אפליקצית עץ חיים
בענין אכילה ושתיה בבתי כנסיות ובתי מדרשות
שאלה מאת אחי ורעי, אברכי כולל “שער השמים” בטבריה, האם מותר לאברכים לאכול פת שחרית בבית המדרש, כמו כן רצינו לדעת האם רצוי הדבר שמחלקים ברכות לעילוי נשמת בבית הכנסת, ואם יש הבדל בין לחם או מזונות לשאר מאכלים, ומה הדין כשרוצים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, על הכל רצינו לבקש הבהרה ברורה מאת מורינו הגר”ד קוק שליט”א, איזה דרך ישכון אור להלכה ולמעשה.
התשובה בקיצור:
אם האברך שקוע בלימוד התורה בהתמדה גדולה, ולא מבטל שעותיו כלל, הרי שהדבר מותר לו, באופן שיש לו תועלת, כגון שחוסך זמן או איזה טרחה וכיו”ב. אבל אברך שאינו בכלל ההגדרה הנ”ל, טוב לו שיאכל מחוץ לבית המדרש, ואדרבה כשיעשה מעשה כזה לכבוד ביהמ”ד, הרי שכשיחזור ללימודו לאחר האכילה, יהיה לו כבוד תורה יותר, ויועיל לו הדבר בלימודו.
ולכן בודאי שיש למנוע כל סוג אכילה בבית הכנסת, ובפרט שהאוכלים אינם אברכים, ובאים לבקר בהיכל ה’ שלש פעמים באהבה, ורק אם מחלקים ברכות לשם ברכות, והציבור “אוכל בשביל לברך” יש מקום להתיר הדבר, אך אם “מברכים בשביל לאכול”, כפי שמצוי שכל אחד אוכל עוגה או שתים, וממלאים חפניים באגוזים ובוטנים וכיו”ב, יש למנוע הדבר. ועמש”כ בזה רבינו הגר”ד קוק שליט”א בס’ “אבא חלקיה” (עמ’ ג).
סעודה שלישית בבית הכנסת, כיון שהיא סעודה של מצוה, יש להתיר, וכמובן שהכל בדרך כבוד, ואפילו אם מביאים שם איזה משקה משכר ושותים כל אחד מעט, כיון שהכל בכלל סעודת שבת, באוירה של כבוד שבת, ומה נעים שבת אחים גם יחד, הורה הגר”ד קוק שליט”א שהדבר מותר.
נימוקים ומקורות:
א. במגלה (כח סע”א) מבואר איסור קלות ראש ואכילה ושתיה בבית הכנסת או בביהמ”ד, ולדעת רש”י אכילה ושתיה הוו בכלל קלות ראש. ע”ש שהדגיש דלא גרסי’ “ואין” אוכלין, אלא “אין” אוכלין, דהיינו פירושא דקלות ראש. וכ”כ התוס’ (שם בע”ב, ד”ה ואעפ”כ). והרי”ף (ט ע”א) והרא”ש (שם סי’ ז) גרסי כרש”י. אכן ברמב”ם (פי”א מתפלה ה”ו) כתב, בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה, ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן וכו’, וכן הוא בטוש”ע (ר”ס קנא), ומבואר דאכילה ושתיה אינן מדין קלות ראש, אלא מצד יותר’ת הכבו’ד שמוטל על האדם בהיותו בביהכ”נ וביהמ”ד. [וצ”ב דהטור נייד משיטת הרא”ש דגרס כרש”י, וצ”ל דלא משמע ליה דיוקא דרש”י הנ”ל, וטפי י”ל דס”ל דאכילה ושתיה הוי קלות ראש קטנה, ושחוק ושיחה בטילה הוי ק”ר גדולה].
ב. והנה התוס’ במגילה שם (ד”ה אין אוכלין) העירו מפסחים (קא ע”א) דאורחין אכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, ותי’ התוס’ דאיירי בחדר הסמוך לבי כנישתא. וכ”ה בתוס’ פסחים (שם ד”ה דאכלו). וקצת נראה דהתוס’ אזלי לשיטתייהו, דאיסור אכילה ושתיה הוא מדין “קלות ראש”, וע”כ הוכרחו לדחוק דמיירי בפסחים בחדר שליד בית הכנסת, ומש”כ בגמ’ בבי כנישתא הוא לאו דוקא.
והר”ן בפסחים שם כתב ליישב באופן נוסף “שמצות הרבים היא שאוכלים שם מקופה של צדקה של בני העיר”. והוא דלא כהתוס’. [ומש”כ הב”ח ר”ס קנא דהר”ן במגילה (ט ע”א מדפי הרי”ף) בשם הרמב”ן וההגהות אשר”י שם משם אור זרוע (סי’ שפח) חולקין ג”כ על דברי התוס’, בעניותי לא הבנתי, דהר”ן והגהות אשר”י קאי על בתי כנסיות שבחו”ל שעשויין על תנאי, והתוס’ מיירי בעיקר דינא דבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו בא”י].
ג. וצ”ב בד’ הר”ן, דאכתי מה בכך שיש לנו מצות צדקה בהם, הרי אכילת העניים רשות. ונראה דהר”ן לפי תי’ זה אזיל בשיטת הרמב”ם וסיעתו, דאכילה ושתיה לאו מדין קלות ראש היא, אלא מצד תוספת כבוד בבית הכנסת, ומעתה כל היכא דאנו מצווים לדאוג לעניים, כיון דלית להו מקום אחר, הוי ליה כשעת הדחק ואונס, ותו לא הוי חסרון כבוד, דדוקא מי שיש לו אפשרות קלה לאכול בביתו ובחומותיו, ובא ואוכל בשאט נפש בבית הכנסת הו”ל חסרון כבוד, לא כן עניין הללו, דמצוה עלינו לדאוג להם שאין להם מה יאכלו הו”ל שעה”ד ושרי. [ולפי”ז מש”כ הר”ן לשון מצוה אין כונתו דהוי כסעודת מצוה, רק השתמש בלשון מצוה כסימן לדוחקא דשעתא]. ועמש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ סב). ודו”ק. והגר”ד קוק שליט”א אמר לי שאין זה נח בפשט ד’ הר”ן, וביאר דבריו שהמקום מוגדר בי כנישתא וחלק מענין הכנישא הוא כינוס העניים, וכל דבר שהוא כינוס הציבור שייך חגדר בי כנישתא. וצע”ב.
ד. ועכ”פ סעודה שהיא של מצוה, כגון סעודת שבת וכיו”ב מותר בביהכ”נ גם אליבא דהתוס’, כדמוכח למעיין היטב בדבריהם בפסחים שם, [רק דהיה להם דוחק להעמיד הגמ’ רק בסעודת שבת. וכבר בירר דבריהם בשו”ת עין יצחק אלחנן מקובנא (חאו”ח סו”ס יב). ע”ש]. וכ”כ בהדיא באור זרוע שם בעובדא דרבינו יהודה משפירא, דאכילת שבת שאני. ועמש”כ בזה מרן הגר”ד קוק שליט”א בספר … וכן שמעתי מהגר”ד קוק שליט”א, דסעודה שלישית שעושים בבית הכנסת, אין למחות בידם, כיון דסעודה זו היא באוירה של שבת קדש, ויש בה כובד ראש, וגם אמר דאם מביאים שם בירה וכיו”ב, אין למחות בידם. [וכמובן ששותים להנאת הסעודה ולא לקלות ראש ושכרות ח”ו. וע’ שואל ומשיב (שתיתאה סי’ ג). ע”ש].
ה. והנה כ’ הטור שם, ות”ח מותרין לאכול ולשתות בהן, ומשמע לכתחילה. והרמב”ם שם כ’ דמותרין “מדוחק”. והרבה האריכו בזה במחלוקתם אי ההיתר לכתחילה או דיעבד. ולנידון דידן יש לעיין אם יש לאברכים דין ת”ח לענין זה, וכבר ידוע מאי דכ’ הרמ”א ביו”ד (סי’ רמג ס”ב) בשם מהרי”ו שאין דין ת”ח בזה”ז לענין קנס של ליטרא זהב, אכן מצינו כמה מילי דאמרו בגמ’ ת”ח, ובודאי יודה מהרי”ו דשייך גם בזה”ז, כגון ההיא בברכות (ה ע”א) אם ת”ח הוא אי”צ ק”ש, כיון שתלמודו שגור על פיו, וזה שייך גם היום כמובן, וכ”כ מרן החיד”א בברכ”י (חו”מ סי’ טו סק”ג) בשם גדול א’, דהרמ”א לא אמרה למילתיה אלא לענין להוציא ממון על בזיון חכם וכו’, אבל לשאר ענינים נוהג דין ת”ח בכל דבר, ולא חיישי’ לד’ מהרי”ו. ע”כ. וע’ נזירות שמשון (או”ח סי’ תכ). ויש להרחיב בזה.
ו. וכעי”ז י”ל כלפי מ”ש בב”ב (קטז ע”א) מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם, דהיינו כל דור וחכמיו וכמ”ש באגרו”מ (יו”ד ח”ד סי’ נא). ואפי’ ברכת שחלק מחכמתו ליראיו, יש שכתבו לברכה גם האידנא על חכמים הידועים, דכל דור לפי גדולי חכמיו, [ובזה נראה דשוא”ת עדיף, והגרד”ק שליט”א אמר לן שאין לברכה בדורינו כי אם על הגריש”א וכו’. ואכמ”ל], וכן הנשבע בתורה ולא במה שכתוב בה, דקיי”ל אם ת”ח הוא אי”צ שאלה, ואם הוא ע”ה צריך שאלה כדפסק הר”מ (פי”ב משבועות ה”ה), וכן דין מאפיל בטליתו שמותר רק לת”ח, וד’ הרמב”ם (פי”א מאיסו”ב) לענין ת”ח הנושא נדה, ומש”כ בשו”ע אה”ע (סי’ ב ס”ו) לענין נישואי ת”ת לבת כהן, ועוד כהנה, אטו כל הני ליתנהו האידנא. [וכ”ז דלא כהרב כרם שלמה מאזוז (דנ”ט ע”א) שהחמיר בזה לענין רבית של ת”ח מגוי, וכבר תפס עליו הגרע”י בהליכות עולם (ח”ח עמ’ ד), וכתבתי מזה במקו”א].
ז. ומעתה גם בנדו”ד, הרי לית מאן דפליג דהיתרא דת”ח לאכול בבית מדרש קיים בכל לומד המתמיד בלימודו בביהמ”ד כי שם ביתו, כי העיקר שאינו נמשך אחרי ההבל וכל מרצו בתורה, וחי בהם ולא בדברים בטלים, וכשאמרו ת”ח, לסימן אמרו ולא לסיבה, דהסברא להתיר לת”ח משום דאין בזה שום פחיתות כבוד או קלות ראש, דהא בית המדרש הוא “ביתא דרבנן” כמבואר במגילה שם, וא”כ אפי’ אם אינו בגדר ת”ח ממש, שרי ליה. אכן זה ניחא אם לומד כולי יומא בהתמדה, שבזה יש להתיר לו לכתחילה אפי’ אינו חכם בתורה, רק עצם זה שהוא כנער לא ימיש מתוך האהל שוב אין בזיון במה שאוכל כנ”ל, ומה שאמרו ת”ח הוא סימן ולא סיבה, ולפי”ז באברכים שיושבים בכולל שבע שעות ושאר שעות היום הם בבית, ועוסקים במילי דרשות, לא פשיטא להתיר להם.
וכן שמעתי ממרן הגרד”ק שליט”א, דבכה”ג לא הוי בגדר ביתא דרבנן, כי יש הפסקות ארוכות. ע”כ. מה גם דגם בביהמ”ד פעמים שיוצאים לשתיית קפה וסיגריה או שיחה [ולא הכל מוכרח], וכבר ידוע במעין זה ד’ המשנ”ב (סי’ מ סק”כ) בשם שלחן שלמה, בדין אכילת עראי בתפלין. ע”ש. ומצאתי בס’ “מסורת משה” (ח”א עמ’ מה) שכן היה מעורר הגר”מ פיינשטיין זיע”א, דיש לומר דדוקא אותם אנשים של דורות קודמים שהיו ישנים בבית המדרש ואוכלים שם תמיד, להם הותר הכל, אבל מי שישן בחדר שינה ואוכל בחדר אוכל וכו’, אין לו היתר לאכול בביהמ”ד אכילת קבע, ורק אכילת עראי בכדי למנוע ביטול תורה יש להתיר. עכ”ד. וע’ עירובין (עג ע”א) דבני בי רב היו ישנים בבית המדרש שינת לילה, ואם היו יכולים היו מעדיפים שיביאו להם גם מאכלם לשם, וע”ש נפק”מ לענין הגדרת מקומו של אדם לענין עירוב. ועכ”פ מבואר כמה היו שקועים בתוככי בית המדרש. ודו”ק.
ח. ובירושלמי דמגלה (פ”ג ה”ג) איתא רבי אמי מיפקיד לספריא אין אתא בר נש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי. ופי’ הק”ע, מצוה למלמד תינוקות אם יבא בבית מדרשיכם איש שיש בו קצת לחלוחית תורה, תהא מקבלין ליה ולחמריה ולכליו בביהמ”ד, כיון שיש בו קצת תורה הרי הוא כת”ח. ולכאו’ יש כאן קולא גדולה מאד בענין אכילה ושתיה בבית הכנסת, דכל מי שאינו עמא דארעא יכול לאכול . וע’ תשו’ רשב”א (ח”ד סי’ רעח). [אכן לא מפורש שם היתר אכילה ושתיה למלכלך באורייתא, ומ”מ נראה דהמתמיד בביהמ”ד יש להתיר לו טפי טובא ממלכלך]. וכ”כ מהרש”ם בדעת תורה (ר”ס קנא). וע’ רמב”ן במגלה שם שכתב ע”ד הירושלמי, “כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בת”ח”. ונמצא שאין לנו יכולת לדון לקולא בענין המפורש בבבלי ובראשונים לאיסורא, ובפרט שלשון הירושלמי לא ברירא כל כך. [כן שמעתי מפי הגר”ד קוק שליט”א].
אכילה תוך כדי לימוד
ט. וראיתי לכמה אברכים שמחמת חשש מכבוד ביהמ”ד, הם אוכלים פת שחרית והיו עיניהם נתונות בתוך ספר, זכר לדבר “לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי”, וכעין זה מצוי באזכרות שעושים בבית הכנסת, שיש החוששים מאיסור אכילה בבית הכנסת, ומחלקים את הברכות לציבור בשעת שיעור תורה, שבזה נמצאו האנשים אוכלים ושותים תוך כדי שמיעת דברי תורה, ואמר לי מרן הגר”ד קוק שליט”א, שזו המצאה שאין לה מקור מפורש, ועדיין יש כאן זילותא דבי כנישתא ובי מדרשא, ומתקלקל בזה היחס לבית הכנסת, ואפי’ עיניו ורעיוניו משוטטות בעיון הגמ’, ולכן בודאי שאין לסמוך על זה להתיר אכילה לכתחילה. ובגמ’ (פסחים סח ע”ב) איכא פלוגתא דר”א ור”י אי אמרי’ או כולו לה’ או לכם, או חלקהו חציו לה’ וחציו לכם, ושאלו אמאי לא נימא כולו לה’ ולכם שיתעסקו באכילה ושתיה ובתורה גם יחד, ומטו משמיה דהגר”ח שמואלביץ זצ”ל שאמר כי בכה”ג לא שייך לומר שיש חלק לה’, דתורה אינה אלא בטהרה בלא תערובת צרכי הגוף.
י. ובעיקר ענין זה של לימוד בזמן אכילה, הנני לסיים בדבר חיזוק שאמר מרן הגרד”ק שליט”א (בכינוס בני תורה בימי השובבי”ם), דאותם הקוראים עיתון בשעת אכילה, הוא דבר תמוה, שהרי קיים בגופם ברגעים אלו תחיית המתים בפועל, ואיך יעיזו לעזוב עסק אמונה מוחשית כ”כ, ולהתרכז בדברים בטלים, ואפי’ לעסוק בתורה באותו זמן לא ברירא דשרי, אי לאו משום דהעוסק במצוה פטור מהמ”צ, והדברים נוראים למתבונן. [ורבינו שליט”א רגיל לומר משם המשגיח ר’ יחזקאל לווינשטיין זיע”א, כי בכל יום הוא מתחזק בברכת המזון, ובחודש אלול הוא מתחזק כבר באכילה…]
בברכה ובהערכה רבה
יקותיאל אוהב ציון
נספח א
סימן קנא גי’ מקוה
דיני קדושת בית הכנסת וביהמ”ד בטוש”ע סימן קנא שהוא גי’ מקוה כנודע, והיינו דישיבת האדם בבית הכנסת ובביהמ”ד מטהרתו, וכמ”ש “כנחלים נטיו כאהלים נטע ה'” ודרשי’ בברכות (טז רע”א) מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים (בתי מדרשות. רש”י) מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. [ומוכרח שיש קשר בין זכות לטהרה, וזכות מלשון רחצו היזכו של טוהר]. ובתרגום יונתן ע”פ כנחלים נטיו שם איתא, כן אינון תלמידיהון חבורן חבורן בבית מדרשיהון. וכן מפורש בתנא דבי אליהו רבה (פי”ח) ע”פ שפכי כמים לבך וכו’, מה מים הללו מקוה טהרה הן לישראל וכו’, כך ד”ת מקוה טהרה הן לישראל בכל מקומות מושבותיהם. ובמדרש שיר השירים רבה (ריש פ”א) איתא, מה מים מטהרים את האדם וכו’, כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנא’ אמרות ה’ אמרות טהורות. ורבינו אפרים (פ’ פקודי) כתב ד”הוקם” המשכן אותיות מקוה כי המשכן שנמשכת קדושתו בבתי כנסיות וכו’ הרי הוא כמקוה המטהר.
נספח ב
הערות בסוגיא דכבוד בית הכנסת וביהמ”ד
מגילה כח ע”ב. ואין מספידין בהן הספד של יחיד. משמע הטעם דכיון שאין כאן ענין של תפלה או תורה, א”כ לא יאות לעשות כן בבית הכנסת. אבל הספד של רבים דהיינו ת”ח כדפרש”י להלן, שפיר דמי. וטעם הדבר פרש”י “וביהכ”נ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול”. וצ”ב ואם אינו ת”ח אבל הוא שר גדול שרבים מכבדים אותו, האם יהא מותר להספידו בבית הכנסת לפי שהוא בית גדול וראוי לכך. ומשמע מפרש”י דאכן יהיה מותר, ובביאור הענין יל”פ דכיון דליכא דרכא אחרינא, א”כ לא הוי חסרון גדול וכדפירשנו בתשו’ דלעיל בדברי הר”ן בפסחים קא ע”א גבי עניים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא.
שם. אבל קורין בהן ושונין בהן. צ”ב פשיטא דזה שרי, ומצוה נמי איכא, ומאי קמ”ל. ולומר דבית הכנסת הוא בית תפלה, וקמ”ל דתורה נמי עבדי’ ביה, אינו מן היישו’ב, דמאי ס”ד למיסר לימוד בביהכ”נ, ובפרט דתורה היא גדר הכנה לתפלה, אא”כ נימא דמיירי בלימוד שאינו סמוך לתפלה, ואכתי צ”ע דמאי ס”ד לאסור כנ”ל, ובפרט דביהמ”ד דתורה חמיר טפי מביהכ”נ. ונראה דהנהגה חשובה יש כאן, דלא תימא אכילה ושתיה וטיול וכיו”ב הוא דאסור, אבל לישב בלא לעשות מידי שפיר דמי, קמ”ל דגם זה לא ראוי, אלא שאם בא לבית הכנסת וממתין לתפלה ישנה פרקו בינתיים, ולא ישב כאבן דומם, וזה גם ביושב בביתו ובחומותיו, אך בבית הכנסת יש בזה צורך טפי, ובפרט דלפעמים כשיושב ודומם, נראה כאילו בא לפוש בביהכ”נ. וע’ ברכות (ד ע”ב) אדם בא וכו’ נכנס לביהכ”נ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וכו’. [וע”ש בתוס’ שהבינו דמיירי בזמן ק”ש, והרשב”א ס”ל דמיירי תוך חצי שעה קודם זק”ש. ואכמ”ל].
ומצאתי בס’ “חח ונזם” בחי’ למגלה כאן, שהביא שכן העיר זקינו בס’ שערי רחמים כת”י, וביאר הרב חו”נ הנ”ל, דקמ”ל דהגם דיכול לעסוק בתורה בביתו, מ”מ עדיף טפי לעסוק בתורה במקום קדוש. וביאר עוד דכלפי מ”ש קודם לכן דאסור להכנס מפני החמה והגשמים, קאמר דמ”מ אם כונתו מפני חמה וגשמים אך קורא או שונה שם, שפיר דמי. ושוב כתב דזה דחוק בלשון הברייתא וכו’. ע”ש. והגר”ד קוק שליט”א אמר בזה דרך חדשה, דסלקא דעתין לומר דכיון שהוא מקום המיועד לתפלה, אין לך בו אלא קידוש’ו, שלזה הוקדש ולא למילתא אחריתי, קמ”ל דמין קדוש במין קדוש אינו חוצץ. וצ”ע.
שם. ואעפ”כ אין נוהגין בהן ק”ר, ומאי ניהו חשבונות. צ”ב אמאי לא אמר אכילה ושתיה, וכבר פרש”י לעיל סע”א דהיינו ק”ר, וגם להרמב”ם שם שביאר דהיינו שחוק ושיחה בטילה, למה לא נאמרו דברים אלו כאן. ומשמע דהגמ’ לחומרא אתיא דאפי’ חשבונות דאינם ק”ר כ”כ, ויש בהם צורך האדם, מ”מ אסורים בבתי כנסיות של בבל. וכל זה מבואר בתוס’.
בברכה רבה
יקותיאל אוהב ציון
אולי יעניין אותך גם:
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום