ברכת “הרב את ריבנו” על הפצצת הכור האטומי ב”פורדו”

כבוד ידיד נפשי האברך כמדרשו

שאר בשרינו כמהר”ר שלמה חליווה שליט”א

א. אודות מה שכתבנו לאחרונה שמרן הגר”ד קוק שליט”א בירך בשו”מ ברכת הגומל על הפצצת הכור באיראן, וביארנו הענין בהרחבה בס”ד, וכת”ר העיר בשם הרה”ג ר’ יחיאל מאיר שליט”א [בעל הס’ היקר “מעמקי ים”], שיש לדון אולי מתאים לברך את ברכת “הרב את ריבנו”, שיש בה תוכן מבורר יותר מברכת הגומל, לגבי החלק של הצלתינו מאויבינו העומדים עלינו לכלותינו.

ב. שאלתי אמש דבר זה מפי קדשו של מרן הגר”ד קוק שליט”א, ולאחר שהתפעל מעצם המחשבה כה אמר [בהיותו חלוש על מטתו]: “אם האדם רואה שנשפך לו מלבו מתוך רגש לברך ברכה זו, ראשית כל הוא צדיק, ואכן יש לו רשות לברכה, ואין הזמן גרמא לברכה דוקא ביומין דפוריא”…

ג. והנה הר”ן במגלה (יב ע”א ברי”ף) הק’, למה ברכת “הרב את ריבנו” פותחת בברוך, והרי היא סמוכה לברכה שלפניה, דהא מגילה ודאי לא מפסקא – כי היכי דלא מפסיק ק”ש בברכותיה, דמש”ה חשבינן ברכה אחרונה שלה סמוכה לחברתה (כמבואר ברכות מו ע”א). ותירץ, “דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה, אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס“. והו”ד בב”י (סי’ תרצב). וראה עוד בחי’ הריטב”א (רפ”ג דמגלה) שתי’ קושיא זו בדרכ”א.

ד. והטור שם הביא דברי בעל העיטור דכיון דברכת “הרב את ריבנו” במנהגא תליא, כמבואר במגלה (כא ע”א וע”ב) דמקום שנהגו לברך אחריה מברכין, ע”כ אין לגעור במי שמדבר לאחר סיום קריאת המגלה קודם שברכו “הרב את ריבנו”.

ה. והעיר ע”ז הטור דמה בכך דתליא במנהגא, סו”ס הוא מברך “לאחריה”, והב”י ביאר ד’ העיטור ע”פ הר”ן הנ”ל דהיא ברכה בפנ”ע.

ו. וכ’ הב”ח שם, דהטור לא ס”ל כהר”ן, ולדעתו ברכת “הרב את ריבנו” שייכא למגלה, וכלשון הגמ’ שם “לאחריה”. עכ”ד.

ז. ויתכן שגם הטור מסכים לעיקר ד’ הר”ן שברכה זו היא בפנ”ע על הנס, וכן מסתברא דהא אינה ברכת המצות ולא ברכת השבח כברכת “שעשה נסים”, רק דס”ל דכיון ש”פרסום הנס” נעשה ע”י קריאת המגלה, א”כ בעינן שיהיו “סמוכין”. ואע”פ שאם דיבר אכתי חשיב סמוך מצד ש”עסוק באותו ענין”, אך איכות הסמיכות נפגמת. וצע”ע.

ח. ואם כי לשון הר”ן הוא “דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת המגלה”, נראה ביאור כוונתו, שאינה ברכה “על” קריאת המגלה, אלא “על גבי” קריאת המגלה, היינו שאינה כמו ברכות ק”ש שלאחריה, שהברכות הם על הקריאה ממש, אלא סוג ברכה אחר הוא שנהגו לברכה “על גבי” קריאת המגלה. ודו”ק.

ט. ונפק”מ מהנ”ל מה הדין בדיעבד אליבא דהטור אם שח לאחר הקריאה קודם שבירך “הרב את ריבנו”, שלפי”ד הב”ח בדעתו נראה שלא יוכל לברכה, וכ”כ ב”שער הציון” (סי’ תרצב סקי”ב) שצ”ע לדעת הטור אם יוכל לברך היכא דשח. והצד שיוכל לברך גם אליבא דהטור הוא לפי מה שכתבנו בס”ד דיתכן שגם הטור מסכים לעיקר ד’ הר”ן.

י. כמו כן יש לדון במי שאין לו מגלה אם יוכל לברך את ברכת “הרב את ריבנו”, [ולשיטת הירושלמי שהביא הרמ”א (סי’ תרצב שלהי ס”א) דמצריך עשרה לברכה זו, תהיה נפק”מ בציבור שאין להם מגילה. וע”ש בביאוה”ל], ובברכ”י (סי’ תרצב) הביא מתשו’ מהר”י מולכו דמי שאין לו מגלה לא יברך שעש”נ והרב את ריבנו, וב”ביאור הלכה” שם העיר שיוצא מד’ המאירי (פ”ב דשבת) לענין חנוכה, דגם מי שאין לו מגלה יכול לברך “שעשה נסים”, [וה”ה שיוכל לברך “הרב את ריבנו”, וע”ש בסיום ד’ הביאוה”ל].

יא. ולאור האמור יתכן לומר שיטה שלישית בשאלה זו, דברכת “שעשה נסים” לא יברך, כיון דנתקנה על קריאת המגלה, אבל ברכת “הרב את ריבנו” שלא נתקנה על הקריאה, שפיר יוכל לברכה גם כשאין לו מגילה, ומצאתי שכ”כ הג’ מהר”ם בן חביב בתשו’ “קול גדול” (סי’ מו).

יב. אכן אם כנים הדברים האמורים לעיל שגם הר”ן מסכים שברכה זו נתקנה “על גבי” הקריאה, א”כ נפל פיתא בבירא. וכן העלה בתשו’ הרדב”ז (סי’ תרסה) דגם לדעת הר”ן לא יברכנה מי שאין לו מגלה. ע”ש.

יג. וע”ע במשנ”ב (סי’ תרצ ס”ק סא וס”ק סו) בענין יחיד הקורא מגלה שלא בזמנה שאינו מברך. ולאור האמור יש לדון דשמא יוכל לברך לאחריה, ושמא תליא האי מילתא ליה בפלוגתא הנ”ל, וכבר כתב כן בס’ “ברכת מועדיך” (פורים, סי’ ל).

יד. והנה צ”ב בעיקר המנהג שהביאה המשנה לברך על המגלה לאחריה, דמה צורך בכך, הלא כבר תקנו לברך מעיקרא “שעשה נסים”, ולומר דהוא כמו ברכות התורה לאחריה, לא מסתבר כלל, ובפרט לאור ד’ הר”ן הנ”ל.

טו. ומשמע לומר, דברכת “שעשה נסים לאבותינו” וכו’, היא ברכת השבח, וברכת “הרב את ריבנו” היא ברכת ה”הודאה”. וראה לשון שעה”צ (סי’ תרצב סקי”ב). ודו”ק. וכן מתבאר בערוך השלחן (סי’ תרצ סכ”ב) בבירור דברי המג”א (שם ס”ק יט). ע”ש. וע”ע בס’ “לבנת הסיפור” (עמ’ תכט). [ואכתי צ”ע]. וראה עוד מש”כ בשו”ת רבבות אפרים ח”ד (סי’ קעה). ובס’ מבשר טוב (מועד סי’ ח).

טז. ועוד יש ליתן תבלין בזה, דכיון ש”קרייתא זו הלילא” כדאמרי’ במגילה (יד ע”א), א”כ הו”ל כדמות “הלל שלם” שיש ברכה גם בסופו. [רק שבהלל אין הברכה המסיימת פותחת בברוך אלא ב”יהללוך”, כיון דהתם הברכה היא “על ההלל” ולא “על גבי” ההלל, וכמשנ”ת בס”ד לעיל]. שו”ר שכ”כ בס’ “ברכת חן” (מגילה סי’ מה) אלא שדחה ביאור זה. וע”ש מה שכתב לבאר באופן חדש עפי”ד התוס’ בברכות (יד ע”א). ולאור האמור בס”ד הדברים חיים וקיימים.

טו”ב. לאור כל האמור נראה שברכת “הרב את ריבנו” שייכא לכאו’ רק בימי הפורים, ויש הסוברים דלא סגי בזמן הפורים אלא בעינן נמי לאמרה רק לאחר קריאת המגלה, ויש האוסרים להפסיק בין הקריאה לברכה זו, וא”כ אין מקום לברכה בזמנים אחרים.

ח”י. אמנם יתכן לומר דכל מה שדנו בברכת “הרב את ריבנו” אי טעונה סמיכות למגלה וכו’, היינו ביום הפורים שבו איכא מצות היום בקריאת המגלה, ומצא מין את מינו וניעור לעיכובא, אך כו”ע יודו שבזמנים אחרים שזוכים ישראל למפלת צוררי ישראל, וכגון האידנא בהפצצת הכור האיראני, בזה הברכה יכולה להאמר על ה”זמן”. [ויש דוגמאות לרוב למהלך זה]. וצ”ע בזה.

יט. ומרן הגר”ד קוק שליט”א כדרכו הידועה בעניני ברכות, הגביל את ההיתר לברך ברכה זו למי שיש לו לב רג’ש והשתפכות הלב לברכה, שבזה כיון שמתפעל ומתרגש להודות לה’, כבר נפקע ממנו גדר “ברכה לבטלה”, כיון דעסוק בהודיה להשי”ת, ומאחר ודעת רובא דרבוותא קמאי ובתראי דאיסור ברכה שאי”צ מדרבנן, ובפרט דבברכת ההודיה והשבח לבורא עולם עסקי’, ועמש”כ בס’ “זכר עשה” (עמ’ רפד). וצרף לכאן.

כ. צא וראה מה שכתב רבינו מנוח (פ”א מברכות הט”ו) וז”ל, “והרשות נתונה לכל גדול שבכל דור ודור לתקן ברכה לפי המתחדש לאנשי דורו, דקיי”ל (ר”ה כח ע”ב) יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו’, אבל אם יחדשו ברכה על ענין שנתחדש לו, לא שייך ביה למימר שעובר על לא תשא והרשות בידו לברך. עכ”ל. ואם אמרה למילתיה לענין ברכות שתקנו רבנן בתראי, [ע”ש לענין ברכת יראו עינינו, וברכת אשר קידש עובר ממעי אמו שיצאה מבית מדרשם של הגאונים על פדיון הבן], ק”ו בן בנו של ק”ו לברכה אשר יסודה בדברי חז”ל ומעתיקה למקום חדש לפי התרגשות לבו להודות להשי”ת.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום