אפליקצית עץ חיים
האם מותר להטיל דופי באביו כדי להנצל ממאסר
שאלה: הנער מ. ע. נתפס ע”י המשטרה בביצוע “מעשה שוד”, כפי הנראה מ”כתב האישום” שהוגש נגדו, הוא יקבל בקרוב פסק דין חמור ע”י השופט להכניסו לבית הכלא לעשר שנים.
עו”ד א. ד. המייצג את הנער, מציע לו לספר בדיון המכריע את ה”עבר” שלו, איך שאביו היה מתעמר בו באכזריות מגיל ילדות, וסוגר אותו במקלטים חשוכים שיש בהם עקרבים מסוכנים וכו’, וזה מה שהוביל אותו אל הפשע וכו’, ועי”ז מסתבר מאד שיוקל דינו לפחות למחצה כנהוג בכללי בית המשפט.
וכאן הבן שואל, האם מותר לי לספר בפני העולם על המעשים החמורים שעשה לי אבי – כדי להנצל מעונש הכלא.
א. מראש מקדם אמר מרן הגר”ד קוק שליט”א שהצד לדון כאן בכחא דהיתרא הוא, דאמנם הוא בפועל מבזה את אביו בדברים אלו, אך בקושטא אין רצונו לבזות את אביו, וכל מגמתו אינה אלא להנצל מיסורי הכלא הקשים והחמורים, ובמצב שכזה אין מנוס מלהציל את עצמו רק באופן שיספר על מעלליו של אביו, ונמצא שלא בא בגדר “מבזה אביו”, אלא בגדר “מציל עצמו”, רק דאיכא “פסיק רישא” בהאי הצלה של בזיונא דאביו.
וכעין היסוד הידוע מהחזו”א (יו”ד סי’ סט) בענין חץ הבא להרוג כמה יהודים, וראובן יודע שע”י הסטת החץ לצד הדרך, הוא מציל המונים, אך בד בבד הוא פוגע באדם אחד המהלך לתומו באותה עת בצד הדרך, דהמסיט לא חשיב רוצח, אלא עוסק ב”מעשה הצלה”, וה”עיתוי” של הפגיעה בההוא גברא, אין בו כדי להגדיר את מעשיו כרצח. [ובמק”א הארכנו בס”ד בזה].
ב. ויסוד הדברים מבואר בירושלמי ב”ק (ר”פ המניח) בסוגיית שור של ראובן שעלה ע”ג שור של שמעון, שיש הבדל במציל את עצמו בשל חבירו, בין אם כבר בא ההיזק על שלו, ורוצה להבריח ההיזק ע”י שגורם להסיטו אל חבירו, דאז הוא חייב, לבין אם עדיין לא הגיע ההיזק אליו ומציל עצמו כדי שלא יגיע לו הפסד להבא, ואמרי’ תמן, ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו, עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו, רשאי לפנותן למקום אחר, משנכנסו אין רשאי לפנותן למקום אחר. והיינו דאע”פ שע”י שמפנה את המים הם הולכים ומזיקים בשדה חבירו, הוא לא נחשב מזיק, אלא מציל את שדהו. וכ”פ בשו”ע חו”מ (סי’ שפח ס”ב). וע”ש בשאר ד’ הירושלמי.
ג. ולכאורה ה”נ י”ל בנ”ד היה נראה שיש לדון להתיר לבן לספר על אביו, כיון דעביד “הצלה” לנפשיה, ובפרט שאם הבן לא יפתח את פיו, ירבו עליו שלהבת להענישו בעונש חמור, בזמן שיש לאביו חלק מסויים בכל ההתדרדרות שלו לחברה הרעה ולמעשה הפשיעה, והנהגת האב הלא רצויה דין גרמא לשטותא דבנו, וכיון ששתיקת הבן בכאן תגרום לו חוב עצום וצער נורא של ישיבה ארוכה וממושכת בצינוק וכל מיני עונשים קשים ורעים, והרי כיבוד אב משל אב ולא משל בן, א”כ שמא יש לדונו בכחא דהיתרא וכמבואר. [רק דכאן לא מיירי בהוצאה ממונית שיוכל לנקוט בשוא”ת, אלא מיירי בעושה פעולה לבזות את אביו, וזו לא שמענו עדיין שיהיה מותר לעשות “משל אב”, ובפרט היכא דאית ליה בזיונא טובא].
ד. אלא שיש לחלק דשאני “חץ” הנ”ל שהוא כבר קיים בעולם, והמציל אינו אלא מסיטו מהכא להתם, שבזה דנו להגדירו “מציל” ולא “רוצח”, וע”כ שפיר עבד, לא כן בנ”ד, שאין בעולם חץ קיים, רק שאנו מבקשים להתיר לו לעשות כן מפני שאין כוונתו להזיק ולבזות את אביו, אלא להציל את עצמו, והו”ל כ”מייצר חץ” בכדי להנצל, שבזה יש לדון מחדש אם אית לן כחא דהיתרא עד כדי כך ע”פ הא סברא ד”מעשה הצלה”. ובמתני’ (פ”ח דתרומות מי”ב) איתא, “וכן נשים שאמרו להם עכו”ם תנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם, יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל”. ולא אמרי’ שיתנו אחת כיון שעושים “מעשה הצלה”. וה”ה בנפשות כמבואר בתוספתא (שם פ”ז הכ”ג), וברמב”ם (פ”ה מיסוה”ת ה”ה).
ה. ואפי’ אם יחדו להם הגויים אחד מן האנשים, ואמרו לקבוצת היהודים תנו לנו את פלוני, ואם לאו נהרוג את כלכם, דעת הרמב”ם שם שימותו כולם ולא ימסרו את אותו אחד, אא”כ היה בר מיתה מחמת מעשיו, [דהוי בכה”ג כרודף את שאר הציבור], והיא דעת ריש לריש בירושלמי תרומות שם, ובתוספתא שם איתא דוגמא ליחדוהו מ”שבע בן בכרי” שאנשי עיר אבל הסגירוהו ליואב שר הצבא, בכדי שלא ימותו כולם, [ושב”ב הו”ל מורד במלכות דוד], ובירושלמי שם אייתי עובדא דאליהו הנביא לא בא לריב”ל לאחר שהורה לתת אחד בכדי להציל רבים, אע”פ שהגויים יחדוהו מחמת סיבה. [וכבר הפליגו האחרו’ לדון אמאי לא פסק הר”מ כר”י דכל שיחדוהו אפי’ בלא סיבה, יתנוהו להם כדי שלא ימותו כולם. ובמאירי (סנהדרין עב ע”ב) פסק כר”י. ואכמ”ל].
ו. ומכאן חזינן כמה קשה להתיר “לייצר חץ” בכדי לפעול “הצלה”, גם אם נסכים לדינא שהטיית חץ קיים מותרת ע”פ סברת “מעשה הצלה” הנ”ל, ויסוד חילוק הנ”ל בין היתר ע”י דבר קיים להמצאת דבר ההיתר, מצאנוהו בד’ הרמב”ם (פ”ה מיסוה”ת ה”ד) שאחרי שכתב שעבירות שעליהם הדין יהרג ואל יעבור ה”ז חילל את השם, כתב וז”ל, ואעפ”כ, מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו. עכ”ל. ושוב כ’ (שם ה”י), ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע”ז ג”ע ושפ”ד שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי”ד העונש הראוי לו. עכ”ל.
והקשו האחרו’ שלכאו’ פסקי הרמב”ם סתר אהדדי, שלגבי אנסין כתב, שאם עבר ולא נהרג אין ממיתין אותו, דאונס רחמנא פטריה, ולגבי חולי כתב, דאם עבר עונשין אותו עונש הראוי לו, ומה טעם יש לחלק ביניהם. והמנחת חינוך והאור שמח שניהם מתנבאין בסגנון אחד, דגבי אונסין האונס בא ממש על העבירה, דהאנס מכריחו לעבור על העבירה, לכן פטור מעונש דהוה אונס, אבל בחולה הרוצה להתרפאות מעבירה, אין הסכנה מחמת העבירה, רק מחמת החולי והוא רוצה להציל את נפשו ע”י העבירה ועושה את העבירה ברצון גמור כדי להציל את חייב, ואין זה נחשב אונס הפוטרו ממיתה בג”ע שנאמר בהם יהרג וא”י. וכן מבואר יסוד חילוק זה בש”ך חו”מ (סי’ שפח ס”ק כד) כאשר הובא במנ”ח ובאו”ש שם.
ז. וכן צידד הגרש”ז אוירבך זיע”א ב”מנחת שלמה” קמא (ר”ס לה), שהגם שאסור לתת מאכל למי שאינו מברך כמ”ש בשו”ע (סי’ קסט ס”ב), מ”מ יש אופנים שבא אצל האדם אורח שהוא אוהב תורה וכו’ אך לא מברך, ואם לא יתן לפניו מידי דמיכל ומישתי כנימוס הנהוג, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, ויתכן שיכעס מאד ויתרחק יותר מן התורה, בזה י”ל דהואיל וכל האיסור שלא יבא למכשול, והרי מחמת זה יהיה מכשול יותר גדול שישנא את התורה ואנשיה, ואולי גם יפסיק לשמור את המקצת שהיה שומר, וא”כ נמצא שאין כאן אלא “הצלה” ממכשול. וכ”כ הגרמ”פ באגרו”מ חאו”ח (ח”ה סי’ יג), והגביל למס’ פעמים להוכיח לאורח שרוצה לכבדו.
ח. ואמנם רבינו ה”מנחת שלמה” זיע”א לא גזר אומר בענין זה, וסיים שלדינא הדבר צריך הכרע, [וכדרכו בענוות קדשו שלא לחתוך ההלכה גם בדבר שהיה ברור אצלו. וע”ש שסילת ענין זה היטב], והביא שם בהערה שלדעת החזו”א בשביעית (סי’ יב אות ט) אין לעשות חשבון כזה, ואסור ליתן לפניו מאכל אם ידוע שלא יברך. ובענין זה אנו נוהגים להביא לפניהם מאכל ומשקה ולברך לפניהם בקול נעים וחדוה, וכמעט הדבר ברור שהם נמשכים אל מקור הברכה, ומבקשים לברך גם כן, או שיוצאים י”ח ב”שומע כעונה”, ועכ”פ כבר יצאנו מכלל ודאות שלא יברכו. והגרי”ש אלישיב הציע, לברך בפניהם וילמדם בחיבה לענות אמן ושיוצאים י”ח מדין שו”כ. וע”ע בשו”ת שבט הלוי ח”ד (סי’ יז), וח”ה (סי’ קסז אות ז).
ט. ולאור האמור בחילוקא דרבנן שאמר מרן שליט”א בין “מסיט חץ” ל”מייצר חץ”, יובן הא דלא ברירא לן להקל כולי האי בנתינת אוכל ושתיה למי שלא מברך, כיון דנידון זה דמי טפי ל”ייצור חץ”. אא”כ נימא דכיון שע”י ההמנעות יוכל להגרר חילול ה’, וכן בנידון הבן ואביו, ע”י השתיקה יבא הגזר דין של ה’ שנים נוספות, א”כ חשיב דכבר איכא חץ קמן ואני מסיטו. וכעין סברת התוס’ בשבועות (ל ע”ב, ד”ה אבל) שביארו הא דת”ח מחוייב להעיד על אשה המבקשת לינשא, אם יודע שבעלה קיים, ול”א דמשום כבוד הבריות מותר לו לנקוט בשוא”ת כדאמרי’ בעלמא (ברכות יט ע”ב), משום “דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שוא”ת, והכא כדפרש”י כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא, ותלמיד זה יודע שבעלה חי” וכו’.
י. ומעתה י”ל דאם לא יתן בפני האורח לשתות, פתיך בהאי מעשה כמה מכשולות שיכשל בהם האורח מפני הפגיעה שנפגע לפי דעתו הקלושה. אלא שיש לדון דדוקא שם שהחכם מבקש להתירה להנשא והוא יודע שהיא א”א, הרי זהו המצב המוכרח לפי הנתונים שיש לפניו, וא”כ אין חכמה נגד ה’ וצריך להעיד, אבל הכא הרי בקושטא איבעי ליה ליתובי דעתיה. אמנם בנידון הבן ואביו יש מקום לומר דהוי כרח המציאות כההיא דדיין המבקש להתיר א”א, ובזה יש מקום לשמוע דהו”ל כ”מסיט חץ” לאור ד’ התוס’ הנ”ל, רק שנראה מד’ התוס’ שם בתירוצא קמא, דלא ס”ל האי כללא דחשיב קו”ע היכא דעל ידי המנעותו יווצר בעולם איסור. וכן מתבאר בתוס’ ב”ק (מא סע”א).
יא. ובסנהדרין (פה ע”א) איתא, בעו מיניה מרב ששת, בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, אמר להו, ואחר מי התירו, אלא – כבוד שמים עדיף, הכא נמי – כבוד שמים עדיף, ומסקינן לדינא (שם ע”ב) דלא כרב ששת, מדתנא דבי ר”י לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו וכו’. וכ”פ הר”מ (פ”ה מממרים הי”ד) ובשו”ע יו”ד (סי’ רמא ס”ה). ע”ש. ויתכן שבנ”ד גם אליבא דר”ש לא נכלל הדבר בהיתרא ד”כבוד שמים”, הגם שבכלא ימנע מהרבה מצות, דאנוס הוא, ואין זה חסרון כבוד שמים כולי האי, ול”ד למי שמחוייב מלקות בהוראת בי”ד. ואמנם בנ”ד כפי הנראה הוא שבור מרוב יסורים שעבר, ונפשו מבקשת באמת לשוב אל ה’, וא”כ יש בזה קידוש ה’ גדול שיפרסם בכל מקום על חזרתו בתשובה שלמה, ובזה יציל נפשות רבות מרדת שחת מכאן ולהבא. ושמא כו”ע מודו בכגון דא להתירו ע”פ סברת “מעשה הצלה” הנ”ל. וצע”ע.
יב. והגר”י זלברשטיין שליט”א בס’ “חשוקי חמד” (ב”מ פו ע”ב) הרחיב בשאלה זו, וכתב שיש כאן גדר “מקלה אביו”, ושכבר פסקו הרמב”ם (פ”ו מממרים) והשו”ע ביו”ד (סי’ רמ) שחייב אדם בכבוד אביו רשע, וגם לדעת הרמ”א שם שפסק כד’ הטור שאינו חייב לכבד אביו רשע, כבר כ’ הש”ך (שם סק”כ) דלכבדו הוא דאינו חייב, אבל לצערו אסור כמבואר להלן ביו”ד (סי’ רמא ס”ד). וראה מש”כ במק”א שאם אביו מחלל שבת, לכו”ע אי”צ לכבדו, ובזה לא נחלקו הר”מ והטור. וכעת אכמ”ל. וסיים בחשוקי חמד, שהנער ישתוק ולא יבזה את אביו למרות הנסיון הקשה, ושכרו ישולם לו מן השמים. וע”ע בס’ הבינה והברכה (וואזנר, עמ’ רסז).
יג. ובעיקר השאלה הנ”ל של הלבנת פני אביו ברבים בכדי להנצל מעונש, לאחרונה נשאלתי ממאן דהוא שעומד בדין מול רעהו, ולא מצליח להוכיח את האמת שלו אלא אם כן יחשוף דברים שיבזו מאד את הצד השני, והצד השני עומד במרדו ואינו מודה בדין, כי סומך על צדקותו של התובע שידוע כאיש ירא וחרד שמסתמא לא ילבין את פניו. ולענ”ד הדבר ברור שאין התובע צריך לשתוק כאשר הנתבע מעיז פניו ולא מודה במה שחייב וכיו”ב, ואם אין ברירה אלא ע”י שהתובע יחשוף בפני ביה”ד את מעלליו של הנתבע, הרי שההכרח לא יגונה, ודבריו אלה הם חלק מהעמדת הדין על תלו. הגע בעצמך, וכי ראובן אסור לתבוע את מי שגנב ממנו בתואנה שע”י התביעה יתבזה הגנב לעיני העולם, הלא הגנב גרם לזה והתיר את דמו של עצמו. ואטו הרואה את חבירו לבוש כלאים, לא יסירם מעליו, בטענה שגורם לו בושה. וע’ בשיעורי הגריש”א (ב”מ נט ע”א).
יד. וכמה פעמים באו לפני גדולי עולם מקרים של אנשים רעים וחטאים שפגעו בקדושת ישראל בכל מיני דרכים, ולאחר אזהרות והתראות, המשיכו במעלליהם הרעים, והורו גדול”י להוציא עליהם כתב ברה”ר שהם פסולים ויש להתרחק מהם, ובאו נשותיהם של הפושעים הנ”ל וכן בניהם ובני משפחתם, וטענו לאמר, הלא אנו לא חטאנו, וכעת גדלה הבושה שלנו עד לשמים, ולמה לא מתייחסיים לצער דידן דאנן חפים מפשע. והתשובה פשוטה לפניה, מיי שעושה להם את כל העוול זה אביהם או בן משפחתם הרשע, שלא שמע לקול חכמים וזלזל בהתראתם, ואליו מתייחס כל הצער והבושה הנגרמת מן הפרסום המוכרח, שהרי בגינו נעשה כל זה. וככל המתבאר לעיל מבואר כבר בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סי’ ז אות ד, ד”ה ברם), ובס’ משנת פקו”נ (סי’ כו אות ד).
טו. וכבר נתקשו רבים, למה תמר שתקה ולא אמרה במפורש שמיהודה נתעברה, והלא כיון שהיא והוא יודעין את האמת, א”כ באמירתה היא מפרישה אותו מאיסור להרגה על מגן, ומדוע חששה מצד הלבנת פניו. והרמב”ן (בראשית לח, כד) עה”פ “ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף”, הרחיב בקושיא אמאי דנוה בשריפה, וכתב, ונ”ל שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו, איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן. עכ”ל. וע”ש בשאר דבריו. וראה מש”כ בביאור דבריו בס’ משנת פקו”נ שם.
הרבה הרבה יש להרחיב ולסלסל עוד בכמה מילי מהנ”ל ולא באתי אלא לפתוח פתחא להאי פרשתא, תן לחכם ויחכם עוד.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם :
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום