אפליקצית עץ חיים
קונטרס
פדית אותי ה’
דעת תורה ממרן הגר”ד קוק שליט”א
בסוגיית פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים
סוגיית “פדיון שבויים” מדוברת לאחרונה בכל העולם ובפרט בבתי המדרש, רבים וטובים שואלין ודורשין לדעת מה יעשה ישראל הלכה למעשה ע”פ דין התורה בדילמת שחרור מחבלים תמורת שחרור אזרחים יהודים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל צד מגייס להכרעתו לפי דעתו מערכות גדולות מתוך הסוגיות ושיטות ראשונים ואחרונים.
הללו אומרים, להמנע מעסקאות עם האויבים, ולהודפם עד הסוף, כי שחרור מחבלים בודאי יביא עלינו מכת הרג ושבי חדשה, ולכן שוא”ת עדיף, ובפרט בעת מלחמה, שההפוגה בהוצאת העסקה לפועל – מהווה נתינת כח לאויב.
והללו אומרים, הלא פקוח נפש של החטופים לפנינו, ואין לדון את המחבלים המשוחררים על שם סופם, ובפרט שאין ברור שיחזרו לסורם, ועכ”פ כעת סכנת השבויים חמורה יותר, ולכן יש לקדם את העסקה באופן מיידי לשחרור החטופים.
בענינים כגון אלו זקוקים אנו ביתר שאת לדעת תורה נקיה, ללא שום נגיעות, וללא תערובת “רגש” שאינו ע”פ תורה, כי כאשר מלחמת השכל והרגש אינה מנוצחת ע”י השכל התורני – שהוא הרגש האמתי, תוצאתה כשלון והרס חמור, ומטעם זה אמרו בירושלמי סוטה (פ”ג ה”ד) “ישרפו דברי תורה ולא ינתנו לנשים”.
לצערינו הרב, בדור האחרון שבו המלכות נהפכה למינות, יש “במה” ענקית לדעת פוליטיקאים משובשים שנחשבת בעיני קלי דעת מסויימים, והדברים מצוטטים ב”עיתונים חרדים”, וגם תבן גם מספוא “רב” עמנו, שיש להם “רבנים” המאששים את “הכרעותיהם”, ועלינו להזהר שלא נעוות את השכל הישר בהפנמת דעות כוזבות.
וכבר אמרו המבינים, שבסוגיות הללו אין לשמוע כלל לאישי ציבור פוליטיים שכל מגמתם לסדר ולקדם את עניניהם האישיים מול דעת הקהל, וגם אם אינם מודים בפיהם על זה, הלא בסתר לבם הם יודעים היטב שהגאוה והכסא עומדים מול עיניהם ותו לא, ובתת ההכרה, בודאי שהמניע הראשי בהכרעותיהם, מונהג על פי שיקולי “מה יגידו”, ו”איך נשרוד על כס הממשלה” וכן על זה הדרך.
ולכן אין לקבל מידע אלא מאנשי בטחון אובייקטיביים שהם יבואו ויפרסו השמלה כמות שהיא לפני גדולי ישראל [ולצערינו, בודדים הם], ומפיהם של גדולי ישראל מאורי הדור תצא ההוראה הלכה למעשה.
לצערינו הרב, דעת חכמי ישראל לא מגיעה אל שלחן ההכרעה של משובשי הממשלה, כי בעוה”ר המכריע בכל עניני המלחמות בישראל הוא גוי רשע שונא ישראל – ג’ו ביידן – נשיא ארה”ב, שמאיים באלגנטיות על אנשי הממשלה כאן, שאם לא יצייתו לבקשותיו, הוא יפסיק את משלוחי המנות המכובדים שלו ל”מדינ’ה” – של גיהנם.
ובס’ “בסערת אש” (עמ’ רלז) הובא מפי קדשו של מרן הגרא”מ שך זיע”א, שכשאמרו חז”ל שאסור להתייחד עם גוי מחשש שמא יהרוג את הישראל, כיוונו גם על נשיא ארה”ב… ואנן דסגינן בשלימותא, ומיתב יתבינן במתיבתא, מסקינן שמעתתא אליבא דהלכתא, מגו זיקוקי נורא דאורייתא, להגדיל תורה ולהאדירה.
א. בגיטין (מה ע”א) תנינן, אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם. רשב”ג אומר מפני תקנת השבויין. ובגמ’ איבעיא להו, האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דציבורא הוא, [שאין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו], או דילמא, משום דלא לגרבו ולייתו טפי, [שלא ימסרו עכו”ם נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי, מפני שמוכרין אותן ביוקר, ונפק”מ אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הציבור]. ת”ש, דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עביד, דלמא שלא ברצון חכמים עביד.
ב. ומבואר בגמ’, דהגם ששבי קשה מכולם כמ”ש בב”ב (ח ע”ב) “שבי כולהו איתנהו ביה”, וע”ש בפרש”י, וכ’ הרמב”ם (פ”ח ממתנו”ע ה”י), שהמעלים עיניו מלפדות את השבוי, עובר על עשה וכמה לאוין, ובתוכם “לא תעמוד על דם רעך”, מ”מ אין לתת לשבאים ממון עבור פדיון השבוי, כאשר הסכום שהם מבקשים הוא יותר משווי האדם השבוי. ושיעור “כדי דמיהן” היינו לפי ערך הנמכר בשוק, כמבואר ברש”י כתובות (נב ע”ב, ד”ה תרי), וכ”כ הריטב”א שם בשם הראב”ד, ועוד. ועמש”כ בשו”ת מהר”ם מלובלין (סי’ טו). ובפ”ת יו”ד (סי’ רנב סק”ה). והמאירי בגיטין (כב ע”ב, ד”ה נשבית) כתב, דהיינו לפי ענינם וכבודם של השבויים. וע’ שבט הלוי ח”ה (סי’ קלז).
ג. וכבר הפליאו בזה, הלא ידוע הדין שעל ל”ת יש לאדם לבזבז כל ממונו, וא”כ למה בנ”ד הגבילו רבותינו את קיום הלאו החמור של ל”ת על דם רעך, ואמרו שלא לפדות את השבוי ביותר מכדי דמיו. והגאון רח”א אייגש הי”ד בשו”ת “מרחשת” ח”א (סי’ מג אות י, דפ”ד רע”ג) כתב לבאר דבקושטא אם יש פקו”נ יש לפדות את השבוי בכל אשר יושת עליו. ולהלן יתבאר שאין הדבר מוסכם בראשונים. ולכן נראה שכאן באו חכמים בכח שנתנה להם תורה, ואמרו שאם נגרר אחריהם בכל סכום שירצו, אין לדבר סוף, ומצב שכזה עלול לגרום למצב של פקו”נ גדול פי כמה, ולכן הורו לנו לנקוט בשוא”ת בזמן של דרישה מופרזת מצד השבאים, ובזה נביא את הכלל להתרחק מסכנה בלתי נפסקת. ומרן הגרי”ש אלישיב זיע”א בהערות לגיטין (מה ע”א) כתב שזוהי תקנה מיוחדת בגלל כובד המשא לציבור.
ד. עוד מבואר בגמ’, שלהצד דהטעם משום דלא ליגרבו בהו, אפילו אם האב מבקש לפדות את בתו בסכום גדול יותר מכדי דמיה, הדבר אסור, ואע”פ שרחמי האב על הבן והבת אין להם סוף, וכמ”ש בסנהדרין (עב ריש ע”ב) שהבן הבא במחתרת על אביו מסוגל להורגו ואין לו דמים, אבל אב הבא במחתרת על הבן, לא מסוגל להורגו, משום דרחמי האב על הבן. ומ”מ חז”ל חשו לרחמים על כלל ישראל, שינזקו מרחמיו הפרטיים של אותו אב על בתו. ואמנם כתבו התוס’ שם (ד”ה דלא), דלגבי אשתו מותר לשחררה מכספו ביותר מכדי דמיה, כיון שהיא כגופו, ועל עצמו בודאי לא תקנו תקנה זו, ד”כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.
ה. ופסק הרמב”ם (פ”ח ממתנו”ע הי”ב) שאין לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהן, כדי שלא ירדפו האויבים להשיג עוד שבויים מישראל. והיינו כטעם דלא ליגרבו ולייתו. וכ’ הכס”מ שם, שכן דעת הרי”ף. וכן העלו לדינא הטור והשו”ע ביו”ד (סי’ רנב ס”ה). ופשטות הדברים היא, שאפי’ שיש סכנה כעת לשבויים, אין לנו לפדותם ביותר מכדי דמיהן, כי זו תקנת חז”ל בראות עיניהם הטהורות את סופה של עסקה, שאם יתנו להם יותר מדאי, יוסיפו לחטוף ולשבות, ואין לדבר סוף. וכן ביאר הרמב”ן בחידושיו לגיטין (מה ע”א). ע”ש. וכ”כ בשו”ת מהר”י וייל (סי’ קמח). ע”ש.
ו. אך רבינו מנחם המאירי בבית בחירתו לגיטין שם כתב, שאם יש סכנה לשבוי, יפדו אותו גם ביותר מכדי דמיו, וכדמוכח בגיטין (נח ע”א) שאמר רבי יהושע בן חנניה העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו, ופדאו בדמים הרבה, ואע”פ שפדאו ביותר מכדי דמיו, סכנה שאני, [וכ”כ התוס’ שם בתירוצא קמא, ואמנם הרמב”ן שם דחה מהלך זה, דמתני’ דאין פודין את השבויין מיירי נמי בסכנה שהרי כל שבוי בחזקת סכנה, והמאירי רימז לקושיא זו וכתב], וההיא דב”ב שאמרו “שבי קשה מכולן”, היינו דרך כלל, אבל שבי שעיקרו למטרת ממון אין בו חשש מיתה.
ז. והמאירי נדחק לומר כן, שהרי מתניתין דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן, סתמא היא, ובכל סוג של שבוי מיירי, ועל הקושיא מצד הנהגתו של ר’ יהושע בן חנניה, כבר תי’ התוס’ שם בתירוצא בתרא, דמופלג בחכמה שאני וכדאמר עליו מובטחני בו שיהיה מורה הוראות בישראל. ועוד כתבו התוס’ והרמב”ן (בדף מה ע”א) דבשעת חורבן הבית שכל ישראל היו בגלות, לא שייך טעמא דליגרבו בהו, כיון שכולם הלכו בשבי. וכן סתמות ד’ הרמב”ם והשו”ע דלא כהמאירי.
ח. וכ”פ בתשו’ מהר”ם לובלין שם, שאפי’ אם השבוי בסכנה, מ”מ לא יפדוהו ביותר מכדי דמיו, אא”כ מיירי בת”ח. והגרש”ה וואזנר בשו”ת שבט הלוי ח”ה (חיו”ד סי’ קלז אות ד) ביקש להכריע עפי”ד המאירי דפודין במקום סכנה, בהסתמך על המאירי שפסק כטעם דלא ליגרבו ועם כ”ז בחלקות ישית בין איכא סכנה לליכא סכנה. אך לא העיר מסתימת הרמב”ם והשו”ע ופירושו של הרמב”ן. אך יש לדעת שמהרש”ל ביש”ש (פ”ד דגיטין סי’ סו וסי’ עב) הכריע, שאם יש סכנה יפדו ביותר מדמיהן, ושכן נהגו ישראל. וכעת אכמ”ל בדבריו.
ט. ובתשו’ מהר”ם מלובלין שם כתב, שלא מצינו מאן דמסכים להוציא שבוי ביותר מכדי דמיו אם יש לו סכנה. והגר”ש קיידנובר הפליא עליו, שמפורש בתוס’ שם לחד תירוצא, שאם יש סכנה פודין את השבוי ביותר מכדי דמיו, ובזה ביארו הא דפדה ריב”ח את הנער. והו”ד ב”בית הלל” יו”ד (שם סק”ב). ונראה שמהר”ם מלובלין הבין דתירוצא קמא של התוס’ כונתו שיש סכנה לכלל ישראל אם לא יפדו את השבוי שבידם, וכעין התי’ שכתבו לעיל מיניה (מה ע”א) דשעת חורבן שאני, שכולם בסכנת שבי ואין שייך טעמא דליגרבו. וע’ מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי’ קי שלהי אות ג). ומרנא שליט”א אמר לי, שאין זה נראה אמת. וגם מדציינו התוס’ לסוגיא דמוכר עצמו לעכו”ם דאמרי’ בגמ’ (מז רע”א) כ”ש הכא דאיכא קטלא, משמע שהסכנה על השבוי עצמו. וי”ל.
י. ובשו”ת “כנסת יחזקאל” (סי’ לח) כתב, דכל מה שמבואר בתוס’ בתירוצא קמא, שאם יש סכנה לשבוי אזי פודין אותו גם ביותר מכדי דמיו, היינו רק לפום טעמא דדוחקא דציבורא, אבל לטעם דלא ליגרבו שנפסק לדינא ברמב”ם ובשו”ע, הלא אדרבה, משום פקו”נ יש שלא לפדותו, שהרי מפני זה יקחו לשבי עוד ועוד, וכללא הוא “משביעו רעב”, ועי”ז יכניסו לסכנה רבים מקהל ישראל. וע”ש שבזה כתב לקיים את דברי מהר”ם לובלין. ע”ש. והו”ד בפ”ת (שם סק”ד). אבל בד’ התוס’ שנכתבו בסתמא לפרש את הסוגיא, אין שום משמעות שכתבו דבריהם רק לפום טעמא דדוחקא דציבורא.
יא. ומרנא שליט”א אמר דבר חדש בביאור תירוצא קמא של התוס’, דמאחר והיה הנער יפה תאר ויפה מראה וקווצותיו סדורות לו תלתלים כתיאור הגמ’ שם, א”כ גם בלאו המצב הנוכחי של השבי, הרי הוא מסוכן ע”י בעלי תאוות משכב זכר, ולא תורת “שבוי” שבו מביאתו לידי סכנה, כי השבי אינו אלא “עיתוי” על גביו, ועצם היותו יפה תאר מגדירו במצב סכנה, וכידוע שבעלי עבירה הורגין ג”כ, כדי להורות שכל עצמו של הנער לא נועד אלא להפיק תאוותם ואין בו דבר אחר, וכההוא שעשה מעשה באווז ואח”כ צלאו ואכלו, [וזה כל מהותו של היטלר ימש”ו], שלכן יש לדאוג לפדותו בלא”ה מיניה וביה דביה [לשונו הטהור של מרנא שליט”א]. וא”כ אין מקור מד’ התוס’ לסכנה של שבי גופיה.
יב. עלה בידינו, שנחלקו הקדמונים בפקו”נ של השבוי אם יפדוהו ביותר מדמיו. וכל ההגבלות שלא לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו, לא שייכים כלפי השבוי עצמו, ולכן אם השבוי בעל ממון ויש בידו ליתן סכום עצום כבקשת השבאים, אכן שרי ליה לפדות א”ע בכל אשר יושת עליו. וכ”פ בשו”ע יו”ד (סי’ רנב ס”ד). ונפק”מ גם למש”כ במשנה שאסור להבריח שבויים, מחמת החשש שמא השבאים יעמיקו את צרת וסכנת השבויים הנותרים [או העתידיים], דזה לא נאמר כלפי האדם עצמו, והשבוי עצמו הנמצא בתוככי השבי יכול לעשות כל טצדקי דאית ליה להבריח עצמו, וכמ”ש בגיטין שם “עיליש ברח”. וכ”כ בשו”ת חות יאיר (סי’ ריג) והו”ד בפ”ת (שם סק”ו), ושאפי’ מידת חסידות ליכא להמנע מזה. וע”ע להפר”ח ב”מים חיים” על הר”מ שם. אכן כל זה מיירי אך ורק בפדיון ע”י ממון רב.
יג. הן אמת שבשחרור גויי הארצות ממאסר, לא שייך לדון בצד הממוני של “יותר מכדי דמיהן”, שהרי זה ברור שגם רבבות גויים לא באים ביחס עם דרגת נפש ישראלי אחד, וכידוע מש”כ בספרים בטענת “רוב” של גוים נגד עם ישראל, ועל זה נאמר בתורה “לא מרובכם” וכו’, [וכבר אמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, שיותר ויותר יש להזדעזע כאשר יהודי אחד מת בפיגוע ע”י בן עוולה, מאשר 50 אלף טורקים שמתו לאחרונה באסון רעידות האדמה באנטיכיא אשר בטורקיה]. ומאידך גיסא, אם בממון לא התירו חז”ל להוציא יותר מכדי דמיהן, ק”ו שאין היתר לשחרר רוצחים ארורים. דמאי חזית לרחם על הצלת נפשו של השבוי, הלא בהוציאך את המרצחים לעולם, אתה מייצר סכנה חדשה פי כמה וכמה.
יד. והגאון ר’ אשר וייס שליט”א שונ’ה לטעון, שהסוגיא דגיטין לא שייכא בזמנינו, כי בזמן חז”ל מיירי שחפשו ממון בלבד, לא כן השתא, שאין הבדל כמה מחבלים משחררים בעסקה, כי גם אם נשחרר להם 300 או 1000 הם ימשיכו לחטוף יהודים באותה מדה, ומנא לן לקבוע שבעבור שחרור 1000 הם ישתדלו לחטוף יותר. ע”כ. ומלבד מה שיש לטעון ע”ז מצד המציאות, שבריבוי חטופים יש לגיטימציה להגבהת מחיר המחבלים המשוחררים, עוד יש להוסיף, שאלו דברים שאין להם שיעור, כי כמה רובדים יש בעסקאות הללו, מלבד הגירוי לחטוף, כי בהרבות המספר בשחרור מחבלים, המציאות היא שיש סכנה גדולה בעולם יותר, ובפרט שכל אחד מן המחבלים היוצאים מעודד עוד ועוד מן המתלבטים אם להכניס עצמו למערכת הרצח והטרור, וככל שרואה משוחררים יותר, גובר בעיניו הסיכוי לשרוד לטובה גם לאחר פעולת הטרור הארורה שלו.
טו. עוד טען הגר”א וייס שליט”א בשיעורו, שאם אנו מדמין סוגיית שחרור מחבלים תמורת חטופים לסוגיא הכללית של פדיון שבויין ביותר מכדי דמיהן, א”כ נימא ג”כ שאסור לעשות פעולות לשחרר שבויים מן המיצר, וכמבואר במשנה שם שיש חשש מחמת פעולה זאת שנגרום צער נורא לשאר שבויים הנותרים או העתידים להשבות. וזו לא שמענו. ע”כ. ולא הבנתי מאי קאמר, דמה הועיל במה שחילק בין זמן השבי של חז”ל לזמנינו, הלא הסברא באיסור הברחת שבויים במקומה היא עומדת. ועל כרחין לומר חילוק אחר, דהמשנה מיירי בהברחת שבוי בתורת “הברחה”, אבל השתא כשבאים להוציא שבויים מן השבי, אנו באים עליהם בתורת “מלחמה”, ולא בזה דברה המשנה. וממוצא הדברים הללו י”ל גם עמש”כ בשו”ת מנחת יצחק וייס (ליקוטי תשובות סי’ קי אות ד).
טז. ובכלל יש לדון, דכל מה שאמרו שאסור להבריח שבויין, היינו היכא שיש אפשרות להצילן בכדי דמיהן, שבזה אמרו רבותינו שלא לעשות “ערמה” [כלשון המאירי שם], אבל אם הם מבקשים יותר מכדי דמיהן, מאן יימר דבכה”ג אסור להבריח שבויים. ומעתה בנ”ד להצד דשרי להבריח היכא דמבקשים יותר מכדי דמיהן, פשיטא וברירא שאין לנו לשחרר מחבלים פושעים אם יש בידינו להבריח את השבויים בדרכא אחרינא, שהרי אין לך “יותר מכדי דמיהן” גרוע ממחיר זה שמבקשים לשחרר מחבלים, וכל בר בי רב מבין היטב, שמחיר הסכנה הנורא שיש בשחרור הנמרים הארורים הללו ממכלאותם, שווה פי כמה וכמה ממחירם של רבבות עבדים הנמכרים בשוק.
מבצע יהונתן
יז. ועובדא הוה לפני קרוב ל-50 שנה, ביום כ”ט סיון תשל”ו, שנחטף מטוס בידי ארבעה מחבלים ארורים [2 גרמנים ו-2 פלסטינאים, חברי החזית העממית לשחרור פלאסטין] כשהיה בדרכו מפריז לישראל, והונחת באוגנדה, ושם קבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה העויינים את ישראל, ושחררו את כל הגויים שהיו במטוס, והשאירו 105 יהודים כבני ערובה, ולאחר זמן קצר שונאי ישראל המשותפים הציבו אולטימטום, שאם ישראל לא ישחררו תוך 48 שעות [יום חמישי] 40 מחבלים הכלואים בישראל, ועוד 13 מחבלים הכלואים בשוייץ גרמניה וצרפת, הם יפגעו למות בבני הערובה שבידיהם, בתאריך ג’ תמוז בשעה 2 אחר הצהרים, והני רשיעי גזימי ועבדי, ודנו חכמי ישראל האם לשחרר את המחבלים או לא.
יח. וגאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בשו”ת יבי”א ח”י (חו”מ סי’ ו) כתב מערכה עצומה על סוגיא זו, וכתב בתו”ד (באות ד), דכיון שאין אנו עושים פעולת רצח או מעשה אכזרי בפועל בשחרור המחבלים, [ע’ ספ”ח דתרומות, וירושלמי שם, ותוספתא (שם פ”ז הכ”ג), ורמב”ם (פ”ה מיסוה”ת ה”ה). ואכ”מ], וגם לא ברירא שהמחבלים יחזרו לסורם, שהרי סבלו בהיותם בבית הכלא הישראלי על מזימות הרשע שלהם, א”כ הו”ל ככל ספק וודאי, שאין ספק מוציא מידי ודאי. והרחיב למאד (אות ה – יד) בשאלה הידועה אם יכניס אדם את עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, וסיים (אות טו), שעכ”פ עלינו לחוש לסכנה המיידית של מאת החטופים שלהט החרב מתנופפת על ראשם ע”י המחבלים הארורים, וסכנת המחבלים אינה אלא לאחר זמן, וכעין ד’ הנובי”ת (חיו”ד סי’ רי). עכת”ד גאון עזינו זיע”א.
יט. ומרן הגרי”י קניבסקי – הסטייפלר זיע”א סיפר, שהציעו לו שהוא ומרן הרב שך ילכו לראש הממשלה דאז, וישכנעו אותו לשחרר את המחבלים כדי להוציא ממסגר המות את חטופי אוגנדה, והרב שך לא אבה ללכת. [ולא כתב נימוקו. וע’ “יוסף דעת”, (ליס, עמ’ כח כט), ובכתבי ר”י “איתרי” הגר”מ אליפנט זצ”ל]. ואמר הסטייפלר, שיש כאן צדדים לכאן ולכאן, ולענין מעשה דעתו היתה שיש לשחרר אותם מפני שהם במצב של פקו”נ. [ותורף הדברים שם כעין תו”ד מרנא היבי”א זיע”א]. ולא הזכיר הסטייפלר כלל לחשש שהמחבלים יבצעו שוב פעולות טרור. אא”כ יש לממשלה סיבה שלא להכנע לעסקא זו. וכמובא כ”ז בס’ “ארחות רבינו” ח”א (עמ’ שסז). ע”ש. וראה ס’ “מנשרים קלו” שהביא כל הסיפור עם דברי גדולי ישראל בהאי פרשתא.
כ. והדברים הללו נשארו בגדר “היסטוריה” בלבד, ונכתבו לשעתם ולא לעתיד לבא, כי בעשרות שנים האחרונות כבר הוכיחו הישמעאלים לכל העולם שהריגת יהודים היא אומנותם, כישמעאל אשר “ידו בכל”, ואין אפילו צל של ספק כלל ועיקר כי זו מצותם ואמונתם, וכן העירו בזה גדולים וטובים, וכל בר בי רב דחד יומא מבין היטב את גודל הסכנה שנקפת לעם ישראל בשחרור הארורים הללו. ובס’ “שיח יצחק” (גיטין מה ע”א) כ’ בשם הג”ר עזרא בצרי שליט”א, שאין הדברים הכתובים ביבי”א קשורים אל המציאות הנוכחית, וממילא אין לעשות עסקאות על סמך תשובה זו. ע”ש. וע”ע בשו”ת בני בנים ח”א (סי’ מג). ובשו”ת דבר יהושע ח”ה (סי’ טו – יז). ובמה שהרחיב בסוגיא זו מפי סו”ס בס’ “מנשרים קלו”. ע”ש.
עסקת “גלעד שליט”
כא. וע”כ כאשר באה “עסקת שליט” הידועה על שלחן הדיונים, רבים וטובים התנגדו לה מכל וכל, כיון שבקשו תמורתו מעל אלף מחבלים, ובראשם רב המרצחים יחיא סינוואר ימש”ו, שהוא ה”מח של המחבלים”, [והוא המוציא לפועל של מאורעות שמחת תורה תשפ”ד, ועתה מחפשים אחריו להורגו, לאחר ששחררוהו וקבלוהו בני ישמעאל בתופים ובמחולות, וגם דאגו לו לניתוח מורכב בראשו להסיר את הסרטן הראוי לו].
כב. ובזמנו כאשר בקשו את חוות דעתו של מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א על “עסקת שליט”, היה בימי זקנתו המופלגת ומיאן להביע דעתו. ופורסם בזמנו שמרן הגרע”י זיע”א אמר שהעסקה הזאת טובה, [ומתועד שאומר כך בהדיא לראה”מ ב”נ לאחר מעשה], ושחררו מעל אלף מחבלים, ובתוכם היה גם נבל שזמם לקפח את חייו של הגרע”י עצמו. ובתקופה האחרונה רבים שואלים איך הסכים הגרע”י לעסקה הזאת, וגם שואלים הלכ’ו היכן התשובה המנומקת מהפן ההלכתי שבה יגלה לנו הרב זיע”א את סיבת עמדתו להסכים לענין שכזה.
כג. והאמת היא, שהגרע”י זיע”א חשש מאד לתמוך בדבר, הן מצד המספר הפרוע של המחבלים המיועדים לשחרור, והן מצד הסכנה הנוראה שבשחרורם כי כולם מגואלים בדם קדושי ישראל השפוך כמים, וגם כמה ממקורביו החשובים [כגון יר”ה מר א”י הי”ו] חששו מן העסקה המבישה הזאת, אלא שראש השב”כ דאז [יורם כהן] אמר [שיקר והטעה] להגרע”י, שיש לנו שליטה עליהם גם כשיצאו מכתלי בית הכלא, ושאין לחוש כ”כ לפקו”נ וכו’. ואז הסכים הגרע”י לתמוך בדבר, ולא כתב שום “פסק הלכתי” בענין זה, מלבד כמה מילים שכתב בהקדשה על ספר תהלים עבור החייל המשוחרר.
כד. ובנו חביבו ואהובו של הגרע”י זיע”א, הוא ניהו ראש ישיבת “מאור ישראל” הרה”ג ר’ משה יוסף שליט”א, השיבני ג”כ [ע”י ציר נאמן רי”מ הכהן שליט”א], שאביו לא כתב בזמנו שום פסק הלכתי לבאר את עמדתו בענין זה, רק שמע דברי המומחים הבטחוניים, ולבסוף הורה גבר שהדבר יכול להעשות. והוסיף הגר”מ יוסף שליט”א, שגם אם אביו היה מתנגד לעסקה, היא היתה יוצאת לפועל, כי ההוראה נתנה מאמריקא [אומה ריקה] שישראל לצערינו משועבדים לה כמעט בכל, ואז היה נשיא ארה”ב, המוכתר כגדול שונאי ישראל מבין נשיאי ארב”ה לדורותיהם, וזה שמו “ברק אובמה“, ושמו קא גרים, שיש ספק אם הוא בכלל איש א’ו בהמ’ה שהבריק’ה. [ולא באו בזמנו אנשי ממשלת ישראל אלא לקבל לגיטמציה למעשיהם, כנראה משום שרבנים מסויימים כתבו שאסור לעשות העסקה, והיה חשוב לאנשי הממשל לקבל גיבוי מדמות תורנית מוסמכת ומקובלת].
כל מחבל מבקש לרצוח
כה. והנה המחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות מבית הכלא, ישבו בכלא על שפיכות דמים שעשו, ובעסקה הנוכחית הקפידו לפרסם ששחררו רק את אלא שאין להם “דם על הידים”, והיינו שזממו לשפוך דם – ולא עלתה בידם, ופטומי מילי בעלמא נינהו, שהרי פצעו בני אדם והביאום למצב אנוש וכיו”ב, ומלבד מה שאמרו חז”ל בירושלמי (ריש פאה) שבגויים מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ובפרט בארורים הללו שמעשיהם מוכיחים כמליון עדים. וכמה בכה וזעק גאון עזינו הגרע”י זיע”א בתקופת ממשלת שרון על תכנית ההתנקות, ועיקר זעקתו היתה, שככל שנסכם להם להתקרב אלינו, הם יאמרו “ידינו רמה”, ויתקרבו עוד ועוד עם הטילים שלהם, והסכנה הולכת וגוברת שבעתיים. וראה עוד לשונו הטהור בסו”ס חזו”ע שבת ח”ו, וחזו”ע תרו”מ (עמ’ מ). ע”ש.
דין מחבל ששוחרר
כו. ויש לחקור, אם אדם רואה את המשוחררים הללו בעסקת החטופים מסתובבים בשכונת יהודים, ולא ניכר עליהם כלל שבאים להרוג, לא בקול צעקה ולא בקול דממה דקה, ויש צד שבאמת הישמעאלי הזה מתהלך לתומו ולא בא להרוג, אך יש גם צד [קטן או גדול] שיפעל פעולת איבה, דסירכיה נקיט ואזיל וחזקתו מוכחת עליו, והשאלה היא, האם יש להרגם בלי אומר ודברים, או שיש להמתין עד שיראו איזה ענין פלילי בהתנהגותם, כי לפעמים “פרי ההמתנה – חרטה”.
כז. וברור אצלי, שמצוה להשמיד ולהרג ולאבד אותם מיד, כי חזקתם מרצחים, וק”ו אם מסתובבים בינינו, וכן אמר לי מר אבי ממצדיקי הרבים ר’ מרדכי שליט”א משמיה דגברא רבה אלוף נעורינו הג”ר יעקב יוסף זצ”ל. [ואמר עוד דברים יותר חריפים ממה שכתוב כאן, ועוד חזון למועד בל”נ, כי אין הזמן גרמא לפתוח כל הענינים בזה]. וכשאמרתי דברים אלו בפני מרנא אור העולם שליט”א הנהן לי בראשו לאות הסכמה.
הריגת אסיר בטחוני בשבת
כח. ואפי’ אם ראו את הכלב [המחבל] המשוחרר ביום שבת קדש, מסתברא טובא דמצוה להורגו, כיון שנוטה לודאי שיביאו את היהודים למצב של פקו”נ, ולא יהא אלא “ספיקא” ואפי’ בתורת “מיעוטא”, הלא בפקו”נ חיישינן למיעוטא כמבואר בסוגיא דשלהי יומא ובכל הפוסקים. וא”כ אחרי שנחליט שהמצאותם בינינו מוגדרת פקו”נ שבגין כך מצוה להרגם אפי’ בשבת, איך נעשה צחוק מעצמינו לומר שאין איסור לשחררם, בתואנה שעי”ז נוכל לשחרר שבויים המצויים בסכנה, ובפרט שהם מסתובבים בסמוך ליישובי ישראל.
מחבל משוחרר – נחש בא”י
כט. ומרנא הגר”ד קוק שליט”א אמר לי, שהדבר ברור שיש להרוג מחבל שהשתחרר מבית הכלא בעסקאות החטופים, כי מחבלים הללו בכלל מ”ש בפרק כל כתבי (קכא ע”ב) חמשה נהרגין בשבת ואלו הן, זבוב שבארץ מצרים וכו’ ונחש שבא”י וכלב שוטה בכל מקום, ואוקימנא בגמ’ דאליבא דר”ש דמלאכה שאצל”ג פטור עליה, הורגן בכל מצב, ולר”י מיירי ברודפין אחריו. וראה בשו”ע (סי’ שטז ס”י). וגם אם יאמר בעל רוה”ק שיודע בבירור שאין למשוחרר הזה רצון להרוג בשבת, מ”מ מצוה להורגו מיד, והזריז הרי זה משובח.
חילול שבת לצרכי מבצע צבאי
ל. צא וראה בתשו’ יבי”א (שם אות כג), שדן על מה שעשתה הממשלה ע”ד עצמה במבצע יהונתן הנ”ל, ששלחו 4 מטוסים מאיזור סיני עם חיילים ורופאים, כדי להלחם בחוטפים ובצבא אוגנדה, ולשחרר את חטופי ישראל, והכל היה כרוך בחילול שבת גדול, [וידוע שנסעו טרם הוחלט בממשלה על קיום המבצע, וסוכם שאם לא יאושר המבצע יחזרו על פניהם לישראל], וכתב הגרע”י שעשו כדין, בהיות שהדבר היה דחוף להצילם שעה אחת קודם, בטרם יפוג האולטימטום [שנדחה ליום ראשון], ואין לומר, הרי יש בידינו לשחרר את 40 המחבלים, ובכך נציל את כל החטופים בלי שום סכנה ושום חילול שבת, כי הרי גם בזה יש סכנה לעתיד, הן ע”י שחרור המחבלים הארורים – שהם מסוכנים לישראל, והן שע”י שישיגו את מבוקשם, יש לחוש פן יאמרו ידינו רמה, וימסרו עצמם לחטוף מטוסים נוספים על נוסעיהם היהודים, ויבואו בדרישות מופרזות כהנה וכהנה, עד שיגיע הדבר לסכנה ממשית. עכ”ד.
לא. והדברים נראים כעין סתירה בד’ היבי”א מיניה וביה, כי מחד גיסא מאפשר את עסקת שחרור החטופים בתואנה שהחטופים בסכנה ודאית, והמחבלים שישוחררו לא ברירא לן שיעשו סכנות בצאתם מן הכלא, ומאידך כותב שיש היתר לחלל שבת בחילול המוני בכדי להפר את עסקת השחרור, ולחלץ את כל השבויים ע”י מלחמה קשה [שגם בה יהיו קרבות שיספגו קרבנות, ואין אתנו יודע עד כמה], מכיון ששחרור המחבלים מהווה סכנה לישראל. ויתכן דס”ל דלגבי חילול שבת שאפי’ ספק פקו”נ דוחה שבת, אה”נ שיש להתיר לחלל כדי להשבית אויב עתידי, אבל כשמדובר על הצלת שבוי מול שחרור, בזה אכתי חל הכלל שאין ספק מוציא מידי ודאי. וצע”ע. ועכ”פ חזינן היטב שדבר מוסכם הוא ששחרור מחבל להלך בחוצות קריה, יש בו סכנה.
חשוד כמחבל – מה דינו
לב. ויתירה מזאת כתב הגר”י לורנץ שליט”א בס’ “משנת פיקוח נפש” (סי’ מט), שאם רואה אדם ישמעאלי ברחוב [שאינו ממשוחררי הכלא שחזקתם רוצחים], והוא חשוד בעיניו כמחבל, יהרגנו מיד, כי עד שישאל ויברר, יוכל לבא הענין לידי פקו”נ, והגם דבעלמא אין להשחית גוי מן העולם, מ”מ ספק פקו”נ דישראל דוחה לאיסור של הריגת גוי. עוד כתב במשנת פקו”נ שם, שאם יש צד שהחשוד הנ”ל הוא יהודי, א”כ הוי “ספק רודף” שלא בפשיעתו, שבזה אסור להורגו, אא”כ יש נטיה שהוא מן המרצחים. ע”ש דבריו. וטפי הול”ל שבכה”ג יפצענו באופן שלא תהיה תקומה למחשבתו על צד שהוא מחבל. וכעי”ז הורה הגרי”ש אלישיב זיע”א, והביא דבריו ידידי הגר”י שרגא שליט”א בשו”ת תורת העובר (סי’ ה, עמ’ תשי). ע”ש. וע”ע בס’ “אדם ומלואו” (פ”ד סל”ז).
איסור הריגת גוי בשבת
לג. ובעיקר הענין הנ”ל של הריגת ישמעאלי [בעל עבר פלילי] בשבת, י”ל דאין בזה איסור תורה של מלאכת “נטילת נשמה”, שהרי אינו צריך לו כלל – לא בחייו ולא במותו, וא”כ הוי בכלל כל המקלקלין דפטורין. ומ”ש בסנהדרין (לה ע”ב) שאסור לבית דין להרוג חייבי מיתות בשבת, וילפי’ לה מדכתיב “בכל משבתיכם” לרבות בי”ד, אע”פ שלכאו’ הו”ל מקלקל שאין בו איסור תורה, כבר כ’ המשל”מ (פכ”ד משבת ה”ז), דשאני התם שיש ע”י מיתת בי”ד תיקון לגברא. והיינו דשאני חייבי מיתות בי”ד שיש עליהם פסק בי”ד, משא”כ מחבל שדמו הפקר. וכעין הריגת בא במחתרת בשבת. וראה מש”כ בהרחבה הגר”ש רוזובסקי בחידושיו לסנהדרין (סי’ טו) בביאור דעת הרמב”ם בזה. ודו”ק.
לד. ועמש”כ הגר”י רוזין זיע”א ב”מכתבי תורה” (קאלינא, סו”ס קעה) שגואל הדם אינו יכול להרוג הרוצח בשבת. וכן ביאר היטב הגרי”ג אדלשטיין זצ”ל בשיעוריו לסנהדרין (עג ע”א, עמ’ שנו). ע”ש. ונפק”מ לבועל ארמית אי שרי לקנאים להורגו בשבת, ועמש”כ בכיו”ב ב”פנים יפות” (פ’ בלק, כה, ז). ובס’ מנחה חדשה (מצוה קיד אות ג). וראה מש”כ לפלפל בזה הגר”א גניחובסקי בס’ “תאיר נרי” (סי’ קיח אות ה, וסי’ קכד שלהי אות ה, וסי’ קנה אות ז). וע”ע בס’ רנת יצחק סורוצקין (ס”פ מסעי). וע”ש במל”מ שנסתפק בדין רודף אחר נערה המאורסה בשבת. ובברכ”י (או”ח סי’ שלט) כתב שיש להורגו. ועמש”כ ידי”נ הג”ר ישראל רוט שליט”א בס’ עיר מקלט (פ”ה מרוצח ס”ק קט) בענין יציאת גואה”ד חוץ לתחום בשבת. וראה מש”כ באריכות רבה ידידינו הגר”מ גבאי שליט”א בשו”ת בית מתתיהו ח”א (סי’ טו).
לה. עתה נחזור למצב שלנו, שהאויבים מבקשים לשחרר 3 מחבלים בעד כל שבוי הנמצא אצלם, והדבר ברור שיש סכנת נפשות, וכבר ידוע שהרגו שם כמה וכמה באכזריות, ודאגו לפרסם שהשבויים מתים מחמת הפצצותיהם של ישראל בשטח עזה. ומאידך גיסא גלוי וידוע לנו שאויבינו פלילים וכל משוחרר חזקתו רוצח שוב, ובימים אלו ממש תוך כדי הפסקת האש המגוחכת שלהם, נהרג דיין בדרכו לבית הדין [הג”ר אלימלך וסרמן הי”ד] וחבירו נפצע באורח קשה, בידי מרצחים ששוחררו בעסקת שליט, ושמעתי ממרנא הגר”ד קוק שליט”א שלדעתו שחרור 1000 מחבלים כגון מה שעשו אצל גלעד שליט אינו בא בחשבון, גם כשכרוך בזה הוצאת חייל מן השבי.
לו. וגם השתא שפרסמו שיש להוציא חטופים בכל מחיר, ולנצל את ההזדמנות לעסקה עמהם, במחיר של שחרור 3 מחבלים בלי דם על הידים… [היינו דם כפול, גם מה שניסו ולא הצליחו להרוג, אך השאירו יהודים פצועים ואנושים, וגם מה שירצחו בהמשך לכשישתחררו], אמר מרנא שליט”א שיש לדון טובא בזה, דאם כי ליכא סכנה ממשית קמן בשחרור המחבלים, אבל סופם ידוע, וציין מרנא שליט”א לסנהדרין (עז סע”א) בדין מתחיל הבלא בשעתיה וכו’. ע”ש. והכלל הגדול הוא, דכל שיש לנו סטטיסטיקה ברורה שישובו הנבילות לפעילות הטרור, הרי שלא הרווחנו כלום בקידום עסקאות מסוג מביש שכזה.
חיילים בשבי – אנחנו בשבי
לז. אלא שהדגיש מרנא ורבנא הגר”ד קוק שליט”א, כי לכל לראש יש לדעת, שהחיילים החטופים דינם שונה מכולם, כי אין דומה חטוף שבאו עליו השבאים לתוך ביתו או שתפסוהו מהלך ברחוב, לחיילים שלנו שנחטפו בגין שהסתובבו בערי הספר ונצבו במוצבי השמירה על הגדר למענינו, ולא יתכן לשלוח אנשים לתופת ולעזבם לאחר שנחטפו, והמצאות החיילים שם היא ממש כאילו אנו יושבים במנהרות החמאס עם החוטפים האכזרים, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וזה עדיף ממש”כ התוס’ לגבי שחרור אשתו של אדם, שלכן מוטל על כל יושבי א”י לעשות הכל כדי לשחרר את החיילים הללו. ואמר לי מרנא שליט”א שלא צריך למצוא סברא זו כתובה עלי ספר, כי היא כתובה על לוח הלב היהודי. וכ”כ הגר”ש ישראלי זצ”ל בשו”ת חוות בנימין (סי’ טז).
לח. וכעי”ז מבואר בד’ הגאון ר”א מלובלין בתשו’ יד אליהו (סי’ מג, דמ”ט ע”א) שההיתר המבואר בראשו’ לפדות ת”ח גם ביותר מכדי דמיו, משום דכאשר ת”ח נמצא בשבי, הו”ל כאילו כל הקהילה בשבי, וכשם שמותר לכל אדם לפדות את עצמו ביותר מכדי דמיו, ה”ה בכגון דא שהת”ח מצוי בשבי דכולם תלויים בו, [ולשונו שם “גופו של רבו עדיף טפי מגופו”]. וע”ע בס’ אהבת חסד ח”ב (פ”ו נתיב החסד אות יד). דון מינה ואוקי באתרין, דכיון שהוא ידא אריכתא שלנו, והלך בעבורינו, ששלחנוהו להשבית איוב ומתנקם, בודאי שעלינו להרגיש כאילו אנו נתונים כעת בשבי ומצוק. [וידי”נ הג”ר ישי שרגא שליט”א הביא מקור לסברת רבינו שליט”א, מהמבואר באחרו’ שהשולח שליח למטרה מסויימת ומת השליח בדרכו, שצריך המשלח כפרה, דסו”ס עתוי המות הגיע בשליחותא דיליה. וציין עוד לד’ הב”י בחו”מ (סו”ס קפח) וסמ”ע שם].
חיזוק המוראל של הלוחמים
טל. ויש שכתבו סברא נוספת בענין הנחיצות להוציא את החיילים מן השבי גם ביותר מכדי דמיהן, כי בפעולת השחרור שלהם אנו גורמים לחיזוק המוראל של היוצאים לצבא, ואם ידעו יוצאי הצבא שבאם יפלו בשבי לא יעשו מאמץ מועדף בכדי לשחררם, יתכן שהדבר יתן מורך בלבבם, ובגין כך לא יתגייסו בעת מלחמות שיש בהם נחיצות של פקו”נ ממש. אכן יש מקום לשמוע היתר לפדותם ביותר מכדי דמיהן ע”פ סברא זו, אך להתיר עפי”ז לשחרר רוצחים, אין דבר זה מוכרע כ”כ, כי ישנם וישנם חיילים ההולכים ע”ד לחרף נפשם וגם אם ילקחו בשבי, רצונם שלא יוציאו רוצחים בשביל לשחררם.
הצלת מחללי שבת בפהרסיא
מ. ובר מן דין, יש לדעת, שכאשר מדובר בחטופים שהם מחללי שבת בפהרסיא, [ונוסף גם הוא שמדברים בעד מחבלים ומאדירים את שמם של שונאי ישראל, ומשתדלים ככל שביכלתם לעקור כל סממן של קדושה], הרי שעליהם חל הכלל ההלכתי “מורידין ולא מעלין” כדין כל עובדי ע”ז כמ”ש בע”ז (כו ריש ע”ב), שהרי המחלל שבת הוא כעע”ז (חולין ה ע”א, ורמב”ם ספ”ל משבת), וע’ ר”ן חולין שם, וכ”כ בפשיטות הפמ”ג (סי’ שכח במשבצות סק”ו). וע”ע בשו”ת מהר”ם שיק (חאו”ח סי’ קמ). אא”כ נימא בהו גדר “תינוק שנשבה”, וע’ לשון הרמב”ם (פ”ג מממרים ה”ג), וחזו”א (יו”ד סי’ ב ס”ק טז). ושו”ת משנת הסופר (סי’ קכג).
מא. וידוע שהגרש”ז אוירבך והגרי”ש אלישיב זתע”א נקטו, שבזמנינו לא מצוי גדר “תינוק שנשבה”, ושדברי החזו”א הנ”ל לא תקפים בכל עת ובכל זמן. וגם מרנא הגרע”י זיע”א כתב בספריו שמותר להלוות ברבית למחלל שבת בפהרסיא, ושאין לצרפו למנין, ושאסור לבשל לו ביו”ט וכו’. ורק לפעמים צירף גדר תינוק שנשבה ובפרט אם עושה קידוש. [והרחבתי בזה במק”א]. ואכמ”ל בציונים. ואם כי לענין פקו”נ יש להזהר מאד שלא להקל ראש בדבר, וככל ספק פקו”נ, וכפי שהעיר הגרש”ה וואזנר בשו”ת שבט הלוי ח”א (סי’ קכא אות ד), ומ”מ בנידון כגון הכא דגם בשחרור המחבלים בעבורם אכא פקו”נ, יתכן טובא דשוא”ת עדיף.
דעת ע”ה היפך דע”ת
מב. פוק חזי כמה דעת תורה הפוכה מדעת עמי ארצות, אנשי השיבוש [הנקראים שמאלנים] צועקים בקול גדול ומשתדלים להפעיל לחץ בדעת הקהל, שיש לשחרר את התושבים שנחטפו מקיבוץ בארי וכו’ ועל החיילים נדבר אחר כך, כי החיילים הלכו על דעת למות אבל התושבים מה אשמים. עכ”ד השטות שלהם. ודבריהם דברי פשע ואכזריות והיפך הדעת הנכונה, והדבר ברור שלכל לראש יש לנו להפוך את כל העולם ולמסור נפש עבור החיילים הפועלים במסירות נפש, ואם לא עכשיו אימתי.
שחרור חטופים בעת מלחמה
מג. והגר”צ שכטר שליט”א בס’ “בעקבי הצאן” (סי’ לב אות ג) כותב, כי בסוף קיץ תש”ל, כשנחטף לירדן מטוס ובין החטופים היה הג”ר יצחק הוטנר עם בני משפחתו, רצו תלמידיו העשירים לפדותו בסכום של כמה מליוני דולר, ודנו הרבנים האם ראוי לעשות כן, על פי המבואר בתוספות בגיטין (נח ע”א) כי תלמיד חכם מופלג פודים ביתר מכדי דמיו. ואז טען הג”ר יעקב קמינצקי זצ”ל שאין חשבון זה צודק כלל, דכל הך דינא דפדיון שבויים נאמר בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה א”א לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, הרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאוייב באמצע המלחמה. עכ”ד. [וכבר כתבו המנ”ח (מצוה תכה, תרד), והנצי”ב בהעמק דבר (בראשית ט, ה), שבמצב מלחמה לא נאמרו דיני פקוח נפש. והכי מטו מהגרי”ז דבריסק].
מד. והגר”י זילברשטיין שליט”א בקובץ התורני “ווי העמודים וחשוקיהם” (מרחשון תשפ”ד) הביא את הכרעתו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שבמקום פיקוח נפש יש לשחרר מחבלים, ומצד הבעיה שמוזכרת בגמרא שיבואו לעשות כן שוב ושוב, השיב הגרי”ש, שהרי המחבלים הארורים הללו עושים בין כך כל מה שהם יכולים כדי לפגוע ביהודים מחמת שנאתם הנוראה, ולכן חייבים לשחרר מחבלים כדי לשחרר חטופים במקום שיש פיקוח נפש, וכמו שמבואר בתוס’ שבזמן חורבן בית המקדש לא שייך הטעם הנ”ל שיוסיפו לחטוף יהודים, כי ממילא כולם נמצאים בידי הגויים. ע”כ. והדמיון לד’ התוס’ אינו מוכרח כלל, ואין ספק ששחרור קבוצת מחבלים מגבירה את הסכנה בישראל יותר ממה שהיה עד עתה עם המחבלים שעדיין לא נתפסו. וכעין סברת הגרי”ש מטו משמיה דהגרב”צ אבא שאול זיע”א [הקלטה שהובאה בס’ “מנשרים קלו” הנ”ל]. ולאור האמור אתה תחזה מה שיש לצדד בזה לכמה פנים.
מה. עלה בידינו שסוגיית שחרור מחבלים קשה היא עד למאד, וגם בזמן מבצע יהונתן כאשר עלתה סוגיית שחרור מחבלים או הוצאה לפועל של מבצע מורכב, כתב הגר”מ שטרן בשו”ת “באר משה” ח”ז (סי’ פו) כי רק סנהדרין סמוכים יכולים להכריע בשאלות אלו, וע”ש שכתב שבלא”ה אין להם אזן קשבת אלינו, והם עושים מה שרוצים בלי להתייחס כלל לדעת תורה וכו’. ע”ש. [ועתה אומרים שצריך “סנהדרין” בשביל להוציא צו הריגה למחבלים, אוי לנו שכך עלתה בימינו].
וגם השתא הכא במבצע חרבות ברזל אשר הוא כרוך בשאלות קשות של דיני נפשות, אמר הג”ר אביגדר נבנצל שליט”א, אני מודה לה’ שלא הוזקקתי להכריע בשאלות חמורות הללו. וכן שמעתי מפי קדשו של מרן הגר”ד קוק שליט”א כאשר דברתי עמו כמה וכמה פעמים בסוגיות הללו, שהדברים קשים ודקים למאד מאד, ואין לכל שאלה מקור מפורש, ויש הרבה דברים שצריכין לאובנתא דלבא וסיעתא דשמיא עצומה.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם :
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום