ברכת הגומל על הצלה מ”טיל”

כבוד הרב יקותיאל שליט”א

אבקש מאד להעביר שאלה זו לכבוד מרן קדוש ישראל עמוד צלותנא ה”מגן” על כל הדור כולו רבינו דב הכהן קוק שליט”א

ברצוני לקבל את תשובת רבינו שליט”א אודות מעשה נורא שאירע בשבוע שעבר בעירנו “פתח תקוה”, שהגיע “טיל” ששוגר מאת האויב האיראני ימש”ו, ופגע בבנין שלנו [מצרף לכם את התמונות], אני ובני ביתי שהינו באותו זמן בבית, ואחזתנו רעדה גדולה יחד עם כל הבנין ש”רעד” מעצמת הפיצוץ, לצערינו נהרגו כמה מהיושבים בחדר הממ”ד, ושאלתנו היא, האם יש לנו לברך “שעשה לי נס” וכן ברכת “הגומל”.

תשובת מרן הגר”ד קוק שליט”א בקיצור: עליכם לברך ברכת “הגומל” בשם ומלכות, אך ברכת “שעשה לי נס” אין לברך בכגון דא.

נימוקים ומקורות:

א. הנה לגבי ברכת “שעשה לי נס”, יש לדון כאן בב’ ענינים: מה דינם של הנמצאים בבית ויצאו לחיים טובים מן ההריסות וכו’, וכמו כן מה דין הגרים בקומות שמתחת ומלמעלה, ששהו בביתם ונפשם היתה להם לשלל בכך שהטיל לא פגע בביתם. ונראה שהנמצאים בבית שנפל בו הטיל ויצאו לחיים טובים מתחת גלי ההריסות, פשוט וברור שיברכו “שעשה לי נס” בשו”מ, שהרי כל סכנה שנחתה על האדם, וע”פ טבע יש בה להרוג ונשאר חי, מברך עליה שעשל”נ כמ”ש במשנ”ב (סי’ ריח ס”ק לב), וע”ש בשעה”צ (ס”ק כח). אך יושבי שאר הבתים לא יברכו שעשה לי נס [בשו”מ עכ”פ].

ב. ולגבי ברכת “הגומל” ליושבי הבתים הסמוכים, הנה כתב רבינו דוד אבודרהם (שער ח) בשם רבינו גרשום מאור הגולה, שדוקא אותם ארבעה שהזכירו חז”ל בברכות (נד ע”ב) צריכים לברך, ולא על שאר דברים. וכ”כ ב”ארחות חיים” בשם רבי שם טוב, ובכל בו בשם התוספות. אך הריב”ש בתשו’ (סי’ שלז) סובר דלאו דוקא הני ארבעה, וה”ה כל מי שנעשה לו נס כגון נפילת כותל או דריסת שור, או שעמד עליו אריה לטרפו או גנבים באו לו או שודדי לילה, דכל שניצול מהם מברך הגומל. ובב”י (סי’ ריט) הביא מחלוקת זו וסיים בדברי הריב”ש.

ג. ובשו”ע (שם ס”ט) כתב, “הני ארבעה לאו דוקא, דה”ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו וכו’ וכל כיוצא בזה כולם צריכים לברך הגומל, ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות“.  ומשמעות לשונו של מרן זיע”א, דהגם שהביא על שלחנו את דעת האומרים לברך ב”סתם”, מ”מ חשש לסברת החולקים משום ספק ברכות להקל. ולפי”ז בנידון שלנו שאין המקרה כלול בד’ הידועים בגמ’, נראה שיכולים לברך רק בלא שו”מ.

ד. אמנם מצאנו ב”חיי אדם” (כלל סה ס”ד) שכ’, “נפל אבן או ברזל סמוך לו אע”פ שהיה בסכנת מיתה אילו נפל עליו, אינו מברך שעשה לי נס במקום הזה, אבל הסכימו האחרונים שיברך הגומל”. וע’ במשנ”ב (סו”ס ריח). ומאידך גיסא מצאנו למהר”ל מפראג ב”נתיבות עולם” (נתיב העבודה פי”ג) שכ’, “יש בנ”א שכאשר זרקו עליו אבן ולא הגיעו האבן – מברכים הגומל, וכל זה מנהג של עמי הארץ, כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט, אין זה מן הד’ אשר צריכים להודות, ולכך אמר מנינא, לומר שלא יברך כי אם על ד’ דברים, וזה כי באלו ד’ דברים כבר היה בים ובמדבר, וכבר היה חולה והיה בבית האסורים, אבל דבר שלא היה בצרה – רק שלא באה עליו צרה, אינו בכלל הד’ שצריכים להודות”. עכ”ד.

ה. והנה מלבד שמהר”ל מפראג פליג ע”ד החיי אדם, עוד בה, דהרב ח”א כתב לדבריו ע”פ שיטת הסוברים דמ”ש “ארבעה צריכים להודות”, לאו דוקא הני ד’, וכמבואר במשנ”ב (ס”ק לב) שהאחרו’ כתבו דהמנהג כסברא ראשונה, וכן מסתבר. ע”כ. אך מה נעשה שהשו”ע סיים שם דבשאר מילי שאינם בכלל הד’ “טוב לברך בלא הזכרת שו”מ”, ולפי”ז לכאו’ גם הכא יושבי הבנין שנפל עליו טיל לא יברכו בשו”מ – אם מבני ספרד המה. וע”ע להג’ מהרח”י בכרך בעל “חות יאיר” בס’ מקור חיים (סי’ ריט), ובשו”ת דברי נחמיה (או”ח סי’ יד).

ו. אך אחר ההתבוננות נראה, דיתכן שגם השו”ע ס”ל שהמתעורר לברך הגומל בכגון דא אין מזניחין אותו, ומש”כ “וטוב לברך בלא שו”מ”, י”ל דאין כונתו לאפוקי לגמרי ממאן דס”ל לברך, רק דקאמר שהחושש לסברת ה”יש אומרים”, לא יפקיע עצמו לגמרי מברכה, וטוב לו לפחות לברך בלא שו”מ, והגם דברכה שאין בה שו”מ אינה ברכה (ברכות מ ע”ב), מ”מ הפקיע עצמו לגמרי מן ההודיה, ועכ”פ מי שיש לו “לב רג’ש” ומתעורר לברך “הגומל”, ובפרט שאחזו רעד גדול בעת נפילת הטיל, וב”ה יצא לחיים טובים ולשלום, בודאי גם לדעת מרן אין מזניחין אותו.

ז. וכעין זה מצאנו בלשון השו”ע (סי’ מו ס”ט) שכתב, “לא יקרא פסוקים קודם ברכות התורה, אע”פ שהוא אומרם דרך תחנונים. וי”א שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה“. ומחלוקת זו בין ה”סתם” ל”יש אומרים” היא נפק”מ למשכימי קום לאמירת הסליחות, אם צריכים לומר ברכה”ת קודם לכן.

ח. ונחלקו גדולי הפוסקים מה דעת מרן לעיקרא דדינא, האם לחומרא כסברת ה”סתם”, וכדאמרי’ בעלמא ד”סתם ויש הלכה כסתם”, [וכן הבין הגאון חיד”א בשו”ת “יוסף אומץ” (סי’ סו), וכתב דמה שהשו”ע סיים בלשון “ונכון לחוש לסברא ראשונה” היינו לחזק את דעת ה”סתם”. וכ”כ כמה אחרונים כנודע], או שכאן דעתו לקולא מעיקר הדין וכסברת ה”יש אומרים”, וראיה לדבר ממה שסיים בלשון של זהורי’ת “ונכון לחוש לסברא ראשונה”, להורות שאין זה עיקר הדין. וכן הבינו אור היר”ח זיע”א בתשו’ “חקרי לב” (או”ח סי’ ט) והערוה”ש (שם סי”ד). ועוד].

ט. והנה חזי’ להט”ז (סי’ ריט ס”ק ו) שכ’, ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונה שהיא דעת ריב”ש, ומסתבר כן, דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמ'”. עכ”ל. וכ”כ הגאון מהר”י עייאש בשו”ת בית יהודה (חאו”ח סי’ ו, דף ד ע”ב) דנראה מדברי השו”ע שהבי”ד הריב”ש בסתם דדעתו לפסוק כן מעיקר דינא. ואמנם הגאון חיד”א בברכ”י (שם סק”ח) כתב ע”ד הבית יהודה, “ואנו אין לנו אלא דברי מרן לברך בלא שו”מ”. וע”ע בשו”ת חיים שאל ח”ב (סי’ טו). ולפמש”כ ב”יוסף אומץ” שם ע”ד החק”ל, יש מקום גדול לחזק את סברת מהר”י עייאש. [וי”ל בזה כמובן].

י. ומצאתי ב”בית הבחירה” לרבינו מנחם המאירי (ברכות נד ע”ב) שכ’: “נ”ל שלא נאמרו אלו [ד’ המנויים בגמ’] בפרט – אלא שאע”פ שלא אירע להם סכנה צריכין להודות, הואיל והדבר מצוי להסתכן, אבל כל שאירע לו סכנה [אחרת, שאינה בכלל הני ד’ שהוזכרו בגמ’], הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות, ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך“. עכ”ל.

יא. הרי לנו שגם החולקים הסוברים דהני ד’ דוקא, לא באו אלא לומר דאין בהם “חיוב” ברכת הגומל, אך לכו”ע מי שבא לברך – תבא עליו ברכה ואין מזניחין אותו. ואמנם לא נוכל להתעלם שבב”י שם כתב בשם ה”ארחות חיים” (הלכות שני וחמישי אות כד) דאחרים שברכו [חוץ מד’ המנויים בגמ’] ברכתם לבטלה, וגם ב”אבודרהם” שם הביא מרבינו גרשום שגער במי שבירך על דבר שאינו כלול בד’ דברים, ואולי כוונת המאירי שאין לחוש לדבריהם אלא בתורת “רשות”, ולא בתורת “איסור”, ולדידיה קאמר ולא לדידהו. ודו”ק.

יב. בהצטרף כל האמור לעיל, נראה שיש לבני הבנין לברך הגומל, ובפרט אלו שהיו סמוכים וחשו היטב ברעדת הבנין, וכאשר חזינן אותות וזוועות בניפוץ כל חלונות הבנין, וכאשר יעידון יגידון כל יושבי הבנין אשר אחתם רעדה ובעתה אשר לא היתה כמותה, ובכגון דא נראה שהם נחשבים כקשורים לאירוע ממש וסל הבנין מצרפן, ובפרט כאשר ישנה לאדם התעוררות ולב רג’ש להודות ולברך את ה’ על הרווח וההצלה, וכבר ידוע מש”כ כמה גדולי עולם דבברכות ההודאה והשבח לא חיישי’ לכללא דסב”ל כולי האי.

יג. וידעתי מה שכתבו בזה בספרי האחרונים, ומ”מ לא באתי אלא לבאר את הוראתו בקדושה של מרן שליט”א, ובפרט שזכינו בס”ד לבירור מחודש ורחב טפי בדברי מרן השו”ע, ובהגלות נגלות דברי רבינו המאירי, ומראה מקום אני לך לדברי אחרונים חביבים בס’ “נתיבות הברכה” (עמ’ תסו), ו”חשוקי חמד” (ב”מ קו ע”א), וס’ “ברכת נסים” (ששון, עמ’ ו, יז), ולגאון עזינו מהרע”י זיע”א ב”חזון עובדיה” (ברכות, עמ’ שעט, שפ). ואכמ”ל טפי.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום