בדין שואל רכב וארעה תאונה אם חייב לשלם או שנחשב מתה מחמת מלאכה

שאלה: אדם ששאל מחבירו רכב, וארעה תאונה שגרמה לרכב נזק, האם השואל חייב לטפל בנזק, שהרי הוא חייב באונסין, או שיכול השואל לטעון דהתאונה היא בכלל “מתה מחמת מלאכה” ופטור.

התשובה בקיצור: באופן שהנהג נהג כראוי, ואין עליו שום אשמה בתאונה, יש לפוטרו מן התשלום, כדין “מתה מחמת מלאכה”. וכן הסכימו כמה מדייני דורינו ובראשם מרן הגר”ד קוק שליט”א, ואמנם יש הסוברים שתאונה אינה בכלל מתה מחמת מלאכה, לענין דינא כיון שהשואל מוחזק בממון אי אפשר לחייבו בתשלום.

נימוקים ומקורות

א. הנה מד’ השו”ע חו”מ (סי’ שמ ס”ג) מתבאר, דלדעת הרמ”ה הנידון דידן נכלל בדין ממ”מ, שכתב משמיה, דהשואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה. ואם כי אליבא דהטור בשם הרא”ש מבואר, דכיון דגם בלא הליכת הדרך, אפשר שיבא לה אונס כזה, א”כ הו”ל בכלל אונסין דשואל חייב ולא כלול בפטורא דממ”מ. ע”ש. שנראה דכאן יתכן טובא דכיון דרוב ככל התאונות אלה ברכבים הנוסעים דוקא, ולא במצב של חנייה, ובפרט אם רגיל לחנות במקום שמור, שאין גישה לרכבים אחרים אליו. דבזה מסתבר טובא, דגם הרא”ש יודה דהו”ל שפיר מילתא דשייכא דוקא בהליכת הדרך, ויש לומר בזה פטור ממ”מ. וע”ש בש”ך בשם הרמב”ן בסוגיא זו, וע”ע בחי’ הרשב”א בשמעתתא  דמתה מחמ”מ. ואכמ”ל.

ב. ובבדק הבית שם שכ’ ליישב סברת הרמ”ה שדימה דין בהמה שתקפוה לסטים, לשואל חתול שיאכל עכברי ואכל טובא ומת דפטור כמבואר בב”מ (צז ע”א), והעיר הרא”ש דלא דמי, כיון דהתם מתה מחמת המלאכה (דהיינו חיסול העכברים), דלזה יש לדמות אם שואל בהמה להילוך יום אחד ומתה מחמת ההילוך, לא כן הכא דהלסטים אינם דבר הכרוך במלאכה, שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו. וביאר מרן הב”י, דכיון שלסטים וחיות רעות מצויים בדרך, הו”ל שפיר מחמת מלאכה, והדרכים בחזקת סכנה. ע”כ. ולענין רכב נראה דשפיר מצי גם הרא”ש להודות לחילוק הנ”ל. [ודע דגם הרמ”ה ס”ל כיסוד הנ”ל, דדבר הבא בעיר כמו בדרך ממש, אין בו פיטור ממ”מ, שכן דייק בנתיבות סק”ה דהשו”ע כתב דברי הרמ”ה באופן ש”אנסוה” בדרך, הא נם בעידנא דניימי אינשי וגנבוה, דשכיחא האי מילתא בעיר כבשדה, אה”נ דהשואל חייב ככל אונס].

ג. ועכ”פ כיון שהשואל מוחזק בממון, נראה לדינא דפטור. וכן מצאתי בשו”ת שומרי משפט (סי’ עח), ובשו”ת משפט שלמה (ח”ג סי’ יט), דהעלו כנ”ל ממש. וכעי”ז כ’ בס’ מאורי חשן (סי’ שמ) בשם משפטי התורה. ובשומרי משפט שם הביא, שכיו”ב כ’ בשעה”מ (פ”ז מחובל ומזיק ה”ג) לענין השאילה כלי בשרי מחברתה, וטעתה ועשתה בו מאכל חלבי ונטרף, דשפיר הו”ל ממ”מ גם להרא”ש, כיון דבלאו הבישול לא היתה באה התקלה. [ועמש”כ בנספח דלהלן]. וע”ע בס’ עומקא דדינא (עמ’ רעח, ועמ’ רפא והלאה). ובשו”ת כסאות לבית דוד (סי’ פב). ובשו”ת דרכי חשן סילמן (סי’ כו).

ד. ודנתי בשאילתא דא קמיה דמורינו נשיא בית דיננו הגאון מאור עינינו ר’ דב קוק שליט”א, וגם הוא הסכים לדינא לפטור השואל היכא דארעה תאונה שלא בגרמתו בעת הנסיעה, ואמר דיתכן טובא דגם הרא”ש בלסטים יפטור הכא כיון דלסטים יכולים שיבואו בכל מקום, לא כן תאונה שהיא מטכסיסי נסיעה בכביש. והוא כאשר רמזנו בס”ד לעיל. [ואחר שפסקנו כן לדינא חזר התובע לערער על האי פסקא, ובא בטענה לפני מורי הגאון ר’ דוב שליט”א, ונדברנו בזה שוב ע”י ציר אמונים רש”ס יצ”ו, ואמר הגרד”ק שיש להורות כן ואין כאן שום ערעור].

ה. אמנם הגאב”ד דפעיה”ק טבריה מהר”ר אברהם דב אוירבך שליט”א אמר לי דלדעתו אין זה ממ”מ, והגם שהיתה התאונה לאונסו הלא בודאי יכול היה [בכח] להתחמק מתאונה זו אילו היה נוסע ממקום אחר וכעזה”ד בכמה וכמה אפשרויות, ועל כן הו”ל ככל אונסי שואל דמחייב. ושאני לסטים דפסק השו”ע ע”פ הרמ”ה לפטור, כיון דהלסטים באים עליו ורודפים אחריו, לא כן בתאונה דא”א לומר כן וכנ”ל. גם הגאון ר’ נפתלי נוסבוים שליט”א, אמר דלדעתו אין זה בכלל ממ”מ, שהרי המעיין בלשון הרמ”ה והשו”ע עיניו יחזו דהדגישו לאמר ששאל מחבירו בהמה לילך בדרך ידוע, וא”כ מיירי בידיעה ברורה של המשאיל דאיכא צד סכנה ידוע בדרך זו, ועם כל זאת הסכים להשאיל נמצא דעל זה יאות לומר לאו לאוקמא בכילתא שאילתיה, אבל בכביש אטו ידוע לן על כביש מסויים שיש בו תאונות, ואם ישנו כזה ושאל על דעת ליסוע בו אה”נ דבכה”ג שפיר דמי לעובדא דהרמ”ה. עכ”ד. הרי לפנינו פלוגתא בין הדיינים בענין זה היכי נידיינוה לתאונה אי כאונסא או כממ”מ. ואני השפל את דברי רבותינו הגאונים מצוקי ארץ סדרתי לפניכם, ומיני ומינייכו תרווח שמעתתא.

נספח לאות ג

היזק שאינו ניכר

יעויין שער המלך [פ”ז מחובל ומזיק ה”ד] באשה ששאלה מחברתה כלי בשרי ותחבה בו כף חולבת אי יכולה להחזירה לו באומרה הרי שלך לפניך כסברת הש”ך ע”ש אריכות דבריו. והביא גם מד’ הרמ”ה שהובא בטור [סי’ שמ] שאם מתה הבהמה באונס מחמת הדרך ה”ז מתה מח”מ, וה”נ הלא הכלי נטרף ע”י בישול, שלשם כך שאלתו. ע”כ. וע’ מעט מים [סי’ פה] מה שכתב ע”פ השעה”מ. וקצת יש לדון בדבריו. וע’ מה שרמז הרב פעלים ח”ג [חחו”מ סימן … דס”ד ע”א]. וראה מה שכתב השעה”מ שמצא כסברתו למהרש”ל. והשואל ומשיב בהגהתו שם העיר ע”ז, דד’ תוס’ הם בהדיא ריש ב”ב. ומהרש”ל העתיק ד’ תוס’ ותו לא. וכן העיר הגרב”ש שניאורסון בס’ ברכת שמעון [ב”ב סו”ס ג]. וגם סברת השעה”מ דבכה”ג לא תזיק כיון שגם שלה נאסר הקשה ע”ז מהרש”ג [ח”ב סי’ רלז] ממ”ש ביבמות [קיח ע”..] גבי צרה דתמות נפשי עם פלשתים קאמרה, אינה קושיה כמו שדחה לנכון בברכת שמעון שניאורסון שם.

וראה דרכי חושן (סילמן, ח”ג עמ’ קסט) במעשה שבא לפניו באשה ששאלה מחברת סט צלחות בשרי וסט חלבי והכל חרסינה וטעתה וערבבתן יחדיו, ודימה לד’ שהע”מ ובמסקנתו פטרה מלשלם. ע”ש. וע”ש שהקשה על מה שדימה השעה”מ נידונו לדברי הרמ”ה שהביא הטור דעד כאן לא קאמר הרמ”ה אלא בנאנסה ע”י הדרך דכך הוא הדרך, לא כן הכא דמה דרך יש כאן לטעות ולהטריף הקדירה בעת בישול. ע”כ. וכבר הקשה כן בס’ פתחי חושן [ח”ג עמ’ רל]. ע”ש. וצ”ל דסברת השעה”מ דאין כונת הרמ”ה לפטור משום שכך הוא טבע הבהמה, אלא משום דדבר זה שייך למלאכת ההילוך עם הבהמה, וטעות זו של הכנסת כף חולבת אין מקומה אלא בעת מלאכת הבישול בסיר, וכיון דבעת הזאת טעתה ועשתה כן, מסתבר דאף בזאת הרמ”ה יפטור. [וראיה לדבר דהרמ”ה הקשה בלוקח כלי ע”מ לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה דאמאי חייב [כדאיתא בב”מ פא ע”א] ועל כרחין לאו משום שואל מיחייב דהא מתה מח”מ הוא ויפטר, הרי דחשיב לנאנסו ממ”מ ומבואר דכל שהוא עתיד להיות בעיתוי השימוש בדבר גם אם הוא חיצוני שפיר הו”ל ממ”מ.

בברכה רבה

יקותיאל אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם:

• איך הגר”ד קוק שליט”א ניחם הורים ששיכלו את בתם הקטנה בתאונה
• בדין שואל רכב וארעה תאונה האם חייב לשלם
• האם יש בעיה לאשה להוציא רשיון

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום