שו"ת והלכה

ברכת שהחיינו על רבו שלא ראהו ל”י

ברכת שהחיינו על רבו שלא ראהו ל”י

 

שאלה: בעקבות הקורונה לא זכיתי להיות אצל מורי ורבי כמה חודשים, כעת שהנני בס”ד נוסע להקביל פניו וללמוד תורה מפיו, רציתי לדעת האם יכולני לברך ברכת שהחיינו.

 

תשובה בקיצור: הדבר פשוט שכאשר אדם לא ראה ל’ יום את חבירו, וכל שכן אם לא ראה את רבו, ושמחתו גדולה מחמת חביבותו לרבו או לחבירו, שמברך בשם ומלכות ברכת שהחיינו.

 

נימוקים ומקורות:

א. הנה לשון חז”ל (ברכות נח ע”ב) הרואה את חבירו לאחר ל’ יום מברך שהחיינו. וברור הדבר שהברכה היא על ההתחדשות, בזה שלא ראה עד השתא את חבירו שהיה רגיל לראותו דבר יום ביומו [ואפי’ פחות מזה], והעיקר שהדבר אצלו חידוש. והרשב”א בתשו’ (ח”ד סי’ עו) כתב, דהני מילי שהוא חבירו החביב עליו ושמח בראייתו, וכן פסק מרן בשו”ע (או”ח סי’ רכה). אמנם דייק מרנא הגר”ד קוק שליט”א דבלשון הזהב רמב”ם (פ”י מברכות ה”ב) לא מוזכר תנאי זה, ומשמע דכל שהוא בכלל חבירו שרגיל עמו בדיבור והארת פנים מידי פעם, הרי זה מברך עליו. ומשמע שנחלקו אם הברכה היא על ההתחדשות שבראיה או בשמחה שבהתחדשות. וראה מה שכתבתי ביסוד זה בנספח דלהלן. ואכמ”ל.

 

ב. והנה ממה שאמרו חבירו, אין לדייק כלל, דחבירו דוקא ולא רבו, והרי כל הש”ס מלא דינים שנאמר בהם חבירו, ולא עלה על דעת אדם מעולם להוציא את רבו מן הכלל. אלא מעתה איסור המלוה את חבירו שלא בעדים (ב”מ עה ע”ב) לא יאמר אלא בחבר ולא ברבו, ואדרבה ע”ש בגמ’ דאדם גדול יותר מצוי שישכח ויכפור בשוגג, וגם כאן אמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, דבודאי יש שמחה יותר גדולה לאדם בראותו את רבו או בראותו צדיק אמת שלא ראהו ל”י, יותר מאשר חבר חביב, והגם שיש חילוק במהות השמחה, שזה שמח בראיית פני חבר בנעימות חברים, וזה שמח בשמחת התורה והקדושה שבעיתוי המפגש עם רבו, אין שום מקום לחלק בזה, והעיקר הוא שבמפגש בין בני אדם יש שמחה.

 

ג. וכ”כ מרן החיד”א בברכ”י (ר”ס רכה) וז”ל, דבר פשוט דכל שכן ראה גדול ממנו או אביו או רבו, וזכר לדבר מדכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, ואמרו (מגילה ז ע”ב) קיימת בנו רבינו וכו’, ומילתא דפשיטא היא דמידי הוא טעמא אלא שנהנה ושמח בראייתו, א”כ לא שנא גדול או קטן ממנו. עכ”ד. וכ”כ מהר”י אסאד בתשו’ יהודה יעלה (סי’ רד). וע’ ברכת ראש (ברכות חן ע”ב). וראה מה שכתב הגאון ר’ יצחק פאלאג’י בס’ יפה ללב החמישי (סי’ תרצה שלהי אות ד), דבודאי קטן השולח לגדול משלו”מ יי”ח. וכ”כ כל גדולי הפוסקים כאשר הביא הכל בטוב טעם גאון עזינו מהרע”י זיע”א בחזון עבדיה (פורים עמ’ קלו). ע”ש.

 

ד. ונזקקתי לזה, כי ראיתי להרה”ג המיוחד מזכה הרבים ר’ אופיר מלכא שליט”א בס’ הנחמד “הליכות ברכות” (עמ’ תפא) שכתב, דאין לברך שהחיינו על גדולי ישראל, כיון דאין כאן שמחת ראיית פנים אלא שמחת ראיית כבוד התורה, אלא אם כן הוא נמצא בקשרי ידידות עם אותו גדול. וכתב להוכיח כן מדברי הב”ח שם שכתב, דאם חבירו חכם בישראל, מברך בראייתו שהחיינו וגם שחלק וכו’. ודייק מהב”ח דדוקא אם הוא ידידו מברך שהחיינו. ע”כ.

 

ובמחכ”ת דבריו בענין זה אינם כהלכה, שהרי זה ברור שהב”ח איירי בדין הרואה את חבירו, ונקיט לישנא דסוגיא ואזיל. ותו לא מידי. והעד על זה שרבינו הגדול תנא דאורייתא המשנ”ב, העתיק ד’ הב”ח והשמיט מילת חבירו, כיון שאין בה נפק”מ. ומה שכתב ההליכו”ב דד’ המשנ”ב צ”ע גדול, אין צ”ע לא גדול ולא קטון, והדברים ברורים שלא היתה כוונת הב”ח מעולם לזה. ואחר ד’ הברכ”י הברורים אין להשיב, וההליכות ברכות לא העלה דבריו על דל שפתיו. וכן הסכים בפשיטות מרן הגר”ד קוק שליט”א דבודאי מברך על רבו שהחיינו כל שלא ראהו ל”י.

 

ה. וידוע מה שאמר הגר”א מוילנא זיע”א דבכל מילה של תורה יש מצות עשה, והעיר הגאון ר’ יעקב קמינצקי זצוק”ל, דבספרי חז”ל והראשונים בודאי יש לומר כן, כי כל מילה מנופה בי”ג נפה ובודאי ישבו שבעה נקיים על כל קוצו של יוד היוצא מקולמוסם, ובפרט אור העולם רש”י ועמוד העולם הרמב”ם, אבל בספרי האחרונים ובפרט המאוחרים, אשר יש בהם כפל וארבעה וחמשה, לא ברירא אם יש בכל מילה מ”ע, ומ”מ בספריו של רבינו החפץ חיים יש לומר דהוי במעלה זו כמו הראשונים, דחזינן ביה דיוק נורא להפליא מה שלא נמצא כמעט בשום ספר, וכל מילה מדודה בסגנונה ובמקומה וכו’. ובודאי שהמשנ”ב כיון בזה לאפוקי מטעות.

 

בברכת שים שלום

יקותיאל דטבריה

 

נספח

ברכת שהחיינו על פרי שלא נהנה באכילתו

שאלוני, באוכל פרי חדש ולא נהנה באכילתו כלל, ומאידך גם אינו קץ באכילה זו, אם מברך שהחיינו. וחשבתי לתלות ענין זה בפלוגתת הרמב”ם (פ”י מברכות ה”ד) והרשב”א (בתשו’ ח”ד סי’ עו) בענין ברכת הרואה את חבירו לאחר ל”י, דהרשב”א כתב דמברך שהחיינו רק בחבירו החביב עליו מאד ושמח בראייתו, אך מסתימת הגמ’ והרמב”ם לא משמע הכי, דעתם המציאות שרואה מכר שלו שלא ראהו ל”י, זה מביא ברכת שהחיינו. [ועמש”כ בביאור פלוגתתם מרן הגר”ד קוק שליט”א בספר “אביי” עניני ברכות]. הרי שיש כאן מחלוקת אם הברכה היא על ההתחדשות או על השמחה שבהתחדשות. וה”ה בנ”ד.

 

והגר”ד קוק שליט”א אמר לי, שיש להביא ראיה לברך על הפרי ממ”ש בעירובין (מ ע”ב) לענין ברכת שהחיינו על ימי ר”ה וכיפור, דנסתפק רבה אי לברך כיון דאתי מזמן לזמן, או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא מברכינן, ורב יהודה אמר לו כי גם כשרואה דלעת חדשה מזמן לזמן מברך שהחיינו. ע”ש כל הסוגיא. הרי דמדמה ברכת שהחיינו על יום ר”ה וכיפור לשהחיינו של פרי חדש, והרי זה ברור דבר”ה ויוה”כ לא שייך לומר דהברכה היא על השמחה, אלא על עצם חידוש היום, [ובפרט שיש פוסקים דליכא כלל מצות שמחה בר”ה ויוה”כ, וכן נראה עיקר לדינא. ואכמ”ל].

 

והעירותי דלפי הנ”ל יקשה על הרשב”א דמצריך בברכת שהחיינו על חבירו שמחה והנאה, והלאה מבואר בעירובין דסגי בהתחדשות. והשיבני הגרד”ק דגם הרשב”א הנ”ל יסכים דברכת שהחיינו בפרי שאני, כיון דיש לומר דדוקא שהחיינו של פירות דהוא רשות אמרי’ דסגי התחדשות לברכה, אבל ברכה על חבירו דיתכן שהיא חובה טפי [דענין חבירו “חי” טפי טובא מפרי], בזה לא סגי לחייבו עד שיהיה חביב ושמח בו. [ואולי י”ל איפכא, דבפרי שהוא ענין חדש בכל העולם מברך על עצם ההתחדשות, אבל בחבירו כיון שהוא ענין פרטי בינו לבינו בכדי להגיע לגדר “התחדשות”, צריך שמחה וחביבות בשביל לברך. ודו”ק].

 

והנה האידנא נהגו שלא לברך שהחיינו עד שעת אכילה, כמבואר ברא”ש (פ”ג דעירובין סי’ י) ובתוס’ ברכות (נט ע”ב, ד”ה התם), וכן הובא בשו”ע (סי’ רכה ס”ג), וביאר המג”א (שם סק”ז) דטעם הדבר כיון שיש מי שאינו נהנה בראיה, ע”כ מברך באכילה, ושכן מפורש בסמ”ק (סי’ קנא). ע”ש. וכ”כ הכלבו (הלכות ברכות סי’ פז).  ולכאו’ מבואר דבעי’ הנאה באכילה. וע”ש באליה רבה (ס”ק ח). וכן ראיתי מובא בהגהת מבשר שלום על קיצוש”ע (סי’ נט, עמ’ קא) בשם הגרצ”ה מזידטשוב זיע”א, שלא היה מברך שהחיינו על פרי חדש כיון שלא היה לו שום הנאה גופנית בנפשו. ושכעין זה כתב הגאון ממונקאטש בס’ דברי תורה (תנינא, סי’ סא) בשם זקינו בעל בני יששכר. ע”ש. וממה שמעיקר הדין מברכין על ראיה, אין ראיה דלא בעי’ הנאה, די”ל בפשיטות דמיירי בדבר שלכשיגיע לפיו יהנה ממנו.

 

ולענין הראיה מעירובין שמא יש לדחות, כי כל חד לפום דיניה, ור”ה וכיפור שכל עניינם התחדשות, על כן באה הברכה על התחדשות, ואפי’ בלא שמחה, דלא שייך להגדיר חסרון על דבר שאינו קיים בנידון, אבל פרי חדש וכיו”ב ששייך בהם שמחה, בהם יש צורך גם בשמחה, והעדר שמחה הוי חסרון לענין ברכה. וכדמצינו בדוכתין סגיאין חילוק זה, וחד מינייהו באיסור מעילה (ע’ מעילה יח ע”א וע”ב) דאין איסור למועל אא”כ החסיר מההקדש שיעור שוה פרוטה, והיינו שאם משתמש בדבר שדרכו להחסיר כגון בגד הקדש וכיו”ב, לא מעל עד שיחסירנו שו”פ כנ”ל, אבל אם משתמש בכוס של זהב שיעור הנאה של שוה פרוטה אע”פ שאין חסרון בכוס, הרי זה מעל, כיון דכך הוא דרך ההנאה. וכעת עמד קנה במקומו.

 

 


אולי יעניין אותך גם:

 

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

5 1 הצבעה
דירוג פוסט
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
הצג את כל התגובות