אפליקצית עץ חיים
ברכת שהחיינו על משכורת מהכולל
שאלה: אברך המקבל מילגה מידי חדש בחדשו באמצעות ראש הכולל, האם יברך על הנאת הממון “שהחיינו” או “הטוב והמטיב”. ומה הדין באופן שהביאו לו בהפתעה מילגה נוספת על המילגה הקבועה, אם מברך כהנ”ל.
תשובה בקיצור: על מילגה חדשית הקבועה “דבר חדש בחדשו” אין מברכין “שהחיינו” ולא “הטוב והמטיב”, כיון שזה “ווסת קבוע” ובכגון דא לא תקינו ברכה, אבל ממון הבא לאדם ב”הפתעה” והוא סכום חשוב ומשמח, אכן יש לברך ע”ז ברכת ההודאה.
נימוקים ומקורות:
א. פשטא דמילתא שיש לברך שהחיינו על בשורת קבלת ממון, וכדמוכח בברכות (ס ע”א) שהמוצא מציאה שמברך שהחיינו, והכי איתא נמי התם (נט ע”ב) לגבי היורש את אביו, ופשט הענין הוא דמיירי במוצא ויורש ממון וכל מילי דמיטב ליה, וראה לשון הר”מ בפיהמ”ש (פ”ט דברכות), והשו”ע (סי’ רכב ס”ד, וסי’ רכג ס”ב). וכן משמעות הגמ’ בפסחים (קכא ע”ב) דמספק”ל התם מי מברך שהחיינו בפדיוה”ב, כהן משום “דקמטי הנאה לידיה”, או אבי הבן שמקיים מצוה, ואמנם מסקי’ דאבי הבן מברך שתים, אך שותא דסוגיא שיש לברך על הנאת ממון – נראה דלא נדחתה מן ההלכה, רק שבפדיוה”ב יש סיבה שיברך אבי הבן ולא הכהן, כמבואר בראשו’ דלהלן.
ב. ובפרט לפי”ד הרש”ש בחי’ שם, דבקושטא שניהם צריכים לברך, וספיקת הגמ’ היא מי המברך “בפועל” ומוציא יד”ח את השני ע”י “שומע כעונה”. ע”ש. וע”ע בפ”ת יו”ד (סי’ שה ס”ק כט), ובתשו’ חת”ס (יו”ד סי’ רצד, וסי’ רצו), ובס’ העמק שאלה (שאילתא קעא סק”י). אלא שלא נוכל להתעלם ממה שבד’ רבותינו הראשונים מתבאר דהכהן ל”ש כלל בברכת שהחיינו דפדיוה”ב, פוק חזי בבית הבחירה לרבינו המאירי שם, וז”ל, “ושמא תאמר יברך הכהן שהחיינו שהרי ההנאה שלו, הרי יש בזכותו פסידא לשאר כהנים שהיו ראויים לה כמוהו, אלא אבי הבן מברך את שתיהן ואח”כ נותן את הפדיון לכהן”. עכ”ל. *)
*) ולפי”ד המאירי יוצא לכאו’, שהזוכה בגורל בסכום חשוב, לא יברך שהחיינו, כיון דאית להו לאחריני פסידא במה שהוא זכה ולא הם. וצ”ב שא”כ גם המוצא מציאה הוא “חב לאחריני” שהיו ראויים למצאה כמוהו, ולמה מברך שהחיינו. [וכההיא דאמר רבא בפ”ק דמציעא (ח ע”א וש”נ) דהמגביה מציאה לחבירו לא זכה חבירו, דהוי כתופס לבע”ח במקום שחב לאחרים]. ושמא שאני מתנות כהונה דשייכי מעיקרא ל”שבט הכהנים”, רק שהישראל בחר בכהן זה המכירו לתת לו המתנות, ובזה שייכא טפי זיקת פסידא לאחריני, לא כן במוצא מציאה שהיתה בתורת הפקר, וכן בגורל דלא הוה מעיקרא גדר ממון השבט על הממון, דבזה ליכא האי טעם לפגם. שו”ר ב”פרי תאר” (סי’ כח סק”ד) שכ’ דהזוכה בגורל לא יברך שהחיינו, דמי יודע אם אינו עושר השמור לבעליו לרעתו. ע”כ. ולאור האמור יל”ד בזה, ובפרט לפמ”ש בברכות (ס ע”א) בביאור מ”ש במשנה שמברך על הטובה כו’, היכי דמי, כגון דאשכח מציאה, אע”ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בה מלכא שקיל לה מיניה – השתא מיהא טובה היא. וצ”ע. ולאור כל האמור אתה תחזה מה שיש להשיב עמש”כ בנ”ד בס’ “הכי איתמר” (סי’ ז אות לב – לג).
ג. וכן מבואר גם בשו”ת הרשב”א ח”א (סי’ שלח) כ’, מסתברא דכהן לא מברך, משום דהר”ז כשאר מתנות כהונה דאע”ג דמטי בהו הנאה לכהן – לא מברך שהחיינו. ומאן דבעי לה [הגמ’ מי מברך], משום דאיכא ברכת שהחיינו בהאי מצוה, מספקא לנא מאן מיניהו מברך. ועוד נראה, דבענין אחד התלוי בשנים, כגון זה שהאב פודה והכהן מקבל פדיונו, אין מברך אלא האחד, והרי זה כגון קונה כלים חדשים, שלוקח מברך ולא המוכר, ואפילו בזיבונא דרמיא על אפיה דמטיא הנאה לידיה דמוכר. עכ”ל.
ד. וצ”ב בכונת הרשב”א דעל מתנות כהונה לא מברך שהחיינו, ולכאורה י”ל בביאור דבריו, דכיון שיש מצוה לתת מתנות לשבט הכהונה, והכהן נמי מסייע במצוה בזה שמקבל המתנה, [וכעין ד’ ה”חרדים” הידוע במצות הישראל להתברך מן הכהן], א”כ הו”ל בכלל הכלל דמצות לא ליהנות נתנו, וא”כ אין שייך בזה ברכת שהחיינו. וה”ה בנ”ד כשמקבל ה’ סלעים לפדיוה”ב.
ה. ועוד יש לפרש כונתו שאין מברכין שהחיינו אלא בכגון בית חדש או כלים חדשים, שהם דבר המסויים שאין בו כילוי, משא”כ מידי דאכילה או ממון, שהם דבר המתכלה, דלא תקינו בהם ברכת שהחיינו, ואע”ג דניחא ליה לאיניש לקבל מתנה סכום חשוב של ממון, טפי טובא מכלי מסויים וכעזה”ד, מ”מ כל שיעורי חכמים כך הוא, וכעי”ז מתבאר בקיצור בצל”ח שלהי פסחים. אך לענין דינא נראה כמ”ש לעיל דמוכח בגמ’ בכמ”ד שיש לברך על הנאת קיבול ממון.
ו. וכן מבואר במשנ”ב (סי’ רכג סק”כ) שהסיבה שלא מברך על קיבול ממון, כיון דאית ליה כסיפותא בכך, משא”כ כשמקבל בגד וכו’, [ומקורו בא”ר (שם סק”ט) בשם “שדה יהושע”]. ע”כ. ולפי”ז אם מקבל הממון בדרך כבוד, י”ל דשפיר יש לו לברך שהחיינו. וכ”כ בס’ “משנה הלכה” על המשנ”ב שם. וכן מתבאר בד’ ר”י החסיד בס’ חסידים (סי’ שפב) לענין ברכת הטוב והמטיב על נישואין עם אשה שיש לה ממון הרבה הגם שאינו חפץ בה. ע”ש. והובא במג”א וא”ר (ר”ס רכב). ואמנם הגיעב”ץ ב”מר וקציעה” השיגו ע”ז, והביאו המשנ”ב (שם שלהי סק”ב), שאני התם דלא היה חפץ בנישואין עמה ונשאה רק מפני דוחקו. וכן מתבאר גם בד’ הגר”י חאגיז בשו”ת “הלכות קטנות” ח”א (סי’ ר). וכ”כ הגאון מבוטאטש בס’ אשל אברהם (סי’ רכג, ד”ה בשו”ע) שהמוצא ממון מברך עליו שהחיינו. וכן הורה מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א בעובדא דאחד שהשיא את בנו וכמה אנשים הביאו לו סכומים הגונים לעוזרו בנישואי הבן, שיברך הטוב והמטיב כיון שיש הנאה לו ולאשתו.
ז. לאור כל האמור הבא נבא לדון בענין אברך המקבל ממון מידי חדש בחדשו אם מברך שהחיינו או הטוה”מ, דאמנם זה פשוט שפועל המקבל משכורת אינו מברך עליה שהחיינו, שאין כאן “בשורה”, ואין כאן “מתנה”, אלא חלף עבודתו הוא, אך יש לדון בגדר אברך המקבל מילגה מידי חדש בחדשו בכולל, האם הוא כ”עני” המקבל צדקה, או כ”פועל” המקבל משכורת, או כ”יששכר” אנו דנין אותו, והוא גדר שלישי של כבוד, שה”זבולונים” די בכל אתר ואתר, מבקשים את הזכות להיות שותפים עמו בעסק התורה, וכבוד הוא להם שמסכים לקבל את תמיכתם, כי בזה הם נחשבים כ”נושאי ארון ה’ אדון כל הארץ”, וכפי שעין רואה כעת בהתאסף ראשי עם בגולה, והנדיבים רצים לזכות להוזיל זהב מכיסם לכבוד התוה”ק.
ח. וכבר דנו בסוגיא זו בספרי חכמי הדור האחרון, וכתבו כמה נפק”מ בזה, הלא המה: עד כמה האברך משועבד להוראות ראש הכולל בענין סדרי ותוכן הלימוד, והאם יש באיחור התשלומין לאברך משום איסור “בל תלין”, ואם שייך על ממון זה “שיעבודא דרבי נתן”, [דל”א האי שיעבודא בצדקה כמבואר בש”ך חו”מ סי’ פו סק”ג], ואם יכול ראש הכולל להוציא אברך באמצע הזמן, [כמובן שאין מדובר באופן ש”חב לאחריני” דבזה איכא “מקח טעות” מעיקרא]. ויש שהגדילו לחקור אם יש לתת “פיצויי פיטורין” לאברך היוצא. [וראה עוד מש”כ במק”א אודות כספי משרד הדתות. וכעת אכמ”ל].
ט. ובמק”א ביארנו שאין הכרח לכל הנ”ל, ויתכן שיש לאברכים “שיעבוד מסויים” כלפי הוראותיו של ראש הכולל, גם ללא גדר מוחלט של “פועל”, וכעין כח הוראת “מרא דאתרא” וע”פ רצון התורה שלמדתנו הלכות דרך ארץ וכמ”ש בבראשית רבה (פרשה מח פי”ד) “עלת לקרתא הלך בנימוסה”, וכל זה בכלל “מנהג המדינה” כמ”ש המאירי בב”מ (פו ע”ב). וע”ע בשו”ת שבט הלוי ח”ח (סי’ שפו), ובס’ פתחי חשן (שכירות פ”ח סק”ג). ובס’ “תשובות והנהגות” ח”ג (סי’ תעו) וח”ה (סי’ שפד). וראה מש”כ בשו”ת נצח ישראל גרוסמן (סי’ נב). ובשו”ת דרכי חושן (סילמן, שכירות פועלים, סי’ יג). ובס’ “חושן שלמה” עמאר (עמ’ רסו). ובס’ היקר “משפט הפועלים” (פ”א סי”ח). ועוד.
י. והנה הגאון החסיד מהרי”ח סופר בכה”ח (שם ס”ק מב) אחר שהבי”ד הא”ר הנ”ל כתב, “מיהו ת”ח המקבלים חיזוק מעשירים כדי שיוכלו ללמוד, או אם נתנו להם מתנה הראויה להתכבד, יש להסתפק אם דומה לצדקה או למלבוש, ועל כן יש לברך בלתי שו”מ”. עכ”ד. והנה הרב מיירי בת”ח פרטיים העומדים מול תמכין דאורייתא, [כפי שהיה מצוי בכל הדורות], ולא באברכי כולל הממלאים את חצרות בית ה’, ויש לדון בזה בחילוקים לכמה פנים, שלכן נראה שיש מקום בראש לומר שאם האברך שמח וטוב לב על המגלה שהוא מקבל מידי חדש בחדשו אכן יש לו לברך ברכת ההודיה להשי”ת. [ונ”ל דגם למאן דס”ל שיש לאברך גדר פועל, ע”ש בשבט הלוי ובאופן שעליו מיירי, מ”מ אין כאן גדר “חלף עבודתו”].
יא. אמנם לאחר שדברתי בהאי שמעתתא עם מרן הגר”ד קוק שליט”א [מוצ”ש בהעלותך תשפ”ה – בעת פיצוצים ויירוטים בשמי הצפון] אמר לי דמסקנת הדברים היא: שעל ממון שמקבל מידי חדש בחדשו אינו מברך, [הגם שאינו נידון כ”פועל”], וגם אם נאמר שאין בו זיקת פועל כלל ועיקר, ואין כאן אלא מתנה חשובה עבורו להוקירו על לימוד התורה, מ”מ כיון דזה וסת קבוע ורגילות דעלמא, ל”ש לברך ע”ז, וכל עיקר ברכה זו על היא חידוש הדבר שיש בו בשורת הנאה ושמחה, ועל כן נותנים לו בהפתעה איזה סכום ושמח בו, אכן יש לו לברך שהחיינו. עכ”ד מרן שליט”א. וידוע שכן מנהגו מידי פעם כשמביאים לו סכומים חשובים לצרכי קופת הצדקה העצומה העומדת ברשותו, שמברך על הממון “הטוב והמטיב”. [משום דאית לאחריני הנאה בזה].
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום