אפליקצית עץ חיים
אכילת מצה אחר אפיקומן
וכן אכילת שאר דברים כדי לדחות את השינה
שאלה: האם לאחר אכילת אפיקומן, מותר לאכול מצה נוספת. [וכן יש לדון לענין קרבן פסח, אי מותר לאכול עוד מאותו מין בשר]. ומה דין אדם המבקש לעורר את עצמו לאחר שעתיים מאכילת האפיקומן ע”י אכילה ושתיה, כדי להמשיך ולספר ביציאת מצרים.
תשובה בקיצור: איסור האכילה לאחר ק”פ או אפיקומן, ישנו גם באוכל מאותו המין ממש, דאנן בעינן שישאר טעם ה”מצוה” שבמצה בפיו האדם, והוא ענין “מופשט” ולא “חומרי”.
ומכל מקום אם חטפתו שינה ונרדם, יכול לאכול ולשתות כדרכו אם קם בעוד לילה. [וגם לפי דברי הזהר (פ’ ויקהל) שאין אוכלים לאחר שינה אפי’ קודם עלוה”ש, אין חשש בזה בלילי שבתות וימים טובים, וכדביארנו בס”ד במקומו].
וכן אם מספר ביציאת מצרים, והגיע למצב שחייב מיט’ה, ויודע בנפשו שעל ידי אכילה ושתיה יוכל להמשיך בלימודו, יכול לאכול לכתחילה, ויש מתירים לאכול גם לפני חולשת הגוף, כל שעברו ג’ שעות [לערך] מאכילת האפיקומן.
נימוקים ומקורות:
טעם מצוה או טעם מצה
א. הנה במשנה ובגמ’ דפסחים (קיט ע”ב) אי’, דאין מפטירין אחר פסח ומצה אפיקומן. ופירש רשב”ם (סד”ה כגון, וד”ה אין), דטעם איסור אכילה אחר הפסח ואחר כזית מצה שקודם ברהמ”ז, כדי “שלא יאבד ממנו טעם הפסח, [וכדי] שלא לשכוח טעמה [של המצה]”. וכ”כ התוס’ בפסחים (קכ ע”א, סד”ה מפטירין) לחד שיטה, לגבי איסור אכילה אחר פסח ומצה.
ב. והמעיין בד’ רשב”ם הנ”ל עיניו יחזו, דאחר שכתב הענין של טעם פסח בפיו, כתב עוד, דבעי’ אכילה דרך גדולה כדדרשי’ בסוטה (טו ע”א) מדכתיב “למשחה” – דהיינו לגדולה, כדרך אכילת המלכים, שאוכלין הבשר בסוף הסעודה על השבע. וצ”ב, אי תרי טעמי קאמר, או כחדא אינון, והא בהא תליא, וא”כ צ”ב מהו הטעם העיקרי, ומהו הפרי הנושר ממנו. [וראיתי שכבר נרגש בזה ב”דבר שמואל” על פסחים, דשמ”ה ע”ב].
ג. גם העירו האחרו’, דלפרשב”ם דמצה הנאכלת באחרונה היא כנגד המצה הנאכלת עם הק”פ, א”כ מה הענין שלא יאכלו אחריה, הלא כל הענין של “למשחה לגדולה” נאמר דוקא על הק”פ עצמו, ולא במצה הנאכלת עמו, וליכא למימר דהוקשה מצה לפסח, דהא דין “למשחה” הוא דין כללי בכל אכילת קדשים, והיקשא דמצה לפסח אינו אלא בענינים המיוחדים על ק”פ בדוקא. [ואין שום מקור בדין “למשחה” בפרטות על פסח].
ד. ומשמע מד’ רשב”ם להלן (קכ סע”א ד”ה ישנו), דהמצה הנאכלת עם הפסח, נטפלת היא לפסח ושם אחד להם, שכתב שם, דמצה בזה”ז הנאכלת באחרונה עבידא זכר לפסח וכו’. ע”ש. ועל כרחין ר”ל, דהמצה הנאכלת בזמן הבית עם הפסח, יש לה שם אחד עם הפסח, [ואע”פ דיי”ח באכילת הפסח גם אם אין לו מצה ומרור, כמבואר ברמב”ם (רפ”ח מק”פ), מ”מ כשנאכלים עם הפסח, שם אחד להם]. וכעי”ז ביאר בדבר שמואל אלעזרוב (פסחים קיט ע”ב), והביא שכן מבואר בד’ הרמב”ן במלחמות שם.
ה. והרמב”ן בזה לשיטתיה במלחמות (ספ”ח דסנהדרין) בענין השתחויית נעמן לע”ז, וכאשר ביאר דבריו מרנא הגר”ד קוק שליט”א בס’ “שי למורא” (עמ’ קעו). וע”ע לו בס’ בין הפרקים (עמ’ ה). ע”ש. וראה מה שכתבתי בענין זה במכתבי לידי”נ הרה”ג ר’ דוד ברדא שליט”א הנדפס בראש שו”ת “רביד הזהב” ח”ד, בענין מציצה במילה, אי יש בה גם מצוה, או דאין בה כ”א סייג לסכנתא, וכפשטות לשון הגמ’ בשבת (קלג ע”א). ואכמ”ל.
ו. והעולם נוקטים פלוגתא דקמאי בגדר מצות מצה דאפיקומן, דלד’ הרא”ש והר”ן בסוגיא שם, היא כנגד קרבן פסח עצמו, [וכ”מ ברמב”ם שיובא להלן]. ולדעת רש”י ורשב”ם (קיט סע”ב) היא כנגד המצה הנאכלת עם הפסח בכריכה (כשיטת הלל בפסחים קטו ע”א). אכן מצינו לרשב”ם (קכ סע”א) שכתב ג”כ, דהמצה הנאכלת באחרונה היא זכר לקרבן פסח עצמו הנאכל על השבע, ונתבאר בס”ד לעיל.
ז. ואמר רבינו שר התורה הגר”ד קוק שליט”א שיש לדון, האם הענין הוא לשמר את טעם המצה בפיו, או את טעם המצוה [שבמצה], ואי נימא שהענין הוא בשימור החומר של המצה, הלא הו”ל מין במינו, ואכן אין איסור בהמשך אכילת מצה של רשות, [ובאמת שכ”כ בשו”ע הגר”ז (ר”ס תעח), ע”ש], אבל אי בתר טעמא דמצוה אזלי’, א”כ כיון דכלתה מצותו לאחר שאכל כזית, כל מה שאוכל אח”כ בתורת אכילת רשות, הוי בכלל כל מידי דאכילה דאסירי.
והכריע הגרד”ק שליט”א, דכוונת חז”ל על טעם המופשט של מצוה אשר במצה, ולא לטעם הביולוגי, וכפי שיש להוכיח מדינא ד”בלע מצה יצא”, אע”פ שאין לו טעם טבעי כלל כמבואר ב”תורת חיים” (חולין קכ ע”א, ד”ה לחם), וע’ נובי”ק (יו”ד סי’ לה). ודו”ק. [ומה שאמר בזה הגרשז”א זיע”א בשיעורו, דיש איזה טעם גם בבולע, הוא דוחק], ועל כרחין שאמרו כן על ענין רוחני שישנו בחלק המצוה שבמצה.
ח. וז”ל הרמב”ם (פ”ח מחו”מ ה”ט) וז”ל, “ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפי’ כזית, ואינו טועם אחריו כלל, ובזה”ז אוכל כזית מצה, ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח, או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה“. ומשמע דר”ל, דבאכילה אחרת שאין מצוה, ממילא הו”ל הפסק טעם המצוה בפיו, וכדאסברא ניהלן מרנא שר התורה שליט”א. וא”כ לאחר האפיקומן אסור לאכול גם מצה. וכן משמע בפשיטות לשון הטוש”ע. וע’ ברא”ש (פ”י דפסחים סי’ לה). ודו”ק.
ט. והזכיר רבינו הגר”ד קוק שליט”א מה שסיפרו על קדושים אשר בארץ המה, [וכמדומה שאמרו כן על הגאון הנורא ר’ חיים מצאנז זיע”א], שהיו אומרים שטועמים באפיקומן את טעם הפסח. וגם מה שסיפרו רבים וטובים על סבא קדישא החפץ חיים זיע”א, שהיה לו בלימודו הנאה כהנאת המאכל ממש. וכתב לי ידי”נ הגרי”ד הופמן שליט”א שבספר “עקבי סופר” (עמ’ קנד, קנה) מביא, ששמע מדודו רבי יצחק לייב שרייבער משווייץ בן ה”דעת סופר”, ששמע מאדם מוסמך, שהגר”י בוקסבוים בעל “אור פני יהושע” אמר כי רבנו החתם סופר היה רגיל באכילת אפיקומן להפך המצה מיד ליד כמי שאוחז דבר חם כי הרגיש חמימות הצלי של הקרבן פסח.
ותמיד רגיל רבינו שליט”א לומר משמיה שהגרש”ז אוירבאך זיע”א שהיה אומר להם בישיבת “קול תורה”, ש”לאחר לימוד כדבעי, הסלט יותר טעים”… והקדושים הנ”ל היו לעילא ולעילא במדרגתם, שעצם הלימוד היה להם לאכילה ושתיה, וכן סיפורים ירננו על הגאון ר’ אליהו ראם זצוק”ל בתקופת הרעב, שהיה מנודד שינה מחמת רעבון, וקם ממטתו לאכול כמה דפי גמרא, ואז יכל לישן. והדברים נוראים. וכעי”ז ידוע שפי’ רבינו חיים בן עטאר זיע”א ב”אור החיים” על פסוק “לחם לא אכל ומים לא שתה”, דלכאו’ סגי למימר לא אכל ולא שתה, וביאר כי הפסוק לדקדק בא, דלחם ומים הוא דלא אכל ושתה, אבל אכל ושתה תורה. וביאור זה הוא על יסוד דרשת חז”ל בשבת (כב רע”א) על הפס’ “והבור ריק אין בו מים”, מים אין בו – אבל נחשים ועקרבים יש בו.
י. והראני רב אחאי הג’ המפורסם ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א שכדברי רבינו שליט”א כ”כ הגר”ז סורוצקין זצ”ל בס’ “אזנים לתורה” (ויקרא עמ’ ז) ובתוספת נופך, ושם מיירי בטעם שאין עכו”ם מביא לביהמ”ק כי אם עולות, וכמבואר במנחות (עג ע”א), וברמב”ם (פ”ג ממעה”ק ה”ג), ולחביבות דבריו אעתיקם כמות שהם, וז”ל, ונראה לי, שיהודי יודע איך להסב אל שלחן המלך, וכשהוא זוכה לאכול קדשים משלחן גבוה, הוא מרגיש בבשר ההוא טעם אחר לגמרי, טעם וריח גן עדן, המבריאים את נשמתו יותר מגופו. [וכעין ההיא דשבת (קיט ע”א) תבלין ושמו שבת].
הלא תראה, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שלא יאבד ממנו טעם הפסח, ומטעם זה אסור לאכול אחר בשר הפסח אפי’ בשר צלי, אע”פ שהטעם החומרי שבבשר האחרון – הלא יחזק את טעם בשר הפסח שאכל קודם, ולא יאבדו ממנו, אלא שיאבד ממנו הטעם הרוחני של בשר הפסח ע”י אכילת בשר חולין, הרי שיש טעם מיוחד לבשר קדשים והוא מרפא לנפש. אבל גוי אינו יודע מ”חכמות” כאלו, אצלו אכילה זו אכילה, והנאה לגוף לבדו בלתי שום חלק לנשמה, ולכן הוא לא נקרא אל שלחן המלך, ואין מקבלים ממנו אלא עולה כליל לה’, שבזה יש לו איזה מושג, ואולי יתקרבו עי”ז אל האמונה הטהורה, ואז יאכלו ג”כ מן הפסחים. עכ”ל.
קם מן השינה אי אכתי אסור באכילה
יא. ושאלתי מרבינו שליט”א, דלכאו’ לפי מהלך זה דטעם מופשט דמצוה בעינן, א”כ גם אם ישן לאחר סדר הפסח, ושוב קם ללימודו בעוד לילה, עדיין יהיה אסור באכילה, והשיבני רבינו שליט”א, דגם לטעם זה יש להתיר, כיון דשינה הוי היסח הדעת. וכל מה שאסרו היינו כל זמן שהוא ער וממשיך את מצב טעם המצה בלא היס”ד. ועיין חק יעקב ומקור חיים ושו”ע הרב (ר”ס תפא) לענין שתיית יין לאחר כוס רביעית – היכא דחטפתו שינה, דשפיר דמי. [וידועה בזה הוראת הגאון מטשכנוב זיע”א לענין שינה המפסקת בין אכילת בשר לחלב].
אכילה בכדי לדחות שינה
יב. עוד אמר לי רבינו שליט”א דהמספר ביציאת מצרים ונחלש, ויודע בעצמו שלא יחזיק הלאה אא”כ יאכל תמרים וכיו”ב, שיש להתיר אכילתו, וכאן כבר אין חשש לאיסור אכילת מחמת טעם מצה, כי מה טעם יש בזה ששומר טעם מצה ואזיל לישן. אכן, יש מקום למתעקש לומר, דכך היא מדת חכמים, ואמנם זה ברור שגדר “תחטפנו שינה” אינו שירדם על השלחן, אלא כל שהגיע לעייפות מרובה המצריכתו שינה. וכאשר הורו מרנן הגרי”ש אלישיב והגר”ח קניבסקי והגר”נ קרליץ זכר צדיקים לברכה, והו”ד בס’ “עומקה של הלכה” (להגר”י שטסמן שליט”א, פסחים קטז ע”ב), וע”ש שהביא מהגר”מ שטרנבוך שליט”א שכ’ דמי שנלחם עם עצמו ולא הולך לישן במצב כנ”ל, הוא מגרע במצות שמחת יו”ט.
יג. וכבר הרחבתי בענין זה בס”ד בקוטריסי “פטפטיא דאורייתא” (סי’ ג) הנדפס בסו”ס “החודש אשר בו ישועות מקיפות” (לאחי וראש הגרי”ח שליט”א, סי’ ג, עמ’ קנט והלאה) וע”ש מש”כ לדון בזה עפי”ד האבני נזר הידועים (או”ח סי’ שפא), והבאתי שכן עולה ומתבאר מד’ הגאון “יוסף עליכם” (אות שסד) אשר הובא בהגדש”פ “חיים לראש” (למהר”ח פאלאג’י, דיני צפון, דע”ז סע”א), ושכ”כ גם בספר “אשר לאברהם” למהר”א פונטרימולי (דט”ו ע”ב), ושאדרבה אם לאחר כמה שעות מרגיש רעב ואינו אוכל מידי להרגיע נפשו, יש בזה משום עינוי ביו”ט. ושכן מצא בכתבי הקדש של מר אביו הג’ מהר”ר חיים בנימין פונטרימולי זיע”א בעל “פתח הדביר“.
ושם במכתבי הנ”ל [ובתוספת כתוב’ה במקום אחר] צדדתי כן לדינא ע”פ כמה וכמה סברות מבוססות בס”ד, והבאתי שכן הסכים ידידינו מהרי”צ ברדא שליט”א [בעל “יצחק ירנן”], ורב אחאי הביא בשולי דברינו שם, שכן הראה פנים לסברא זו הגר”י ליברמן שליט”א [בעל “משנת יוסף”], ואני בעניי חששתי להורות למעשה, וששתי שיש לי עתה מסייע שיש בו ממש גדול העומד על גבן הוא ניהו מרנא ורבנא שר התורה הגר”ד קוק שליט”א.
בברכת פסח כשר ושמח
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם:
- שמיעת שירי קודש בשנת אבל ועוד..
- שתיית מיץ ענבים בתשעת הימים
- רבינו דוב קוק שליט”א גוזר על חתן שקיבל על עצמו עול תורה וקדושה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום