אכילה ושינה בסוכה – בעידן “אזעקה”
כבוד ידיד נפשי הג”ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א
אודות רב העיר… מצפון הארץ, שפרסם הודעה והוראה לציבור, שהשנה הזו [תשפ”ה] בעקבות המצב הבטחוני, יש “פטור” מסויים ממצות אכילה ושינה בסוכה – למי שסוכתו רחוקה מאיזור מוגן, והיה טעמו, שהרי מצות סוכה היא “תשבו כעין תדורו”, ובעת כזאת שהאזעקות נשמעות מידי פעם באיזורי הצפון שזה נחשב מצב סכנה, וצריכים להיות כמה שיותר לחדר ממ”ד או מקלט, על כן, כל מי שמחמת קיום מצות סוכה הוא מרוחק מהמקום המוגן, הרי זה פטור מהמצוה.
עוד הוסיף הרב הנ”ל, שגם היושבים בסוכה באופן שהם סמוכים למקלט, אם האשה חוששת כאשר בעלה לא נמצא בבית בלילה, הלא גם הבעל מצטער בגין הצער של אשתו, וממילא חזר הדין ש”מצטער פטור מן הסוכה”. ורק מי שיש לו אפשרות לעשות סוכה במרפסת ביתו הסמוכה לחדר הממ”ד, הוא נותר זכאי וחייב לקיים מצוה זו.
ונשאלה השאלה האם הוראה זו נכונה למעשה, או שאותו רב “מקלו הגיד לו”, וצריכים לפרסם ברבים שלא לשמוע לדברים הללו.
והנה צריכים אנו לדעת האם באמת יש בעת אזעקה גדר של סכנה, ונפק”מ למי שמהלך ברחוב בעת אזעקה ולא נכנס ל”מיגונית” או ל”מקלט ציבורי” סמוך, האם נחשב הדבר שעובר על מה שהזהירה תורה לשמור את הנפש, וכמו כן מי שיושב בביתו בעת אזעקה, האם מוכרח הוא ליכנס ל”חדר ממ”ד” אם ישנו בביתו, וכן על זה הדרך.
אזעקה באמצע התפלה
א. ונקדים מה ששאלו באדם העומד באמצע תפלת שמונה עשרה – ושומע אזעקה, האם ילך למרחב מוגן, או שימשיך בתפלתו. דהנה מבואר במשנה (ריש פ”ה דברכות), אפי’ נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. וביארה הגמ’ (שם לג ע”א), שטבעו של הנחש שאם לא נדחקים בו ועומדים בנחת, אינו בגדר “מוכן להזיק”, משא”כ עקרב דשכיח סכנתו טפי. [וכל זה באופן שהנחש אינו מרתיע לכיוון האדם, כמ”ש שם בתוס’ משם הירושלמי]. וע”ש בחידושי הרש”ש, ובשו”ת תורת חסד מלובלין (חאה”ע סי’ מד). ובמש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ מא אות ו) על קושיית השער הציון (סי’ שכט סק”ו). ואכמ”ל. [והיסוד שיוצא מכל האמור הוא, דהגם בסכנה דחיישי’ למיעוטא, מ”מ אם הוא מיעוטא דמיעוטא הרחוק למאד, לא חיישי’ ליה, ולהלן יתבאר גדר “מיעוטא דסכנתא” בעת אזעקה].
ב. ונחלקו הראשו’ והאחרו’, האם לא יפסיק בדיבור, או שגם במעשה הליכה אסור לו להפסיק, [ע”ש ברא”ש (סי’ ג), ובתר”י על המשנה שם, ובט”ז ובביאור הגר”א (ר”ס קד). ועוד]. וכבר הכריע רבינו המשנ”ב (סי’ קד ס”ק י), שעיקר הבעיה היא בהפסק ע”י דיבור, אבל בהליכה ליכא חששא כולי האי – גם בנחש שאינו מוכן להזיק. ולענין ההנהגה למעשה באזעקה בעת התפלה, שמעתי ממרן גאון ההוראה הרה”ק ר’ דוב הכהן קוק שליט”א, דאמנם אי אפשר לומר דהטיל המכוון על האיזור הכללי, הוא כעקרב, דהא אדרבה, רוב ככל הסיכויים שלא יבא בדיוק על הנמצאים בבית הכנסת, והחשש לסכנתא הוא מיעוטא דמיעוטא, וכעין המתבאר בדין נחש הנ”ל.
ג. אמנם, הוסיף מרן שליט”א ואמר, עצם זה שכולם שואלים איך לנהוג, זה מגלה על הפאניקה הגדולה שתוקפת את בני האדם, וממילא גם אם אין כאן חשש מצד סוגיית “סכנה”, בודאי שיש כאן חסרון בסוגיית “כונה”, ולכן יש להנחות את הציבור, שאם יארע כדבר הזה ילכו למרחב מוגן, והעיקר שלא לפסוק בדיבור. והכלל בזה הוא שמי ששואל סימן הוא שיש לו חשש, ועל כרחין הוא יהיה מחוסר כוונה אם ישאר. וצדיקים גדולים כמו הרב שך והבבא סאלי זיע”א לא היו שואלים שאלות כאלו, מחמת שהם היו נמצאים בעולם התפלה לגמרי, ולא היו שומעים שום דבר בעת הזאת, וכידוע מסיפורים שהעידו עליהם. עכ”ד רבינו שליט”א. [וראה מש”כ במק”א בשמו בענין השארת רדיו דלוק בשבת בעת מלחמה].
ד. ושוב ראיתי ככל החזיון הנ”ל, מבואר בס’ “הליכות שלמה” (תפלה, פרק ח, עמ’ צו) משם הגאון רבינו שלמה זלמן אוירבאך זיע”א, ושם העידו, שהגרש”ז עצמו היה נשאר על עומדו בכל עת, גם בזמני מלחמה. ע”ש. וגם בנחש כרוך על עקיבו דלדינא קיי”ל דלא יפסיק, כבר העיר מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א בשיעוריו (ברכות ל ע”ב) דהאידנא כל אדם רגיל יהיה לו מזה היסח הדעת, ומסתבר דיפסיק. והובא בהגהות “דרשו” (סי’ קד הערה 22). ע”ש.
ה. ורב אחא”י מהר”ר יוסף חיים או”צ שליט”א כתב אלי ששמע מהגאון ר’ אוריאל הראל שליט”א, שבזמן מלחמת המפרץ המשגיח ר’ דב יפה זצ”ל היה מתפלל עמהם בישיבה, וכשהיו אזעקות כל הבחורים היו רצים למקלט, ולאחמ”כ היו שואלים את ר”ד יפה, למה הרב נשאר, והיה משיבם בפשיטות, לא שמעתי את האזעקה. וכעי”ז סיפר על הגרי”ז מבריסק, שהיה מתפלל בקול ולא אמר “יעלה ויבא”, ודפקו לו לרמוז שיזכיר ולא עזר, אחר כך אמרו לו דפקנו לכב’, ואמר לא שמעתי… וכן ידוע עובדא פי כמה מהנ”ל על זקינו סידנא בבא סאלי זיע”א בדביקות התפלה כשהיו יריות וכו’.
ו. והעיד לי עד נאמן שמרן הגר”ד לנדא שליט”א בכל פעם שיש אזעקה או שאינו שומעה כלל, וגם אם שומע או שאחרים שומעים ואומרים לו, הוא נותר על מקומו וממשיך בלימודו או בתפלתו רגיל, ולא קם ולא זע לשום מקום. וכן נוהגים בבית מדרשו של מרן הגר”ד קוק שליט”א בכל פעם שיש אזעקה. [אלא שדבר זה לא נכתב ב”יתד” וכו’ כי כידוע לא כל מה שאומרים ועושים הגדולים יוצא החוצה, וגם בזמן מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי זיע”א הסתירו המון מדבריו, ופעמים שאמרו היפך ממה שאומר].
ז. ובמקו”א הבאנו מה שאמר הגרי”א דינר שליט”א, שבעת אזעקה יש להפסיק את התפילה וללכת מיידית למרחב המוגן, שכן פיקוח נפש דוחה הכל. והוסיף, ששמע זאת ממרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן זיע”א, וכאשר שאל ממנו ממש”כ בברכות (ל ע”ב, לג ע”א) שלא צריך להפסיק מחמת נחש, הואיל ורוב נחשים לא ממיתים, והרי כך אנו רואים ג”כ, שרוב הטילים בחסדי שמים לא ממיתים – וא”כ למה יפסיק באמצע? והשיב מרן זיע”א, שהנחשים עצמם רובם לא ממיתים – ומשא”כ הפצצות, כולן מסוכנות, וכל אחד ואחד שלא מזיק – זה נס… עכ”ד.
ח. ובעניותי אין השמועה בשם הגראי”ל ברורה כלל, ואמנם החילוק המציאותי הוא ברור, אך מבחי’ הלכתית איני מבין מאי נפק”מ בזה, ואם אנחנו מסתכלים על התוצאה בשטח, הלא חזינן דאיכא מקומות פתוחים טובא, וגם בחשבון הפשוט של סיכויי הסיכון, אי אפשר לומר שיש בכל בית גדר סכנה בפועל, ואפי’ ספק סכנה שקול ליכא, ויש מיעוטא דסכנתא, ומיעוט זה לא גרע לכאו’ מאותו מיעוט שיש בנחש, ואדרבה יתכן גם דמיעוטא של סכנת נחש חשיב טפי ממיעוטא דסיכויי נפילת הטיל על הבית, אא”כ נצרף כל את הנפילות יחדיו, וזה לא נראה, דאנו דנים על הנמצא לפנינו, ולא חזי לאצטרופי כל הסכנות יחדיו בכדי לשער הדין מצד שמירת נפש.
ט. ובפרט בזמנים האחרונים שבחסדי שמים יש את המערכת הידועה בשם “כפת ברזל”, שעל ידה כל רקטה [או סוג אחר של מפגע] היוצאת משטח האויב “מסומנת” מיד, ועל ידי טיל שמשוגר משטח ישראל, אשר לו מנוע גדול וחזק מאד, [הרבה יותר מהרקטה הנשלחת מאת האויב], ועליו מצלמות ואמצעים שונים שמסוגלים לזהות את הרקטה בהיותה בשמים בכחות עצמם, [מלבד הזיהוי הקודם של ה”מכ”מ”], ולאחר שיוצא הטיל לכיוון הרקטה של האויב, הוא כבר מחפש מעצמו בהיותו באויר את הרקטה, באופן שגם אם המסלול של הרקטה משתנה קצת מחמת הרוח וכיו”ב, הוא מאתר אותה באופן שמנווט את עצמו עד שמגיע קרוב אליה, ומתפוצץ לידה, ובכך גורם לה להתפוצץ. וכל זה נתן השי”ת לנו בחסדיו המרובים, וכולם עונים ואומרים, היא חכמתם ובנתכם לעיני העמים.
י. ואם נתבונן מעט נראה איך כל הדיון כאן הוא בגדר “עורבא פרח”, וגם השואלים אין להם באמת שאלה, רק עצלות ועצת היצר, שהרי כשישנה בתקופה זו חתונה ונמצאים מאות אנשים במקום אחד במשך כמה שעות, הלא הסיכון באם יפול שם טיל הוא פי כמה וכמה מביתו של האדם, ומעולם לא שמענו שממהרים ללכת ממסעדה או מחתונה מהחשש שמא יבואו לידי סכנה, ואז כולם נעשים חכמים ובעלי אמונה, וגם עונים ואומרים שצפירת האזעקה נרחבת מאד בהיקף עצום, ואין הכרח כלל שהנפילה אמורה להיות באיזור, ואנשי הבטחון מפעילים אזעקה בהיקף נרחב ומיותר וכו’, ורק כאשר מדובר בתפלה ומצות סוכה וכיו”ב, אז מגיע היצר הידוע לבטל כל סממן של קדושה מעם ישראל. והמשכיל בזה יבחן כמה אמת וצדק יש בדברים הכתובים כאן שהם עתיקים וארוכים, תן לחכם ויחכם עוד.
יא. ואספרה כאן דבר מרגש שהיה עמי בערב יום הכפורים, כשנכנסתי לחדרו של מרן הגר”ד קוק שליט”א, ואמרתי לו שיש הרבה מהציבור שחוששים איך יעבור עלינו היום הקדוש בצל האיומים שבאו מחיזבאללה שיעשו מהפכה קטלנית ביוה”כ, ואמר לי רבינו שליט”א, שמעתי מה שאמרו חיזבאללה, ואני מודיע לך, שמי שהולך למקלט ביוה”כ, הוא מפסיד את כל השנה הבאה… הרי בלאו הכי כל הריצה הזאת למקלט והשהייה בו מעת מעת, היא זאת שבינתיים גוררת פצועים ומוכי חרדה, וכבר אמרו כמה מאנשי הבטחון שאין בזה גדר השתדלות כלל, וכאן מבחן האמונה אם האדם באמת מאמין בבורא עולם, או שלמרות הכל הוא שומע לרגשות הפחד המיותרים ורץ אל המקלט… וספר מרן שליט”א איך בזמן השואה התפללו אל מול סכנות מוחשיות וכו’. ואמרתי את הדברים לחברים אשר יש להם אזן לשמוע, והיה להם למשיב נפש.
יב. וראה זה פלא שבמוצאי היום הקדוש שמעתי ממספרי החדשות שאמרו בתקשורת שיש י”ג פצועים באיזורי האזעקות, ופציעותיהם הגיעו מחמת הריצה אל המקלטים!!! ודברי רבינו הנ”ל באו חיים וקיימים לעין הכל, וכבר אמר רבינו שליט”א כמה וכמה פעמים לשואליו, שיש כאן חשבון פשוט, דהלא קרוב למאה אחוז של הטילים הם מיורטים ע”י הטכנולוגיה הנ”ל בסיעתא דשמיא, וגם המיעוט שאינו מיורט מפני איזה סיבה שתהיה, אין לנו לחוש אליו כולי האי, שהרי הסיכוי שאותו מיעוט יפגע בדיוק במקום שאתה נמצא, הוא פחות הרבה יותר מהסיכוי לעשות תאונת דרכים ברכב, וא”כ נפסיק ליסוע במכוניות מעתה ועד עולם, וכן עזה”ד בחשבון כמה וכמה דברים, וכאשר תחזינה עיני המתבונן מעט, ואינו הולך בשגעון ובחושך ע”פ דיבורי פחדנים וחוששי חששות מיותרות.
יג. ומעתה בין תבין כמה מיותר הדבר לפטור אנשים ממצוה חביבה ויקרה זו של ישיבה בסוכה, והמורה לפטור עליו להביא ראיה ברורה, ולא לפסוק פסקים על נייר שסובל הכל, ולצטט איזה ציטוטים שאינם קשורים לנידון, וכל זמן שלא השיב באר היטב על המבואר לעיל, הרי שחזקת חיוב סוכה עומדת לעד, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.
חילול שבת בשביל להכנס למקלט?!
יד. ולתועלת בירור הנושא אציגה נא לפניכם שאלה נוספת שהגיעה אלינו לפני זמן רב בסגנון פטור מצות סוכה הנ”ל.
בשבת האחרונה נשמעו כמה אזעקות רצופות בעירנו “כרמיאל”, כאשר הגיעו בני השכונה אל המקלט, נתקלו בדלת נעולה ולא היה אפשר להכנס בשום אופן, לא היתה ברירה אלא לעשות מלאכה שיש בה איסור תורה כדי לפתוח את המקלט.
אחד החברים עשה את הפעולה מחמת הלחץ שהיה בשכונה, ואחר כך העירו לו כמה אברכים, שיתכן שעבר על איסור מלאכה בשבת, כי לא שמענו היתר לעשות מלאכה בשבת קדש בכדי להכנס למקלט.
רצונינו לדעת אם אותו אדם אכן עבר איסור, וגם הדרכה להבא כיצד לנהוג בכגון דא, ובכללות עד כמה יש חיוב מצד הלכות פקוח נפש להכנס למקלט בעת אזעקה.
טו. ושאלה זו היא אמת המידה בענין זה היא, מה נעשה בשעת נפילת טילים בשבת, היכא דאין ביד האדם להגיע למקלט מוגן בשבת אא”כ יעשה מלאכה דאורייתא, האם נתיר לו לעשות כזאת או לא, ולא שמענו מעולם היתר כזה, ועל כרחין דמיעוט הסכנה שיש כאן, הוא מיעוט גרוע דלא חיישי’ ליה כולי האי, וכבר כתב כן מרן החזו”א זיע”א במכתבו להרב צבי כגן ז”ל, בתקופת מלחמת העולם השניה (שנת ת”ש) והבאתי הדברים במקו”א. [וע’ בספר משנת פקו”נ (סי’ י אות ט) בשם הגראי”ל שטיינמן זיע”א שאסר לעשות בשבת מלאכה דאורייתא, בכדי להגן בזמן מלחמת המפרץ. ודו”ק].
טז. ולפי”ז לא נחשב הדבר פקו”נ או ספק פקו”נ, רק שיש בזה גדר “השתדלות” לפי דעות מסויימות, ויש אומרים שגם אין גדר השתדלות בהליכה אל המקלט וכיו”ב, ולכן אין לטעון שום טענה על הנשארים בביתם מחמת גודל אמונתם, [או הבנתם, או עצלותם, וכיו”ב], ואי אפשר לומר עליהם שעוברים על איסור של תורה ולא של דבריהם. וידוע שמרן שר התורה הגר”ח קניבסקי זיע”א לא התיר לעבור גם על איסורי דרבנן בעת מלחמת המפרץ. וע’ משנת פקו”נ (שם אות י), ובמש”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בשו”ת “נס להתנוסס” (סי’ א – ב). ודו”ק. והארכתי בענינים אלו במקו”א בס”ד.
חיישי’ למיעוטא – חיוב או היתר
יז. ואעיקרא, אמר הגר”ד קוק שליט”א שיש לחקור אי חיישי’ למיעוטא הוי “חיוב” או “היתר”, ונפק”מ אי שרי להכנס למקום מיעוט סכנה, דאי הוי היתר לענין חילול שבת על חולה שיש בו מיעוט סכנה, י”ל דלהכנס לזה מותר, ואי הוי חיוב, ממילא משמע דאסור להכנס גם למיעוטא. והנה להצד דהוי היתר, שוב הו”ל “מצוה” לחלל עליו שבת מצד “השבת גופו”, וכדמצינו בשלהי יומא דאפי’ ברוב עכו”ם מפקחין את הגל, אך לענין מאן דנכנס למצב שכזה, יתכן שלא יהיה בו איסור. [ומיושבת בזה הערת הג’ שערי זבולון (סי’ קז). וע’ בס’ אור לנתיבתי (עמ’ תרצא בהערה). ודו”ק]. וכיו”ב מבואר בד’ הגרמ”צ הלוי טננבוים מלאמז’א בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ה סי’ לא). ע”ש היטב בדבריו.
הפחד מהטיל יותר גרוע מהטיל עצמו…
יח. והנה זה ידוע שהפחד מהסכנה יותר מגרוע מהסכנה עצמה, [וכפי שהיה שגור בפי זקני מרוקו “כלעה – כיר מן בלעא” – הפחד שמא יבלענו האויב – טוב יותר מהבליעה עצמה], וראה המשל שהביא ע”ז רבינו הרי”ח הטוב מבבל זיע”א ב”בן יהוידע” (ב”ק ס ע”ב) אודות ריבוי המתים ב”מגפה”, שלא מתו מן המגפה עצמה אלא מהפחד והבהלה שאכלו את לבם. [וכעי”ז מבואר ברש”י (יומא כט רע”א) על “הרהורי עבירה קשים מעבירה”. ע”ש]. וכבר כתבתי לעיל שגם במלחמה זו רוב ככל הפצועים אינם פצועי הטילים או היירוטים, [שהם במספר קרוב ל- 30 אלף מתחילת המלחמה ועד עתה, כי גבר עלינו חסדו], אלא פצועי הנפש מחרדת האזעקות וכו’, ופצועי הגוף מחמת מהירות הבריחה אל המקלט, ובדרך נחבטו בראשם או בגופם, ה’ ישמור כל עמו ישראל מעתה ועד עולם.
ולא יראה בך ערו”ד ושב מאחריך
יט. עוד יש לעורר על בעיה קשה ששמענו בחדשים האחרונים מכמה וכמה מקומות אשר בעת אזעקה מתאספים מכל הבתים, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בין ברית, ולצערינו גם מבני הברית יש הרבה טועים ההולכים בפריצותא וכו’, והמקלט נעשה מאסף לפריצות ושיבוש, וכל מיני קטני דעה היושבים כל היום וכל הלילה עם המכשיר הטמא בידם, וכמה שחוק וקלות ראש יש באסיפה זו שאינה אסיפה לצדיקים, ובודאי שבכגון דא אין צד לומר שילך אדם ל”מקלט” שאינו אלא מקום נסיון ובזיון. וכבר אמרה תורה בעת מלחמה “ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך”, והיינו שחסרון הזהירות בקדושת ישראל הוא הגורם הגדול ביותר לסכנה וכו’.
סוכה בזמנה אגוני מגנא
כ. וכיון שבמצות סוכה עסקינן, אציגה נא מה שאמר מרן הגר”ד קוק שליט”א, שאין לך שמירה יותר מן הסוכה, וכמ”ש בהדיא בתהלים (כז, ה) “כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני”, ובודאי שלגבי שיעור סכנה מועט כגון דא יש לנו להשתמש בשופי וביישוב הדעת בזכות דמצות סוכה המקיפה אותנו מכל צד בשמותיו של ה’, ובה יסתופפון שבעה אושפיזין עילאין קדישין. ואמרו על החזו”א שפעם אחת אסרו עליו הרופאים לצום ביוה”כ, ולא שמע אליהם וצם עד בין השמשות של יום הצום, והסביר הנהגתו שביוה”כ עם ישראל נמצאים בדרגה גבוהה, ובזה יש לנו רשות לנהוג כד’ הרמב”ן *). [ומלבד פשטן של דברים, ביארו עוד, שלכן לא צם אלא עד ביה”ש, כיון שכבר יש ספק אם עדיין יש את כח ההנהגה טפח מעל הקרקע הנ”ל]. וה”נ לאור כל האמור, בודאי דחזי לאצטרופי דברי הרמב”ן לגבי כל היושבים בסוכה.
*) וז”ל הרמב”ן בביאורו על התורה (ר”פ בחקתי), והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) כי אני ה’ רופאך וכו’, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה’, אחר שהבטיח וברך וכו’ והסירותי מחלה וכו’, והוא מאמרם (ברכות ס ע”א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות וה’ הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי ה’ לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. וע”כ האנשים הנצים שהכו זא”ז באבן או באגרוף (שמות כא יח), יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון וכו’, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות ה’ דרכי איש אין לו עסק ברופאים. עכ”ל.
כא. וידידינו הרה”ג רי”ד הופמן שליט”א אמר בזה דבר נפלא, דהלא ידוע סוד “סוכת דוד”, ויום אחרון של סוכות כנגד אושפיזא דדוד, והכל הולך אחר החיתום, וראה זה פלא שבתהלים מצינו ז’ פעמים סוכה, [הלא המה: פרק י “כאריה בסכה”, פרק יח “סביבותיו סכתו”, פרק כז “יצפנני בסכה”, פרק לא “תצפנם בסכה”, פרק ס (ושוב בפ’ קח) “עמק סכות”, פרק עו “בשלם סכו”, פרק קמ “סכתה לראשי”]. עכ”ד, והוא ניצוץ חדש בעולם, ודפח”ח. וגם ידוע מאי דמטו מרבינו הגר”א שהפסוק (שה”ש א, ד) “הביאני המלך חדריו” נאמר על ישיבת הסוכה שהיא צלא דמהימנותא. [ובקושטא הגר”א פי’ זה על שמיני עצרת. ואכתי יש קשר לסוכות כנדבך ע”ג נדבך].
כב. וידועים ד’ הגר”א מוילנא ב”מעשה רב” (סי’ רכא), דהגם שאמרו בשבת (קנא ע”ב) שהישן יחידי בלילה אחזתו לילית, [וע”ש במאירי], מ”מ אין חשש לישן יחידי בסוכה, ד”שומר מצוה לא ידע דבר רע”. ע”כ. [ומשמע דסוכה היא כליל פסח שנאמר בו “ליל שימורים” – המשומר ובא מן המזיקין]. והובא בבכורי יעקב (סי’ תרלט ס”ק יח). והגר”ח פאלאג’י בספר “נפש כל חי” (מע’ ס אות ד) הבי”ד הגר”א הנ”ל, והוסיף רמז, ד”סכת” בגימטריא “לילית”, שמצוה של סוכה דוחה את לילית. ע”ש. וע”ע בשו”ת דובב מישרים ח”א (סי’ עט).
כג. וכיו”ב כתב הגר”י ענגיל ב”גליוני הש”ס” (סוכה כז ע”א) דשרי לישן יחידי בליל פסח מפני שהוא ליל שימורים. ושוב מצאתי לו כעת ב”תפארת יוסף” ענגיל (פרשת בא) שכתב לדמות שמירה דפסח לשמירה דסוכות וכהנ”ל. וכ”כ ב”שם משמואל” (סוכה, עמ’ קמח) בשם אביו רבינו ה”אבני נזר” דבסוכה אי”צ לומר רק פרשת שמע, וכמ”ש הרמ”א (סי’ תפא) לענין ליל שימורים, והבי”ד הזהר (פ’ אמור) דכיון דיתיבו בסוכה אישתזיבו מן מקטרגא.
כד. וכמובן שא”א ללמוד מסכנה רוחנית לסכנה גשמית, דדוקא מינו מחריב בו (כההיא דריש זבחים), וכח רוחני קדוש מבטל כח רוחני המגיע מהסט”א, וכמו שכתבתי במק”א בשם הגר”נ קרליץ שמטעם זה א”א לפטור שומר שלא שמר כדרך השומרים בלילה שימורים, [והגרנ”ק קאמר מצד דהוי ליל שימורים לו ולא כלפי חבירו, אמנם כונתו כפי הנראה כהנ”ל דמציאות של שמירה אין לה שינוי], ועמש”כ בתשו’ אודות מזוזה גלויה בברלין בתקופת דאעש וכיו”ב, ובתשו’ לענין ברכת מעין ז’ בליל פסח שחל להיות בשבת. וכעת אכמ”ל.
כה. ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, נספחים ב – פרשה אחרת) איתא, “וסוכה תהיה לצל יומם מחורב” (ישעיה ד, ו), כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה”ז, מסיך עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו, שכן הוא אומר באברתו יסך לך (תהלים צא, ד). ד”א, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה”ז אף הקב”ה נותן לו חלק לעתיד לבא בסוכתה של סדום, מה שהב”ה עתיד לחלק אותה לצדיקים שבטים שכמים, שנא’ (תהלים ס, ח) אלהים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד וכו’, א”ר לוי, כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה”ז אף הקב”ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא וכו’. ע”ש. וע”ע בילקוט שמעוני (פ’ אמור, רמז תרנג), ובס’ הרוקח (הל’ סוכה סי’ ריט).
כו. עוד רגע אדבר על מה שביקש אותו חכם להתיר לישן בבית ע”פ דין “מצטער”, וה”נ מצטער מחמת שאשתו מצטערת, וכעי”ז כ’ בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד (סי’ קסה). ע”ש. והנה בס’ “חשוקי חמד” (סוכה, עמ’ קנ) דן ידין אודות אדם הישן בסוכה ואשתו הנמצאת בהריון מפחדת לישן בבית לבד, אם הוא פטור מצד שהוא מצטער עליה, והביא ממרן הגרי”ש אלישיב שאין זה בכלל פטור דמצטער, ואם קשה לה הדבר שתלך גם היא לישן בסוכה. וזכורני ששאלתי שאילתא דא ממרן הגר”ד קוק שליט”א בדין ישן בסוכה ואמו חוששת ומצטערת והוא מצטער בגין צערה, ולא אבה להתיר על סמך סברא זו. [וכבר ביארו כל הראשו’ דפטור מצטער היינו שיש לו צער מחמת הסוכה ממש, ע’ תוס’ סוכה (כו ע”א, ד”ה והולכי), ובס’ יראים (סי’ קכג), ועוד. וכעת אכמ”ל].
כז. והגם שמצאנו בשו”ת “התעוררות תשובה” ח”ג (סו”ס תכח) שביקש לפטור מן הסוכה בגוונא הנ”ל שאביו מצטער על ישיבתו בסוכה, ופטר את הבן מחמת שמצטער בצערו של אביו. ע”ש. מ”מ לדינא קשה לסמוך על סברא זו שאין לה מקור בדברי רבותינו, שהם דברו על מצטער מחמת הסוכה כמבואר בראשו’ הנ”ל, ולא ב”סיפור” ו”עיתוי” הנקשר עם הסוכה, ואין לנו מקור להרחיב את הסברא ולומר דכיון שלא היה גר בבית שהיה לאביו צער מחמת זה, א”כ ה”נ יהיה פטור, וראה מש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (חאו”ח ר”ס לז). וראיתי שכבר השיגו ע”ד ההתעוררו”ת בשו”ת חקי חיים ח”ה (סי’ קי). ועוד. [וראה חזו”ע (סוכות עמ’ קנד). וצ”ע].
כח. וראה מש”כ במק”א כעין הנ”ל אודות “הומלס” שכל השנה ישן ברחוב, דבטלה דעתו ולא יכול לפטור עצמו בתואנה שכך ה”תדורו” שלו כל השנה. וכן שמעתי ממרן הגר”ד קוק שליט”א.
כט. וידידינו רש”ק גראס שליט”א בשו”ת שבט הקהתי ח”א (סי’ קצח) התיר לאדם לישן בביתו היכא דיש לו תינוק שבוכה בלילה ואין מי שישמשנו כי א”א ע”י אשתו, ואם ישן בסוכה לא ישמע את קולו, והביא שכבר כ”כ החו”י במקור חיים (סי’ תרמ). וכן העלה הגרע”י בחזו”ע (סוכות, עמ’ ר). ע”ש. אכן אשה בוגרת מתינוק לא ילפי’, כי היא לא תנוקת, ואיבעי לה ליתובי דעתה, או לילך לישן אצל חברתה, או לבא לישן עם בעלה בסוכה וכהנ”ל.
ל. והפוסקים לציבור שיאכלו מהר בסוכה ולא ישנו בה וכו’, נכנסים בזה לפלוגתא הידועה בענין סוכה שאינה ראויה לשינה, שהרמ”א (סי’ תרמ ס”ד) פסק את ד’ המרדכי שאם לא ראוי לשינה, פסול ג”כ לאכילה, ולא מקיים מצות בסכת תשבו, וגם הברכה על האכילה לבטלה, ואמנם ידוע שהחכם צבי (סי’ צד) ובנו הגיעב”ץ במו”ק שם פליגי ע”ד הרמ”א, אך כבר כתב בשעה”צ שם שייש לחוש לזה, כיון דרבים מן האחרו’ פסקו כד’ הרמ”א להלכה. [וכמובן שאיני מדבר כאן על כל מצב ועל כל פרט, רק בכללות אנו מדברים לאפוקי מממציאי ההיתרים בצורה גורפת, וכל ערום יעשה בדעת.
לא. ולדבריהם החוששים כ”כ לסכנה, ומחייבים ללכת למרחב המוגן מדין פקו”נ, א”כ הסוכה הזאת פסולה גם מחמת שאינה ראויה לשבעה (ע’ סוכה כג ע”ב), שהרי מסתברא שיבואו הטילים ויפרקו את הסכך וכו’. וכמובן שאין מקום לטענות אלו שהם פחות מגדר “רוח שאינה מצויה” [כלשון מרן הגר”ד קוק שליט”א], וכמבואר בכל הני טעמי תריצי וביאורים פשוטים שנאמרו לעיל, וחיך אוכל יטעם. וכבר ידועות העובדות המבהילות על קיום מצות סוכה במחנות ההשמדה, ועמש”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בס’ חשוקי חמד (סוכה כג ע”א), וראה בס’ “אור עולם” על הרבי מביאלה זצ”ל (עמ’ רד) דברים נפלאים השייכים לכאן. וכעת עמ”ק במקומו מחמת אפס הפנאי, הגם שיש להרחיב עוד הרבה, וראה מש”כ במק”א באריכות אודות גדר “קבוע” לענין סכנה. ודי בזה.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום