דו”ד שבין שכנים על בעלות “מחסן”

ראובן ושמעון הגיעו לבי דינא אודות הדירות שקנו שניהם ב”קרית אתא” – רחוב “הזית” קומה 3. בסמוך לדירת שמעון יש מחסן, ראובן טוען שסמיכות המחסן לבית שמעון אין בה ממש, והמחסן שייך לו, וכפי שכולם יודעים ומעידים, שגם הדייר הקודם שמכר לו את הדירה – היה משתמש במחסן זה, וכן היה מנהגו של הדייר הקודם לו, וכך היה מאז שהוקם הבנין על ידי הדייר הראשון בבית שבו דר ראובן.

ראובן מנמק את הנ”ל בטענה שהקבלן מר ב. כ. כתב לקונה הראשון של הדירה במסמך ברור ומפורש [שהוגש לפנינו] שהוא “מייעד” את המחסן [הניצב ליד בית שמעון] לידי הבעלים הראשון שהיה מתגורר בדירת ראובן, והוסיף הקבלן במסמך הנ”ל, שאין שום בעיה לרשום זאת ב”תסריט הבית המשותף”. ובפועל כך היה שדיירי הבית שגר בו ראובן הם השתמשו במחסן, כנ”ל, וגם מפתחות המחסן היו תמיד בידם מאז ומעולם.

שמעון טוען לעומתו, שהמחסן שייך לו, ומביא לעזר את המוכר שמכר לו את הדירה, שגם הוא אומר שהמחסן היה שייך לו, ומה שהוא “שתק” לדיירים הקודמים [שמכרו לראובן את הדירה], זה היה “מפני השלום”, כי אותם אנשים היו אלימים וכו’, ומביא לעזר וראיה את ה”תסריט” של הבית המשותף, שבו המחסן צבוע בצבע ששייך ל”טריטוריה” של בית שמעון והם “סמוכים לעד לעולם”, וכיון שכך כתוב שחור ע”ג לבן בתסריט, אין ממש בטענותיו של ראובן.

א. לכאו’ נראה שהדין עם שמעון, דכל זמן שבשטרי המדינה מבואר שחור על גבי לבן שהמחסן שלו, א”כ אין לנו יכולת לטעון עליו “למה לא מחית” – ולהוכיח מזה ששתק שמחל על זכותו, כי יכול שמעון לטעון בצדק, לא ראיתי צורך למחות, מחמת שה”תסריט” מוכיח שהצדק עמי, ושם הכל רואים שהמחסן שייך לי, ואין לך מחאה גדולה מזו,

ב. וידוע מה שכבר כתבו כעין זה בשו”ת מהר”י הכהן ראפפורט (חחו”מ סי’ כט), ובתשו’ מהרש”ם מבערז’אן ח”א (סי’ ה) וח”ג (סו”ס שעו) שמועילה טענת “סמכתי על הרישום בטאבו” גם נגד הדין של מיצר שהחזיקו בו רבים. ע”ש. [וע”ע בפ”ת (סי’ קנג סק”ג) בשם השבו”י ח”א (סי’ קס) שכתב כעין הנ”ל].

ג. ויש לדון, שהרי גם אם היתה מכירה ברורה של המחסן בין שמעון לראובן, בלתי התערבות של הקבלן לפני עשרות שנים, לא היה ראובן יכול להעביר את המחסן ב”טאבו” על שמו, והוא תמיד ישאר על שם שמעון, כי זה כלל גדול בחקתיהם, שלא מפצלים ב”טאבו” דבר הנספח – כגון מחסן או שטח המיועד לחניית רכב.

ד. וכאן יש לדון, שמא יכול שמעון לומר לראובן, הנחת מעותך על קרן הצבי, שהרי קנית דבר שא”א לרושמו ב”טאבו”, ומאידך י”ל, דכח הטאבו במקום מחאה הוא טוב רק במקום שיש אפשרות לעשות שינויים והעברות, אבל בנידון המחסן שא”א להעביר כנ”ל, א”כ הדין עם ראובן ששונה לטעון על ראובן “למה לא מחית”.

ה. ולאחר בדיקת המציאות בספרי הטאבו, מצאנו שאין שום אזכור לגבי המחסן, וממילא אין לשום צד כח לטעון בענין המחסן מצד הטאבו, וה”תסריט” הנ”ל – אין כחו יפה ככח הטאבו שהוא בבחי’ יתד שלא תמוט לעולם. וידוע מה שנתווכחו הפוסקים אי מהני מכירה ללא רישום בטאבו, שיש אומרים שלא נחשבת המכירה כיון דכך הוא דינא דמלכותא וכו’, ויש הסוברים שכל שעשו המכירה כדבעי בחקי הקנינים, לא איכפ”ל מן הטאבו. וראה מה שהביא בזה מפי סו”ס בס’ “פתחי חשן” ח”ח (פ”ב הערה יד). ע”ש. וכן ידוע תוקף הטאבו בכמה נושאים כפי שרואה כל הרגיל בבית הספר. [ועמש”כ בתשו’ אודות מכירת קרקעות לגוי האידנא בשנת השמטה].

ו. ובנידון שלפנינו הריי זה ידוע לכל שהקבלן מר ב. כ. היה מוליך ומביא בבניניו לעשות כרצונו בכל עסקא כפי הנראה לעיניו, ודבר זה גלוי וידוע בהרבה מקומות, שאין התסריט בתורת גזירת הכתוב להורות על פיו במשפטי הקנינים, ויש כח ביד הקבלן להסב שטחים מסויימים מהכא להתם, ופוק חזי מע”ד.

ז. ומה שראובן מנפנף בשטר הנמצא בידו, הנה שטר זה אין בו חתימת עדים, ואם כי זה כתב ידו של הקבלן וכו’, מ”מ יכול שמעון לטעון, שהשטר הזה נכתב במרמה ע”י הקבלן כדי לרצות את הקונה, אבל לא נעשה הדבר על דעת הבעלים של הדירה הסמוכה למחסן. [אם כי לא מסתברא האי מילתא כלל שיבאיש הקבלן את ריחו במילתא דעבידא לאגלויי כגון דא]. ואין על השטר חתימת עדים, שנוכל על ידי זה לאשש את כח הבעלות של ראובן על המחסן.

ח. נמצא שעיקר הטענה של ראובן היא שיש לו חזקה בקרקע הזו, כי מאז היות הבנין בנוי לתלפיות, לא היו משתמשים במחסן הזה אלא הדיירים שדרו בדירתו של ראובן, וגם המפתח למחסן היה תמיד ברשותם, והנה הנם מוחזקים בחזקה שיש עמה טענה. אלא שלפי כל האמור אכתי יש פנים יפות לומר שהדין עם שמעון שהמחסן שלו. ועמש”כ ידידינו הגר”מ שטיבל שליט”א בס’ “זכרון צבי אריה” (עמ’ שצח), ולהגרה”י הלוי שליט”א בשו”ת משפטי הלוי ח”ו (סי’ ו). ולהגרי”ש שכטר שליט”א בס’ שערי הוראה ח”ט (עמ’ קצא והלאה). ע”ש.

ט. ומרן הגר”ד קוק שליט”א העיר, דכיון שמאז ומעולם לא היה שימוש במחסן – כי אם לדיירי הבית שבו דר ראובן, [וכפי שכן יעידון יגידון כל דיירי הבנין וגם שמעון וקודמיו מודים בזה כנ”ל], נמצא שאין לשמעון חזקת מרא קמא, ובכה”ג כשל עוזר, וחזקת ראובן וקודמיו היא העולה, וכן מבואר בתשו’ חתם סופר (חחו”מ סי’ קמב, ד”ה וטענתו הב’) שאם אין מוחזקות לצד אחד, יש לנו להכריע ביד חזקה ע”פ הטאבו. והביא דבריו הגרח”א כהנא מספינקא בס’ “דברי גאונים” (כלל כה אות יא). ושם ציין גם לדברי מוהרי”ש נתנזון בשו”ת שואל ומשיב קמא (ח”ג סי’ קיא). ועמש”כ הגאון מהר”ח פאלאג’י זיע”א בס’ גנזי חיים (מע’ ק אות מו). ודו”ק.

י. אסיפא דמילתא ארשום למזכרת, דנוסף גם הוא, שבשיחה המוקלטת עם שמעון [שהוגשה בפני ביה”ד], הוא מודה שלא כתוב בחוזה הקניה על המחסן, ונראה מדבריו שלא ידע כלל על המצאות המחסן, ושוב אומר ש”נראה לו שידע”, רק שלא היה ברור לו של מי זה. עוד נאמר ע”י שמעון, שהוא בא לדין וטוען טענות כפי מה שיש בידו ע”פ האמת שהוא יודע, ואם יזכה יזכה, ואכן זה לגיטימי שאדם רוצה לבקש עוד ובפרט אם יש צד שזה שלו כפי שמבואר בתסריט וכו’. אך לאור האמור הדין בזה עם ראובן.

פסק הדין למעשה: המחסן ישאר בבעלותו של ראובן, שיש לו טענת חזקת מרא קמא, ואין בטענותיו של שמעון כח להוציאו מן הבעלות על המחסן.