבד עצמו בידים, וידוע דאותו כובס היה חכם גדול ובעל תורה, וכנזכר בגמרא. ונ”ל בס”ד, הוא לא הפיל עצמו מגג גבוה הרבה, וגם נזהר היה שיפול על רגליו באופן שלא ימות, ורק יהיה לו שבר רגל לכפרה על זה שלא הלך עם המלווים את רבינו הקדוש, אמנם מן השמים סבבו שנפל אחורנית ונשברה מפרקתו, וטעם זה ידוע לפני הקב”ה, וכבר נאמר על עלי (שמואל א, ד יח) ויפול מעל הכסא אחורנית וגו’ ותשבר מפרקתו וימות, וכן קרה לו בנפילתו, ונמצא הוא לא נתכוון להמית עצמו בידים. עכ”ל. [וכיו”ב כתב בבן יהוידע (ברכות נ ע”ב) כמדומה בענין ת’ חביות ששברה ילתא, וכיו”ב כתב בענין כסא דמוקרא בברכות לא ע”א ועמש”כ במקו”א בענין תבורי מאני דשבת קה ע”ב. ע”ש].

ומינכרא מילתא שלא ראה דמקור הדברים אינם ממהרי”ט אלא משטמ”ק בשם ר’ קלונימוס. גם מה שכתב דלא חשיב כלל חילול שבת כיון שהיה יום שהרי נתארך ובאמת לא שקעה חמה, הנה בשטמ”ק חזינא שכתב “כיון שחילל שבת”, וצ”ל דס”ל דהגם דנתארך היום, מ”מ זמן שבת קבוע וקיים לעולם, דאטו במקום אשר לילה כיון יאיר לא יהיה אצלם דין שבת, זו לא אמרה אדם מעולם, מה גם דמסתבר טובא שלא נתארך להם הזמן במוצא”ש שיצאה השבת מאוחר, אלא יצאה בזמנה ואותה שבת קצרה היתה מבחינת שמירתה וע”ז פייסתם הבת קול לאמר שכולם מזומנים לחיי העוה”ב, ולא יחושו לעוון חילול שבת כי משמיא עשו כן שיתעסקו היטב בכבודו של רבי. גם הלשון “בר מן קצרא” יש להבינו בב’ אופנים, הא’ שאינו מבושר אך אם ירבו צדקותיו יבא גם הוא, רק שהמשתתפים בלויה היתה להם זכות ברורה שבעבורה נתבשרו כי חלקם הטוב מובטח להם, אך יש להבין דהקצרא אינו מבושר אלא גורלו להיפך ב”מ מחמת העבירה, ולשון אחרון נ”ל עיקר. ולפי”ז נסתרו ד’ הגרי”ח לגמרי שכתב דלא היה עליו שום עוון כלל.

ט. ובאמת שיש להעיר גם על עיקר דבריו דשוגג היה, דמאי שגגה היא זו, אטו יצא אדם לעבודתו ביום הששי לפי ראות עיניו את השמש, זה אינו, אלא כל איש שם על לב כמה זמן קצוב לעבודתו ומיד אח”כ מפנה עצמו להכנותיו לכבוד שבת, ואיסור מלאכה איכא בע”ש, וא”כ היה לו להבין שבזמן מסויים כבר חלף הלך לו היום, ויש איסור במלאכה, והוא לא עשה כן ועשה מלאכה גם בהפלגת הזמן הניסי שהיה לכבוד המאורע, ויש בו דין שוגג הקרוב למזיד לפחות. ובעיקר הענין דיום שנתארך שכתבתי דדיינינן לכניסת שבת כרגיל ולא מיקילינן, כעת ראיתי שכ”כ מהרח”א גאטיניו בס’ טירת כסף (ריש דרוש ב) והוכיח כן מהירושלמי הנ”ל שהם היו בצער על חילול שבת, עד שבאה בת קול לבשרם שהם מנוקים מעוון זה מחמת עסק המצוה. ושוב ראיתי להגאון אדמו”ר מקלויזבורג בספר “מנחת יהודה וירושלים” (פרשת עקב, עמוד פח והלאה) שהרחיב בזה טובא, וצידד כמה פעמים כדברינו דשבת היתה רק שלמתעסקים בקבורת רבי הותר הדבר למפרע ע”י בת קול, לא כן ההוא כובס שעסק בדברי הרשות. וע”ש מה שפלפל בזה לכל צד בטוב טעם ודעת.

י. ומ”ש הגרי”ח, וידוע דאותו כובס היה חכם גדול ובעל תורה, וכנזכר בגמרא. הנה אי משום מאי דאיתא הכא ההוא כובס כל יומא הוי אתי קמיה, אינו מוכרח שהוא חכם גדול ובעל תורה, אך נראה שכונתו לההיא דנדרים (מא ע”א) כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא, אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון. לסוף חלש רבי, אהדר ר’ חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה, שיתא אזדו. הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו, אזל ר’ חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי. כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא, א”ל רבי, אתה עשית אותי ואת חייא. איכא דאמרי הכי קאמר ליה, אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי. ע”כ. וקצרא היינו כובס כמ”ש המיוחס לרש”י שם, וגם בירושלמי בסוגיין קרי לכובס דילן קצרא. נמצא שהכובס הוא אשר גרם להחזיר לרבי תלמודו ורבי העריכו מאד ע”כ. ובודאי שהיה חכם גדול ובעל תורה שזכר ששה אופנים שנשתכחו מרבי והחזירם לו. רק שצ”ב מאן יימר דכובס דהכא היינו כובס דהתם, ועמהרש”א נדרים שם שכתב דאולי היינו כובס דאשכבתיה דרבי. גם בחי’ היעב”ץ הכא כתב לצדד כן והבי”ד מהרש”א הנ”ל, ועפי”ז כתב ליישב קצת למה איבד עצמו לדעת. ע”ש דבריו. וראה זריחת השני בסוגיין להשערה נחמדה אחרת בענין ההוא קצרא. וברוך היודע.

יא. שוב ראיתי כי הגרי”ח כל רז לא אניס ליה וכל יקר ראתה עינו כי חזו עיניו דברי השטמ”ק, והטירת כסף, וכאשר האיר עינינו בשו”ת רב פעלים (ח”ב סוד ישרים סי’ ד) אחר שהביא הנ”ל, וז”ל, די”ל הם לא נצטערו בחשבם שחללו שבת מדינא, אלא רק משום חסידות נצטערו, וכן משמע לשון הגמרא דאמר שריין מציקין אמרין דילמא דחללינן שבתא, ולשון דילמא משמע דלא היו חוששין מדינא, ועוד י”ל דודאי הוה ס”ל דליכא איסור מדינא, דהא הם אחר שגמרו הספד של רבי וחזרו לביתם הדליקו הנר, ואח”כ שקעה חמה, ומי התיר להם להדליק נר לכתחילה, ולמה לא חשו, והלא בודאי הם הרגישו כי החמה עמדה בשעות של ליל שבת, ומ”ש רבינו קלונימוס, דהכובס הפיל עצמו בשביל חלול שבת אין מזה הוכחה כלל, דאע”ג דאותו כובס היה ת”ח, כדמשמע בגמרא דאהדריה גמריה לרבי, עכ”ז ודאי מה שהפיל עצמו לא עשה זה משורת הדין, דאפילו אם חלל שבת ממש, מי התיר לו להמית עצמו בידים, אלא ודאי מרוב דבקותו בהשי”ת ותוקף חסידתו נצטער הרבה משום חסידות, ועשה דבר חוץ מן השורה, ואין למדין ממנו לענין הלכה. עכ”ד. ודבריו חיי”ם וקיימי”ם. וזכינו ג”כ בהשערתינו לכוין לדעתו בענין המקור דהכובס היה ת”ח.

בברכה
הרב יקותיאל אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם: 

• כניסת כהנים לקבר רבי מאיר
• תפילה על חולה קורונה שלא שמר הנחיות
• איך הרב קוק ניחם הורים ששכלו את בתם הקטנה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום