ביקור חולים לחולה קורונה

ביקור חולים לחולה קורונה

שאלה:

כבוד הרב, אבקש במחילה לענות בזריזות לשאלתי הדחופה.

דודי היקר שוכב בביתו מוטל בחולי הקורונה זה כמה שבועות, ואני מאד מבקש לבקרו, ובפרט שיש לי הכרת הטוב כלפיו, וכמה אנשים ששמעו זאת אמרו לי שאם אבקרו אני עושה איסור חמור, אבקש לדעת מהי דרך האמת בענין זה הלוטה בערפל.

תשובה בקיצור: בודאי שמצות ביקור חולים קיימת גם באדם שהוא חולה קורונה, ובפרט כשהוא לבדו ואנשי דמיון חוששים להתקרב אליו, שבזה המצוה היא יותר גדולה, ואין זה נקרא “שכיח היזקא” [היזק מצוי], וכבר אמר שלמה המלך ע”ה “שומר מצוה לא ידע דבר רע”.

ויש לזעוק והתריע על מעשיהם הטפשיים של מנהלי בתי החולים, שהורגים אנשים בצער ודכדוך, בזה שמבודדים אותם כמצורעים, ולא נותנים לבקרם, וכבר שמענו כמה עובדות קשות על זה, והרבה יש לעורר על מחדלים והנהגות גרועות של המשובשים הללו, ולצערינו אין שומע ואין מבין.

נימוקים ומקורות:

דברי הרמ”א על ענין חולי המדבק

א. בשו”ת הרמ”א (סי’ כ) הרחיב מאד בענין אדם ששכר בית מחבירו לדור בו, וקודם שנכנס לדור בבית כמשפט השכירות, חלתה אשתו בצהבת, והמשכיר מבקש בטענת אונס לבטל השכירות, כי הוא חולי המדבק ואינו חפץ שתהיה בביתו אשה הנושאת מחלה קשה כזו. והרחיב הרמ”א בביאור הענין שלאחר קנין אין שום מנוס ושא”א לבטל השכירות.

ובסוף דבריו כתב, “מה שאומר [המשכיר] שהוא חולי מתדבק, כולו הבל, ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא, ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום שחילקו בין חולה מתדבק לחולי שאינו מתדבק, חוץ מלענין בעלי ראתן שאסרו לישב בצילו, וראיה מפרק המדיר (כתובות עז סע”א) דלא חשבו למום אשה לומר שאדעתא דהכי לא קידש, רק בחולי נכפה שהוא מין ראתן, אבל בשאר חולי לא אמרי’ הכי, וכל שכן בחולי דידן דחולי זה שכיח מחמת עיפוש האויר הנהוג בעיר ההיא ואין בית אשר לא היה שם חולי זה” וכו’. עכ”ל.

ב. וכל דבריו מתאימים מאד לנושא שלנו, בכללות ובפרטות, כי לפי דברי ה”רופאים” היום, בטלה מצות ביקור חולים מבעלי הקורונה החמורה, ואטו חולי ראתן הוא זה, מה גם שבאמת חזינן שהחולי הזה הוא פורץ וחודר לכל מקום, וגם בעלי מסכות וכפפות וכל מיני חיטוי, כולם נדבקים בקצב מסחרר, וברוך ה’ רובם ככולם או שלא מרגישים כלום, או שמרגישים איזה מיחושים, ושוב חוזרים בס”ד לאיתנם, ואם כן מה שייך לעצור את המבקרים מהם, ובפרט שהמבקר נכנס לפי כללי הדמיון הידועים בחלוק המכסה את כל הגוף וכו’.

להכנס לספק בכדי להציל ודאי סכנה

ג. וכבר כתב הב”י (חו”מ סי’ תכו) בשם הגהות מיימוניות, דאיתא בירושלמי שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה, כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. וע”ע בכס”מ (פ”א מהלכות רוצח הי”ד). ובשו”ת חות יאיר (סימן קמו) העלה כדברי הירושלמי להלכה, ושכן משמע בתלמודין במס’ ב”מ (סב ע”א). וכ”כ מהרח”ד אבולעפייא בשו”ת נשמת חיים (בדרושים די”א ע”א).

ובעבור זה כתבו כמה גדולי עולם, כי למצוה יחשב מי שהולך לניתוח הגם שנכנס לקצת סכנה בהוצאת כליה, כיון שמטרתו נשגבה כדי לתרום הכליה למי שהוא ודאי מסוכן בהעדר כליה תקינה. והרי זה גלוי וידוע לכל בר נש, שמצבו הפסיכי של החולה, משפיע מאד על מצבו הפיזי, וכבר אמר שלמה המלך “רוח איש יכלכל מחלהו”, כי הגוף תלוי בכוחות הנפש, ולא לחנם אמר רבי עקיבא (נדרים מ ע”א) כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים.

והן אמת שכבר העיר הסמ”ע בחו”מ (שם סק”ב), שרבותינו בעלי השו”ע השמיטו דין זה דהירושלמי הנ”ל, וטעמם לפי שהרי”ף והרמב”ם והרא”ש השמיטו דברי הירושלמי מפסקיהם, משום הכי השמיטוהו הם גם כן. ע”כ. וכ”כ במנ”ח (מצוה רלז אות ב). וכ”כ בהדיא בספר איסור והיתר (כלל נט דין ח) דלא כהירושלמי הנ”ל. וע”ע בס’ אולם המשפט חו”מ שם, ובשו”ת עזרת ישראל (סי’ קמז), ובהגהות זר זהב ע”ס איסור והיתר שם. ובשו”ת גבעת הלבונה (סי’ טוב אות ד, דל”ג ע”ד). ובס’ אורח נאמן אוירבך (סי’ קנו אות פו). וכ”מ מדברי רבינו יהודה חסיד בספר חסידים (סי’ תרעד), שאין להסתכן אפי’ בספק בשביל סכנה ודאית של אחר. עש”ה. ובהגהות מקור חסד שם. ועמש”כ בתפארת ישראל יומא (פ”ח, בועז אות ג). ורבותינו האחרונים הרבו לפלפל ע”ד הירושלמי הנ”ל, והביאו ראיות לכאן ולכאן מדברי הבבלי, ואין הזמן גרמא כעת להכנס לזה.

אבל כאן לכו”ע אין גדר ספק סכנה, ואדרבה כמעט יש ודאי סכנה, בזה שלא נותנים למבקרים להכנס אל החולה המסכן. והרי כתב הרא”ש בפירושו על התורה (ר”פ וירא) שגם אם החולה ישן, יש להכנס ולבקרו, כיון שכאשר יתעורר ויספרו לו שבא פלוני לבקרו, הדבר יסב לו נחת רוח. ומכל שכן חולה שממתין בציפיה לנפש חיה שיבא לראות במצבו ויתייחס אליו, וישב בדד בדכדוך הנפש, שהמבקרו עושה הצלת נפשות ממש. וגם הפוסקים שכתבו להעיר ע”ד הרמ”א, כאשר ציינתים ברמיזה בספרי זוטא זכר עשה (עמ’ כ), הן הם יודו בנידון דידן שבודאי מצות ביקור חולים החשובה שאין לה שיעור, גוברת על דמיון וכזב של האומרים למנוע מצוה יקרה זו.

ד. ואמנם רבינו הרמ”א עצמו ברח בשנת שט”ז מעירו קראקא לעיר שידלוב, מחמת שהיתה בקראקא מחלה של עיפוש האויר כלשונו בהקדמת ספרו “מחיר יין”, ראה שם דבריו, זה אמת ויציב לענין בריחה מהעיר מפני מגיפה, [וע’ תשו’ מהרי”ל (סי’ נ), ותשו’ מהר”ם פאדובה (סי’ פו), ועוד הרבה], אבל כשנמצאים בתוך העיר, כבר אין נפק”מ אם נמצא ברחוב או בבית, כי כל האויר מלא מזה. ובנידונינו הרי ודאי שהקורונה לא עונה כלל לגדרי מגיפה שכתבו חז”ל, וגם אם היתה מגיפה הרי היא משתוללת בכל העולם, ואין לאן לברוח.

על הנהגת ר’ אריה לוין זיע”א

ה. וסיפר לי הרה”ג ר’ שמחה שלמה לוין זצוק”ל בנו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זיע”א שסיפר לו אחד מן המצורעים שהיה בבית חולים הידוע שלהם, [וזכה להתרפאת מן המחלה הקשה של הצרעת באורח פלאי], שהיו המצורעים זוכים לביקורים תכופים ומיוחדים של אביו זיע”א, ובכל פעם כשהיה יוצא מבית המצורעים, היו משוחחים ביניהם, בטח נשמע עוד יום יומיים שהרב לוין נפטר, כי החולי הזה היה מדבק בצורה מסוכנת ביותר, ובכל פעם היו מופתעים לראותו מחדש.

ורבים תמהו על הנהגת הרב אריה לוין שסיכן את עצמו, ולא חש לאיסור אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ולמה שכתוב בתורה ונשמרתם וכו’, והרי היה איש גדול בתורה וביראה, ובתחילה חשבתי כי הרב אריה לוין סבר בדעתו, שכיון שאין מי שיבקר כלל אלת החולים הללו, הרי אי אפשר שתתבטל אצלם מצוה זו לגמרי, וראה בזה אפי’ חילול ה’, שיהודים מוטלים בבדידות ואין שום אדם שבא לבקרם, ולכן שינס מתניו כמו שאמרו בכתובות (עז ע”ב) רבי יהושע בן לוי בשעתו, שהיה מבקר את חולי הראתן, שהוא חולי שיש לאדם שרץ במוחו והוא מסוכן מאד לדבק, וריב”ל היה נכרך בהם ולומד תורה, והיה בטוח שהתורה תגן עליו לבל ינזק כדפרש”י שם.

והריטב”א בכתובות שם כ’, דגם כשלא היה עוסק בתורה היה נכרך בהם, כיון דתורה לשמה מגנא גם בעידנא דלא עסיק בה כמבואר בסוטה (כא ע”א). ומה שהדגיש הריטב”א דאיירי בתורה לשמה, הוא מתקשר למה שכתב הרב סדר היום בביאורו לקהלת על הפסוק “שומר מצוה לא ידע דבר רע”, דלא כתיב עושה מצוה וכיו”ב, כי ההבטחה לבל יארע לו דבר רע, היא בדוקא אם שומר עצמו מפניות על גבי המצוה ועושה לשם שמים. [והעיר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, דשורש לזה מהפסוק ושמרתם את המצו’ת. ודו”ק]. וכבר ידוע מעין זה בעובדא דהאר”י על אותו יהודי שנעשה צולע בליל שימורים. ואכמ”ל.

ומעתה לאור כל האמור יש לומר, שבטחונו של רבי אריה היה עצום ורב, והיה דבוק באורייתא קדישתא, ונוסף גם הוא, אונסא דאהבת ישראל שבו (כההיא דזבחים קב סע”ב). ושים לב, רבי אריה לוין, שיש כאן ניצוץ רבי יהושע בן לוי. ודו”ק. אכן עדיין כל זה דוחק ואינו משביע כ”כ, דסו”ס ריב”ל סיכן נפשו, והיה יחיד בדורו, אכן עתה אמרתי, כי ר’ אריה הלך בדרכו של הרמ”א בתשו’ הנ”ל, ובצירוף כל הנ”ל עביד עובדא בנפשיה, ואריה לא ירא, ואין שטן ואין פגע רע. וזה ברור שהגר”א לוין אינו צריך לדידן, והרי כל גדולי הדור היו אוהביו וחבריו, ולא משה ידו מידם, והוא היה חותנו של גדול הדור הרב יש”א ברכה זיע”א, וכתבתי רק מה שיש לנו ללמוד תורה מהנהגתו הטהורה.

סיפורים נוראים מטבריה

ו. וכאן בעיר טבריה נפטר יהודי אחד [מתוך ששים אלף תושבים], כפי הנראה מחולי הקורונה שגלגל עליו כמה רעות בגופו, ובני משפחתו אומרים שברור להם שלא הקורונה גמרה את חייו, אלא הבדידות הנוראה והקשה מכל, כי הוא היה רגיל עם בני משפחתו מאד, ואוי להם למרצחים המהלכים בבגדי לבן, כאילו הם עושים טובה לחולים, ועליהם נאמר “טוב שברופאים לגיהנם”.

ומרנא ורבנא הגר”ד קוק שליט”א היה בבית החולים יומיים קודם הפסח, ולקחוהו שלא מדעתו מרוב דאגה ופחד, כיון שהיה במצב חמור בחולשת הגוף וחששו מאד על חייו, והחליטו בבית חולים דכיון שהוא חולה בקורונה יש לבודדו, ובערב פסח שחזר לביתו, אמר לי בדמעות שליש, שהיה לו קושי עצום להיות שם, כי אין קול ואין עונה, ואפי’ מגבת שביקש לא נתנו לו, והיה שם כמו אבן שאין לה הופכין, והיה שבור ורצוץ באופן שלא ראיתיו מעולם. ומה יאמרו אלו המוטלים במצב גרוע כל כך, ימים ארוכים בתוך מחשכים וזועקים ממעמקים.

ולפני כמה ימים נפטרה כאן בטבריה אשה אחת שהיתה מלומדת ביסורי הגוף וחולאים שונים שנים רבות, והדביקו עליה תו קורונה, והיתה בוכה ואומרת איפה בני משפחתי, היכן בני ובנותי ובעלי היקר, ולא הסכימו להכניס אף אחד, ולצערינו שבקה חיים לכל חי, ונפטרה לפני כמה ימים, ואמרו בני ביתה במשך השבעה, כי נפטרה מצער הנפש.

בית חולים או בית משוגעים

ז. וידוע שהאדמו”ר מליובאויטש זיע”א היה מקפיד לומר “בית הרפואה” ולא “בית חולים”, כדי שלא לקבוע שם חולי על הנזקקים לרפואה, אכן מזלייהו חזי לקרוא למקום הזה “בית חולים”, כי שמה ה”רופאים” עושים את הבאים לשם חולים, אי נמי שמו נאה לו “בית חולים” כי יש שם חולי נפש של חולי הגאוה והדמיון, הם רובא דרובא של ה”רופאים” המנחשים שאינם יודעים הרבה דברים, ומדברים הרבה יותר ממה שהם עושים. ופעם כשאמרתי לאחד מגדולי ומאורי הדור שליט”א, שאני הולך לבית חולים לבקר מאן דהוא, תיקן אותי מיד לומר שאני הולך לבית המשוגעים…

המציאות האמיתית בקורונה

ח. ואני מעיד על עצמי, שהייתי בקרבת חולי קורונה מאומתים כמה פעמים במשך זמן רב, ובקרתי אותם ועזרתי להם, ורק לאחר חצי שנה נדבקתי בחולי זה, ואני מכיר אדם אחד שהיה חולה קורונה, והיה חזן ביום כיפור בבית כנסת שיש בו מאה איש, וכולם באו עמו בקירוב לאחר התפלה ובקשו את ברכתו וכו’, ולא נשמע שום נזק ושום צרה בקהילתם, והכלל בזה הוא שאין כללים, ובודאי שאי אפשר לבטל מצות ביקור חולים בשביל שטות וחששות מדומות כאלו.

ט. ולכן בנידון שהבאת לפנינו, שהדוד שלך חולה, וברוך ה’ לא הלך לבית המשוגעים, בודאי שיש לך לבקרו ולעודדו, ולא לחוש לשום דבר, ובפרט שיש לך חובה כפולה של הכרת טובה כלפיו, שהיא דבר שאין לו שיעור, מלבד ביקור חולים שהיא מצוה שאין לה שיעור, ואם תרצה לרווחא דמילתא תרחיק מעט ואל תאכל ותשתה מכוסו, וזכות המצוה תגן בעדך אלף המגן אכי”ר.

י. והנני לסיים בשני סיפורים מעניינים על תוקף חשיבות מצות ביקור חולים. זה יצא ראשונה (מתוך הספר “צדיק יסוד עולם” עמ’ 144) על הגאון הצדיק הירושלמי ר’ אריה לוין זצוק”ל, שפנה בזמן המנדט הבריטי לאדמו”ר מסוכטשוב ר’ מנחם שלמה בורנשטיין זצוק”ל, שיצטרף אליו בנסיעתו לבית החולים של המצורעים, אשר היה ממוקם בבית לחם, ויסייע בידו בנשיאת סלי המזון.

וכך מספר האדמו”ר, עלינו על אוטובוס ערבי, ירדנו בבית לחם, וכיתתנו רגלינו כברת דרך ארוכה עד בית החולים של המצורעים, משהגענו לשם, נכנס רבי אריה לכל חדר, בירך כל חולה ברפואה שלימה, וחילק דברי מאכל. כשיצאנו משם שאלתיו, ר’ אריה, למה לך ליסוע כל כך רחוק ולכתת רגלים בכדי לבקר חולים מצורעים ערבים? השיבני הרב, ישנו יהודי אחד בין כל המצורעים, ובשבילו אני פוקד גם את כל החולים (ע’ גיטין סא ע”א).

סיפור נוסף מצמרר ומחזק על הכח של מצות ביקור חולים, ולאפוקי מהמזלזלים והנחלשים במצוה זו כעת בתקופת הקורונה, המוגש על ידי רי”מ האס הי”ו במוסף תורני “המבשר” (פ’ שמות שנת תשפ”א, עמ’ טו), הסיפור נחשף לאחרונה מפי הגה”צ ר’ חיים מיכאל ביברפלד שליט”א, אב”ד קהל טשורטקוב בלונדון, על אביו הרה”ג מזכה הרבים ר’ פנחס ביברפלד זצוק”ל, שהיה בסוף ימיו רבה של מינכן, והסיפור הזה הוא מתקופת רבנותו במינכן, לפני ל”ה שנה בדיוק בתקופה זו. וכך הוא מספר:

מוצאי שבת מושלג במינכן, ראשית חודש שבט שנת תשמ”ו, השעה 30. 12 אחר חצות. הטלפון מצלצל בביתנו, הרמתי את השפופרת, על הקו היה רופא גוי מבית החולים האונברסיטאי, הוא מודיע, “יש כאן יהודי הנוטה למות, אולי אפשר שהרב יבא לומר איזה תפלה ברגעיו האחרונים”. אמרתי לאבא זצ”ל שהשעה מאוחרת, הרחובות המושגלים מסוכנים לנסיעה, ואין זה בכלל תפקידו של הרב… אבא התעלם מדבריי, וביקשני להסיעו מיד לבית החולים, מרחק כחצי שעה נסיעה!

כשהגענו לשם התברר שמדובר בבנין שיש בו 12 קומות, ולנו אין שום ידע באיזו מחלקה ובאיזה קומה נמצא החולה, עזרנו ה’ ולאחר מאמצים הגענו ליחידה לטיפול נמרץ, שם שכב החולה. הרופא קיבל את פנינו בכניסה, באומרו כי מצב החולה קשה מאד, הוא מחוסר הכרה, כל הפרמטרים מראים כי סופו קרב ואין תקוה להחלמה, ועל כן הזעקנו את הרב. [לגוי במצב כזה, להבדיל, הם מזמינים את הכומר].

אבא ביקש להיכנס לחולה מאחורי וילון, הרופא התלווה אליו, ואני נותרתי לשמוע מבחוץ. אבא אמר פרק תהלים, ולפתע נשמע קול דובר אידיש מאחורי הוילון. “כבוד הרב, מה אתה עושה פה עכשיו”?… אבא היה נדהם לרגע, הרי הוא לא יכול לומר לו את הסיבה שלשמה הוא בא… הוא לא התכונן בכלל שהאיש יפצה את פיו. התעשת מיד ואמר לחולה, כי הזדמן במקרה לבית החולים… והמשיכו לדבר כמה דקות.

אבא נפרד מהחולה שהתעורר לתחיה, ויצא מהחדר. הרופא היה חיוור כסיד, ואמר, “ראינו הרגע שינוי פתאומי לטובה, אין לי הסבר לכך, סליחה שהטרחתי את כבוד הרב לבא לכאן בשעה כה מאוחרת”. כשיצאנו שאלתי את אבא, “ידעתי מכבר את צדקותך, אבל עד כדי כך להחיות מתים”?!…

אבא השיבני בפשטות, “האיש הזה הוא פליט שואה בודד, בשעות אלו, כל מה שהוא ראה סביבו זה רופאים ואחיות גויים של ביתה החולים, הוא הלך ו’נסגר’, וזו היתה סיבת ההתדרדרות הפיזית במצבו. מתוך הערפול המוחלט בו הוא היה שרוי, הוא ראה או שמע אותי, עצם הנוכחות של יהודי בקרבתו, ועוד רב שהוא מכירו ומוקירו, זה הפיח בו רוח חיים חדשה”…

ראה זה פלא, מסיים הגה”צ אב”ד טשורטשקוב שליט”א את עדותו המפעימה, “בשביעי של פסח באותה שנה, ניגש אדם שלא הכרתי אל אבי, וברכו ב’גוט יום טוב’, הכרתי את הקול מאז… היהודי שלנו התאושש לחלוטין ב”ה”….

כוחה של מילה טובה וביקור חולים.

יא. ולחיבת הקדש אסיים את דברי במה שכתב אלי ברגעים אלו, ידידי היקר הרב המגי’ד (דבריו ליעקב) רב אח”א שליט”א, וז”ל, אעתיק מדבריו הנפלאים בספרו תוכחת חיים (פרשת ויחי מהדו”ח עמוד רד): ועוד אני משבח ומברך אותם תמיד לאנשים כשרים ויראי שמים שעומדים על נפשם לעשות מצות ביקור חולים בזמן שיש דבר ומגפה בעיר לתפ”ץ וכו’, דנראה ודאי דמי שאינו מתיירא ואינו בורח מן העיר מדבר באופל יהלוך, ואינו מתנהג במנהג הלועזים בקונטאמז”ו [היינו “סגר”], ובלאו הכי הוא מעורב ביניהם [כמדומה כוונתו שהרי א”א לדעת אם יש חולים בין הנראים כבריאים], הרי לגבי דידיה איכא מצות ביקור חולים ולקבור מתים וכדומה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ורבים מיראי ה’ עושים כסדר הזה ואינן ניזוקים כלל, ולא תאונה אליהם רעה בעה”י. עד כאן דב”ק. ועיין עוד שם.

ועוד עיין לו בספרו “ספרי חיים” (סדר ראה דע”ו רע”ב) מה שהביא לפרש בזה קרא דואתם הדבקים בה”א, היינו ביקור חולים גם בזמן מגיפה, וע”ש שהביא בזה מעשה רב, שכן נהגו לדינא. ע”ש. וצרף לזה גם דברי מר בריה דרבינא הגאון מהר”א פאלאג’י זצ”ל בספרו אברהם אנכי ח”ב (תהלים מזמור מא, דס”ח סע”א ורע”ב). עכת”ד המיוחדים. יישר חיליה לאורייתא.

בברכת

“רפאני ה’ וארפא הושעני ואושעה כי תהלתי אתה”

יקותיאל דטבריה

זכות הלימוד בד”ת הללו, יהיה לע”נ זקנתי מרת אורה מונבר בת מלכה סלטנת ז”ל, שמחר פקידת שבועה, תנצב”ה. נפטרה בבית אבות כשהיא קרובה לגיל מאה, י”ב שעות לאחר שהזריקו בגופה את חיסון הקורונה.