אפליקצית עץ חיים
גדר יום “ראש השנה” – וההנהגה בו
א. מצינו להרמב”ם בפירוש המשניות (פ”ד דראש השנה מ”ז) שכתב, “לא היו קורין הלל לא בר”ה ולא ביוה”כ, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מה’ ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה”. [ומש”כ לשון “מברח ומנוס” נקשר בר”ת אלול “אנה לידו ושמתי לך” וכו’, והיינו דימים אלו הם “עיר מקלט” מקטרוג השטן]. ומשמע קצת, שאין שום ענין של שמחה ביום ר”ה.
ב. וכן מצינו לו בידו החזקה (פ”ו מהלכות יו”ט הי”ז) שכתב, “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב וכו’, אע”פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל’ חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו וכו’. ע”כ. ומשמע דבר”ה שאין בו כלל קרבן שלמים (ע’ רמב”ם ריש הלכות חגיגה), אינו שייך גם בשאר עניני השמחה של חג.
ואמנם כלל הרמב”ם בראש דבריו “שאר ימים טובים”, ועל כרחין כונתו לר”ה ויוה”כ ג”כ, וא”כ משמע דנוהג בהם מצות שמחה, וצ”ל דקאי רק על הרישא שביאר בהם איסור הספד ותענית. וכ”כ בקיצור הגאון אדר”ת קדש בהגהות “בני בנימין” על הר”מ שם. וכן הבין רבינו הגרש”ז מלאדי בשלחן ערוך שלו (סי’ תקכט ס”ו). וע’ שו”ת דברי יציב (חאו”ח סי’ רכח).
ג. מאידך, מצינו לו שהניף ידו שנית (בפ”ג מהל’ חנוכה ה”ו) וכתב, “אבל ר”ה ויוה”כ אין בהם הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה“. ע”כ. ומשמע דאינם ימי שמחה יתירה אבל שמחה מיהא איכא, [וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מהלכות יו”ט הכ”ב), וראה לשון השו”ע (ר”ס תקצז) כעין זה]. וכן דייק הגאון ר’ בצלאל ז’ולטי בס’ משנת יעבץ (חאו”ח סי’ נ). ע”ש. [וע”ע בס’ “מקראי קדש” (ימים נוראים, סי’ ח אות ב). ושו”ת שרגא המאיר (ח”ו סו”ס קמט). ובס’ הדר יעקב סופר (ח”ב סי’ ל, לא). ושו”ת שרגא המאיר ח”ו (סו”ס קמט), ושו”ת יביע אומר (ח”ט חאו”ח סי’ נא). ועוד].
ד. ובספר נחמיה (פרק ח) מבואר, שכאשר שבו עם ישראל מן הגולה, עזרא הסופר היה קורא לפניהם בספר התורה ביום ר”ה, והעם היו בוכים ומצטערים על מה שנכשלו מחמת אי ידיעתם, ויאמרו להם נחמיה ועזרא הסופר, “היום קדוש לה’ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם”. ומבואר באר היטב, שיש להמנע מעצבות ביום זה, ואין לבכות, ואם כי הכא באבלות של ציבור מיירי, מ”מ פשטות הדברים מוכיחה דקדושת היום לאדונינו, מחייבת כל איש ישראל גם כשהוא לבדו, לשמוח בחדות ה’ אשר היא מעוזו.
ה. ולאור כל האמור נראה בדעת הרמב”ם, דאמנם יש שמחה בימים אלו, אכן אינם בכלל מצות “ושמחת בחגך”. ויש להוכיח גדר זה מדכתיב בנחמיה (שם פ”י) לענין ר”ה “ואל תעצבו”, הרי דצער אסור בו, אבל ציווי שמחה שישנו ברגלים – לא אמרה תורה. [ומש”כ בשו”ת שאגת אריה (סי’ קב) שמצות שמחה שנאמרה ברגלים אמורה גם בר”ה. ע”ש. והובא בשתיקה כהודאה במשנ”ב, הוא חידוש. וראה עוד לו ב”טורי אבן” (חגיגה ח ע”ב) שכ’ כדכתיבנא לעיל. וכ”כ בחמדת ישראל (דקל”ט ע”א) דליכא מצות שמחה בר”ה].
ו. ורבינו הגר”ד קוק שליט”א הביא ראיה שיש ענין של שמחה בראש השנה ויוה”כ, מדמצינו בהם דין שמפסיקים את האבלות, [וע’ ביו”ד סי’ שצט], וידוע דהטעם ששבת עולה במנין ז”י אבלות ואינה מפסקת את האבלות, כיון שלא נאמר בה דין שמחה, וכמ”ש התוס’ במו”ק (כג ע”ב) מהירושלמי. וע”ע בשאילתות דרב אחאי גאון (פ’ חיי שרה שאילתא טו). ועמש”כ בזה בס’ “ויסע אברהם” הנד”מ (עמ’ פו). וכ”כ ראיה זו גאון עזינו הגרע”י זיע”א בתשו’ יבי”א התשיעי (סי’ נא בגליון).
ז. ומצינו לרבותינו הגאונים שנחלקו בענין תענית ביום ר”ה, כי האור זרוע (ח”ב סי’ רנז) כ’ בשם רבינו חננאל שיש איסור להתענות בר”ה, והביא פסוקי דנחמיה הנ”ל. ושכן דעת רב האי גאון. וכ”כ רב יהודאי גאון בתשובותיו, דכיון שר”ה נקרא חג, כמ”ש “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו”. וכל זה דלא כמ”ש רב נסים גאון להתיר התענית בר”ה. עכ”ד האור זרוע. וע’ בפסקי הרא”ש (פ”ד דר”ה סי’ יד) שהביא מתשו’ רש”ש גאון שאסור להתענות בר”ה, מדכתיב ביה שמחה, כדדרשי’ בסוכה (נה ע”א) אמאי דכתיב “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם – זה ראש השנה וכו’. וכן דעת הרמב”ם הנ”ל. וכן הוכרע לדינא בטוש”ע (או”ח סי’ תקצז).
ח. ובשו”ת יביע אומר ח”ט (סי’ נא) כ’ דלפי רוב הראשו’ דס”ל שאסור להתענות בר”ה, יש ללמוד ג”כ שאין לבכות בתפלות ר”ה, וכמבואר בט”ז (סי’ רפח סק”ג) שאין לבכות בשבת ויו”ט. עכת”ד. והנה יש לדון הלא יום הכפורים יום טוב הוא, עד שאמרו עליו (תענית כט ע”א) לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכיוה”כ, ואטו יהיה אסור לבכות בו, והלא שערי דמעות נפתחו ביום זה, וצ”ל דכיון דזוהי עבודת היום בבכיה ובתחנונים, אין זה חסרון בשם ה”יום טוב” שבו, וגם צ”ל דיום טוב של יוה”כ אין בו גדרי יו”ט של ג’ רגלים.
ולפי”ז יתכן דה”ה יום ר”ה, דכיון שהוא יומא דדינא, הבכיה לא סותרת את היום טוב שבו. [וביחזקאל (ריש פרק מ) קורא הנביא ליוה”כ ר”ה. ודו”ק]. והיינו טעמא דמצינו בשער הכונות (ד”צ ע”א) שהאר”י היה בוכה בתפלות ר”ה, והבכיות הללו היו בדמעות של רגשי קדש, ולא של עצבות ח”ו. וכן ביאר בטוב טעם בתשו’ יבי”א שם. [ועשו”ת עמודי אור (סי’ עו) אודות בכיה ביו”ט. ובנ”ד אי”צ לסברתו שם].
ט. ורבותינו הגדולים [השל”ה, יסוד ושורש העבודה, החיד”א, מטה אפרים, הגר”ח פאלאג’י, הגרי”ח סופר, ועוד] כ’ שיש לכל אדם לעורר עצמו בבכיה בתפלות דר”ה. ושורש דבריהם מעובדא דרבינו האר”י הנ”ל, ומשם למדו לכל אדם, כי מה שכתב מהרח”ו דמי שאין בכיה נופלת עליו סימן הוא שאין נשמתו הגונה, היינו מי שאינו מצליח לעורר רגשותיו לפום מעלת קדושת היום וחשיבותו. ואין הכונה שתבא הדמעה מאליה. [וע”ע בשו”ת וישב הים ח”ג, ובס’ נר ציון, ו”ירושלים במועדיה” (על ימים נוראים), ובברכת יהודה (ח”ה סי’ סא) ובגליוני ליביע אומר הנ”ל].
י. וה”ה אם מתעורר לבכי ע”י התבוננותו ברוב שפלותו העצומה כלפי הקב”ה, שאין בזה חשש. וכן השיב לשואלו הגאון ר’ נסים קרליץ זיע”א. [ולכאו’ קצת יש להוכיח כן מלשון התוס’ בר”ה (טז ע”ב, ד”ה שרשה), אך הגר”ד קוק שליט”א אמר לי שיש לדחות, דהתוס’ מיירו ב”לב נשבר” דהיינו ענוה פנימית, ולאו בדמעות מיירי].
יא. אמנם דעת השל”ה שבשעת התקיעות יש לבכות ולהצטער על העוונות בשעת התקיעות. וכעין זה מוכח מלשונו של מהרח”ו על האריז”ל. [וראה יביע אומר ח”א הנד”מ עמ’ קסא. ודו”ק]. וזה סותר לכל הנ”ל. ובאמת כל ענין הוידוי שבין התקיעות, [למר בדיבור ולמר בהרהור], הוא סותר את עבודת ר”ה, שכידוע ענין ר”ה הוא המלכת השי”ת על כל העולם כולו, ואין בכל התפלות שום נוסח של וידוי וצער על חטאינו, וצ”ל דבין התקיעות שאני, וכפי הנראה ענין זה נקשר בד’ הרמב”ם הידועים בהל’ תשובה, “אע”פ שתקיעת שופר גזיה”כ היא, רמז יש בה” וכו’, ומבואר שיש התעוררות תשובה ע”י קול השופר.
יב. ורבינו הגר”א מוילנא פליג על השל”ה בענין זה, ומצינו שהיה שמח מאד בר”ה ובפרט בעת התקיעות, וענין השמחה בר”ה היינו שמחה במלכות ה’ הנגלית ביום הזה, ובעת התקיעות דעבדי’ “מעשה המלכה” שם תגבר השמחה טובא. וע’ מעשה רב (סי’ רז), ובביאור הגר”א (סי’ תקצז). ועוד. וידועים בזה ד’ החתם סופר בדרשותיו (דרוש לכ”ז אלול תקצ”ה) שהיה ראוי לבכות בר”ה מחמת תוקף הדין, אלא דכיון שבד בבד הוא גם יום המלכת ה’, אנו מתעלמים מרצונינו האישי ומתעסקים בשמחת המלכתו, וז”ש “כי חדות היא מעזכם”, היינו השמחה שאתם שמחים בהמלכת ה’, היא גופא מעוז ומגן לכם בדין הנורא. ועמש”כ בזה בס’ “כתר מלכות” (מאמר לא אות ג).
יג. ורבים נוקטים דהגר”א והאר”י פליגי בענין הנהגת יום ר”ה, אכן י”ל דשאני רבינו האר”י שהיתה שלהבת הדמעות עולה מאליה, ולא הביא עצמו לידי בכיה. וכ”כ חילוק זה בתוספות מעשה רב בשם הגר”ח מואלוז’ין זיע”א. וכ”כ מדנפשיה בתשובות והנהגות (ח”ב סי’ רסח). ע”ש. וכ”כ מדנפשיה גם ביבי”א שם, והביא שכן מצא חילוק זה בכתבי ר’ יוסף זונדל מסלאנט (עמ’ קיג). ע”ש. וראיתי שכ”כ הגר”ש מאלצאן באור חדש על מעשה רב (סי’ רז) והבי”ד הט”ז הידועים (סי’ רפח סק”ב) על בכייתו של ר”ע בקריאת שיר השירים בשבת. ואמנם הגר”ש דבליצקי כ’, שבארץ ישראל, גם הנוהגים בכל ענין כהגר”א, נוהגים בענין זה שלא כדעתו, ומרבים בבכיה בתפלות ר”ה, והיינו כמ”ש לעיל (אות ט) מפי סו”ס.
יד. ובס’ “קהלת יצחק” (דרוש לר”ה, דצ”ב ע”ב) כ’ בזה דבר חדש, ומטי לה משמיה דאור עולם הגר”י סלאנטר זיע”א, דמי שדמעתו מצויה ובנקל נפתח סכר דמעותיו, יכפה עצמו ולא יבכה בר”ה, ומי שהבכיה קשה עליו ואינו ממהר להוריד דמעה, טוב לו לכפות עצמו ולבכות, וכל זה בכלל מ”ש בר”ה (כו ע”ב) דביום ר”ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעליה. ע”כ. והדברים מחודשים, ואין אנו נוקטים כן לדינא. וכן העירני ע”ז הגר”ד קוק שליט”א דלא נקטי’ הכי. וע”ש ביבי”א שגם הוא כתב לדחות הדברים הנ”ל.
טו. ובס’ “טללי אורות” (ראש השנה עמ’ רכו) הביא מס’ “תפלת חנה” (לר’ ראובן מלמד) שהעיר מלשון הזהר הקדוש (פ’ אמור דף צה ע”א), שבכל המועדות נאמר בתורה “מקראי קדש” חוץ מר”ה ויוה”כ “דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו”. ע”כ. וכתב לבאר דגם הגר”א מסכים שאין זה זמן שמחתינו ברגלים, אלא שיש לנו להתעורר בשמחה בזמן מסויים בר”ה, דהמלכת השי”ת מוכרחת להיות בשמחה. ע”כ. [ולפע”ד יש לומר דהזהר דקדק לומר דליכא “חדוותא”, וחדוה היא דרגה יותר גבוהה משמחה. והיא “שמחה יתירה” הנז’ בלשון הרמב”ם הנ”ל. ודו”ק].
טז. ובשו”ע (סי’ תקפב ס”ח) מבואר, שאין אומרים בר”ה “ותתן לנו ה”א מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”. ובב”ח שם כ’, “דלשון זה משמעו שנתינת ר”ה ויוה”כ היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים, וזה ודאי אינו, אלא לדון לברואי עולם ניתנו, ולשוב בתשובה, לכך אין אומרים אותו בשום מקום”. וכ”כ עוד (ר”ס תקפד) ע”ד הטור שם, “שחרית משכימין לביהכ”נ ומסדרין הברכות” וכו’, “אע”ג דבפ’ הקורא עומד (מגילה כג ע”א) תניא, ביו”ט מאחרין לבא לביהכ”נ שצריך לטרוח בסעודת יו”ט, וממהרין לצאת משום שמחת יו”ט, ס”ל לרבינו דאין זה אלא בג’ רגלים שנתנו לששון ולשמחה, אבל בר”ה שהעולם נידון בו, ומקצת גאונים כתבו דטוב להתענות בו, אע”ג דלא קיי”ל הכי, מ”מ אינו הגון להרבות בסעודה וכו’. עכ”ל. וע’ בלבוש (סי’ תקפב).
מסקנת הדברים:
ימי ר”ה ויוה”כ הם מתנה טובה שנתן הקב”ה לעמו ישראל, ויש בהם שמחה עילאית על הזכות של האיש הישראלי להיות שותף בהמלכת ה’, ולהטהר במקוה ישראל ה’ בכל שנה ושנה, אכן אין הימים הללו בכלל מצות “ושמחת בחגך” של ג’ רגלים.
ואמנם אסורים הם בהספד ותענית, ואסור לאדם להתעצב בהם, אך גם אין בהם חדוה גדולה כרגלים, ואין מרבים בהם באכילה ושתיה. [ולכן נראה שאין בהן את מצות קניית בגדי צבעונין לאשתו בימי ר”ה ויוה”כ].
וראוי לו לאדם לעורר רגשי קדש בתפלותיו, ושערי דמעותיו יפתחו לנסכן ע”ג מזבח התפלה שהיא כקרבן.
בברכת
שנה טובה ומבורכת
לכל חברי וידידי היקרים
יקותיאל דטבריה
אולי יעניין אותך גם :
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום