ברכת שהחיינו על הכינרת כשעלתה על גדותיה

ברכת שהחיינו על הכינרת כשעלתה על גדותיה…

בשנת תש”פ זכינו ובאו מן השמים גשמי עוז וברכה, והכל ראו את הכינרת עולה על גדותיה, מה שלא היה שנים רבות, ואמרו בשם מורינו הגר”ד קוק שליט”א כי עלייה גדולה של הכינרת, היא רמיזה משמים לגאולת משיח בן דוד, אשר נאמר בו “עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר”, כינרת רמז לכינור דוד, לקראת הגאולה שנקראת שחר כידוע. ונשאלה שאלה, האם יש לברך על שמחת הראייה של הכינרת “שהחיינו” בשם ומלכות.

המסקנא בקיצור היא: אדם שיש לו שמחה בראיית פני הכינרת שעלתה על גדותיה, מברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות, וכן הכריע רבינו דב הכהן קוק שליט”א. אכן אם בא אחר כך עוד פעמים, הגם שנוספו בה מים, אין לברך, דהתוספת בטלה בעלייה הגדולה שכבר בירך עליה. וכן נהגו במצרים על עליית הנילוס, וכן נהגו בירושלים העתיקה כשהיה עולה באר יואב על גדותיו.

נימוקים ומקורות:

א. בתשו’ הרדב”ז (ח”א סי’ שיט) כתוב, שהרואה את נהר הנילוס כשהוא קטן וחזר וראהו בזמן שהוא גדול, ושמח בראייתו, מברך שהחיינו אף שאין לו קרקע, כיון שהוא נהנה ושמח בראייתו, אבל אם רואה אותו דבר יום ביומו לא יברך. עכ”ד. והביאו לדינא בכנה”ג (סי’ רכא), וכתב כנה”ג, דמ”מ אם בירך ושוב ראהו עולה לאחר כמה ימים, הגם שיש איזה עליה, אינו מברך, דאותה תוספת בטלה בכמה שכבר ראה מאז. ודברי הרדב”ז הובאו לדינא בגדולי האחרו’, כמבואר במג”א ובאליה רבה (ר”ס רכא) ובעולת תמיד שם, ובברכ”י שם, עד אחרונים חביבים, רבותינו המשנ”ב (סי’ רכא סק”ה) והכה”ח (ס”ק ד, ה).

אמנם מהר”א ישראל מרודוס בס’ כסא אליהו (סי’ רכה) השיג ע”ד הרדב”ז, ולדעתו לענין מעשה טוב שלא לברך על הנילוס כשעולה. אכן ראה בס’ מנהגי מצרים לרבי יום טוב ישראל (אות כז) שכתב, שבמצרים נוהגים כרדב”ז לברך בשמחה שהחיינו על עליית הנילוס, ודלא כהרב כסא אליהו. וע’ נהר מצרים (די”ד ע”א).

ב. וס’יפורים ירננ’ו כי בירושלים העתיקה היה באר מים גדול בשם “באר יואב”, ובשנים כתיקונן היה עולה בשטף מים רבים, ובוקע מגגו כנהר זורם על פני כל השדות, והגאון רבינו שמ”ח גאגין כתב בס’ שמח נפש (מע’ שהחיינו) כתב שבס’ מזבח אדמה (קונטרס הנפת ביכורים דנ”ג ע”ד) נסתפק אי מברכים על זה שהחיינו, וכ’ הרב שמח נפש, שמענו מזקני עיר קדשינו ותפארתינו, כי הזקנים של דור שקדמם היו זריזים לילך ולראות על’י באר כדי לברך שהחיינו, ועל הספק אנו מברכים בלא שו”מ. ע”כ. וראה מה שכתב בזה בשו”ת יביע אומר ח”ז (חאו”ח סי’ לא אות ג בהערה) וידידינו הגר”י ברכה שליט”א בשו”ת ברכת יהודה (ח”ד סי’ כג).

ג. ואמר לי מרן הגר”ד קוק שליט”א שאין הבדל בין הנילוס לכינרת, וציין לסוגיא דסוטה (מד ע”א) בענין החוזר מעורכי המלחמה, שאם לא בנה בית חדש, אבל הוסיף בו דימוס אחד חוזר, ופרש”י “שורה של אבנים או בעובי, תו לא הוי על מכונו, וקרינא ביה חדש”. והגם דלדינא לא קיי”ל הכי, אבל לענין של שמחה, בודאי יש לומר דנקרא חידוש ומברכין על זה שהחיינו. וכן העלה בשו”ת ויצבור יוסף (ח”ב סי’ לט) שהרואה את הכנרת במצב שפל ושוב כשהגיע רואה בגאותה, מברך שהחיינו כמבואר ברדב”ז הנ”ל. וראה מה שכתב בברכת יהודה שם, בתשובה להרה”ג ר”ש אליהו שליט”א, רבה של צפת תובב”א, שאמר לדמות דברי הרדב”ז לכינרת כנ”ל, וכתב דיש הבדל בין זה לזה, כי הכינרת ממימות הגשמים עולה, לא כן במצרים שהכל בא מאפריקא וזה חידוש לאנשי מצרים וכו’. ע”ש. אכן גם בכינרת יש ריבוי מגשמי מקומות אחרים, מה גם דעיקר הברכה על ריבוי המים הנקווים במקום אחד.

ד. והרה”ג ר’ אלכסנדר מנדלבוים שליט”א, מחבר הספר “וזאת הברכה”, כתב בספרו החדש “ליבון הברכה” (עמ’ 410), דלפי”ד הרדב”ז בנילוס, ה”ה ברואה את הכינרת בסוף הקיץ כשהיא בשפל, וכשהגיע בחורף ראה שעלתה עלייה ניכרת ומשמחת [כגון חורף תש”פ שהכינרת עלתה פלאים, והכל באו לראות את השפע הגדול], דמברך שהחיינו. אלא שהעיר דאם שמע על עליית הכינרת, ואח”כ ראה על עלייתה בפועל, דכיון דהאי דינא ילפי’ מהרואה את חבירו שלא ראהו ל’ יום ושמח בראייתו שמברך שהחיינו, ושם כאשר כבר שמע משלומו לפני ראייתו, לא מברך, וה”נ כיון ששמע כבר שמח, ומה שעלתה הכינרת עוד קצת מאז ששמע, אין זה סיבה לברך, דקמא קמא בטיל. ויברך בלא שם ומלכות. ורק אם שמע בתחילת החורף על עלייה מסויימת ובסוף החורף בא וראה עלייה גדולה מאד, בזה י”ל דשעת ראייתו היא עיקר שמחתו ומברך. עכ”ד.

ה. והנה מה שהביא מדין הרואה את חבירו לאחר ל’ יום שאם שמע ממנו לא מברך, הדבר תמוה, שהרי כל האחרו’ ביארו בסימן רכה דדוקא לגבי ברכת מחיה המתים יש לומר דאם שמע ממנו לא מברך אבל לענין שהחיינו מה לי שמע או לא שמע, הלא שמח בראייתו, והגם שע”י השמיעה ממנו בכתבים וכיו”ב, יש איזה ירידה מעט בשמחת הפגישה, מ”מ אינו דומה תא חזי לתא שמע, וטוב מראה עינים משמועה טובה.

וכבר העירו רבים על מה שכתב המשנ”ב (ר”ס רכה) שיש דעות באחרונים לענין ברכת שהחיינו היכא דהיו ביניהם כתבים, ועל כן ספק ברכות להקל. ע”כ. והוא פלא, שהרי האחרונים כולם דברו רק על מחיה המתים, וכתבו בהדיא דשהחיינו מברך בכל גוונא, ואבוהון דכולהו הוא הגאון ר’ יעקב חאגיז בתשו’ “הלכות קטנות”. ועמש”כ בס’ בירור הלכה (זילבר, שם).

ומרן הגר”ח קניבסקי שליט”א כתב ליישב, דהמשנ”ב כיון לומר דאיהו סבירא ליה דמה שכ’ האחרונים לענין מחיה המתים, יש לאומרו ג”כ לגבי שהחיינו. [והובאו דבריו בס’ הנחמד “שער העין” סי’ סא].

ובמחכ”ג, הוא דוחק ברור, שהרי המשנ”ב שפתיו ברור מללו בשם האחרו’, מה גם דהמשנ”ב עצמו כ’ דעל לידת בת מברך שהחיינו בראייתה דלא גרע ממי שלא ראה את חבירו ל’ יום, והרי ודאי ידע ממנה קודם יציאתה לאויר העולם, כשהיתה מתרוצצת בקרבה של היולדת, ואמנם יש לחלק בין ראיית בתו בפעם ראשונה שהשמחה גדולה, אבל ההתעקשות היא ללא צורך, שהרי לא שמענו מעולם שהשומע על פרי חדש שנמצא בעולם, לא מברך בראייתו או באכילתו כיון שכבר שמע ממנו. וכל היד המרבה לבדוק בהלכות ברכות הללו, תחזינה עיניו היסוד שכתבנו ששמחת הראיה היא העיקר. [וסימן לדבר סומא נחשב כמת, וברכת שהחיינו (חיות היפך המות) בראיה (היפך הסומא ששייך בסטרא דמותא). ודו”ק].

ו. שוב ראיתי להרב המחבר ס’ “ליבון הברכה” שחיוה דעתו (שם, עמוד 394) בענין זה, ועמד גם כן בקושיא זו ע”ד המשנ”ב, וכתב לבאר דהמשנ”ב ס”ל דברכת שהחיינו ברואה את חבירו אינה על שמחת הפגישה בהתראות זה עם זה, אלא בעיקר על הידיעה שעודנו בחיים, והפגישה היא “סימן” לקיומו בחיים של חבירו. ולכן אם כבר ידע ממנו בתוך הל’ יום שלא ראהו אין מקום לברכה זו. עכ”ד. ולפי מה שכתבתי לעיל, נראה שאין קיום בחיים לחילוקים הללו. ויש לי להרחיב עוד על דבריו שם. וכעת עמד קנה במקומו.

בברכת התורה

יקותיאל אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם:

• שהייה מרובה באמצע ברכה אם נחשבת הפסק
• מה מברכים על פריכיות אורז
• חיזוק מיוחד ממורינו הגר”ד קוק שליט”א לקראת שבתות החורף

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום